שרלוק

רצתי לתוך היער.

התנשפתי בכבדות.

התחבאתי מאחורי עץ וקיווית שהם לא ימצאו אותי כאן. מיששתי את הכיסים שלי ובדקתי אם זה עדיין אצלי. זה כן.

"הם הולכים להרוג אותי" מלמלתי במין שילוב של עצב, כעס ובהלה. שמעתי רמיסות עלים חזקות. הבנתי שהוא בדרך אליי. הפסקתי כל תנועה והתחבאתי היטב.

רמיסות העלים שהתעופפו כל הזמן לכל עבר נשמעו חזקות יותר וקרובות יותר. הוצאתי את אקדח הברטה או-איך-שלא-קוראים-לו מהכיס. עכשיו גם הצלחתי לשמוע את הנשימות שלו עם כל נשימה הוא נהיה יותר עצבני. עם כל נשימה הוא נהיה יותר נחוש. עם כל נשימה הוא נהיה פחות ופחות בטוח בעצמו.

אם קודם הרגשתי שהזמן עובר מהר כשברחתי אל תוך היער עכשיו היה נדמה כאילו הזמן קפא. הרגשתי את האוויר הקריר שנשב על עורפי, הרגשתי את נשירת העלים מהעצים, הרגשתי שיש לי זמן להתפעל מיופיו המרהיב של היער, שמלא בעצים גבוהים, עלים צבעוניים על האדמה, הנוף של העיר, המרשים למדי.

אבל יש כאלה שיחלקו עליי ויגידו שהעיירה שלנו נוראית. לרגע שחכתי שהוא רודף אחרי. התפתיתי ללכת לכיוון העיירה כשדהירות רמות של סוס נשמעו באופק. התעוררתי מתוך החלום ונדמה שגם הוא היא מוכן ודרוך.כשהכרכרה עברה הייתי בטוח שזה הסיכוי שלי להינצל אבל היא הסתובבה והמשיכה לכיוון העיר.

"שום דבר כבר לא יציל אותך" הוא מלמל אליי בתקווה שאשמע. אבל לפתע הכרכרה חזרה לכיוונינו. הכרכרה המשיכה לנסוע בעוד הוא מחכה שתעצור כדי לירות במי שבתוך הכרכרה. אבל הכרכרה לא עצרה. היא המשיכה לעברי ומרוב הפתעה מעדתי מהמחבוא והוא הסתכל עליי. הוא טען את הרובה שלו ועמד לירות כשלפתע הכרכרה חטפה אותי.

בתוך הכרכרה היה מרווח למדי. 'היא בוודאי שייכת למישהו בעל כסף רב' חשבתי לעצמי והמשכתי לסקור את הכרכרה. בכרכרה היה שולחן, ועליו קומקום מוזהב.

"אה!" קראתי כשהבחנתי בשתי דמויות מסתוריות שישבו מולי. היו להם מסכות מחייכות מפחידות ולרגע הם נראו כמו פסל.

המסכה עיוותה להם את קול אבל הצלחתי לשמוע חרישית את הגבוה מביניהם אומר משהו.

"למה אתה מחכה?" הוא שאל את שותפו. בתנועות מתואמות שניהם הוציאו סכין מהכיס והניפו אותו.

פחדתי והתחלתי להתנשם בכבדות. אבל הם לא כיוונו את הסכין אליי. הם חתכו את חוטי המסכות שלהם ונדהמתי לגלות לא אחר מאשר שרלוק הולמס בכבודו ובעצמו ועוזרו, ווטסון.