נשיקה חפוזה

"אבא אמר שאוכל לקבל את הראש שלו" סיפר דראקו לחבריו. רון, הרמיוני, הארי וחברתם שירן בדיוק עברו שם.
"מה אמרת?" שאלה שירן באיום, מסמנת לחבריה ללכת להאגריד, לבקר אותו.
"אמרתי שאבא שלי יתן לי את הראש של ההיפוגריף בקביק אחרי שהראש שלו יערף"
"רק חסר לך שתחזור על זה!"
"אבא שלי יתן לי את הראש של ההיפוגריף בקביק אחרי שהראש שלו יערף"
שירן זינקה והצמידה את מטה הקסם שלה לצאוורו של מאלפוי. היא הייתה עצבנית כל כך, ומאלפוי הספיק להפוך את המצב שלא שמה לב.
כעט היא זו שנצמדה על הסלע, ושרביט מכוון אתל צאוורה.
הוא התקרב אליה, מתחיל לאמר את מילות הכשף.
"אפילוס" אמר, והתנשף. הוא הביט אל תוך עיניה.
"פה" אמר מתנשף. הוא לא יכל לעמוד יותר בפיתוי. הוא היה כל כך קרוב אל השפתיים שרצה לנשק, ואל העיניים שיכל להביט בהן יום שלם.
גם שירן הרגישה ככה. היא לא עצמה את עיניה שהתקרב, אלא ניצלה את ההזדמנות להביט את עיניו הכחולות-אפורות, ועל שפתיו המצחיקות.
הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה בעדינות, שוכח שחבריו קראב וגוייל צופים בו מנשק גריפינדורית.
היא לא התנגדה, פשוט עצמה את עיניה, והניחה לעצמה לשקוע בנשיקה.
שהנשיקה פסקה, היא פתאום קלטה.
"מאלפוי נישק אותי" חשבה לעצמה. היא הפילה את המקל שלו, ואספה את שלה, שנפל.
היא רצה משם.
מאלפוי הביט בה מתרחקת.
"חכי, שירן!" קרא, שקלט שהיא בורחת משם.
הוא אסף את המקל שלו, ורץ אחריה. הוא שמע אותה בוכה מתוך אחד התאים בשירוטים של מירטל.
"... מירטל מה אני אמורה לעשות? מצד אחד אני אוהבת אותו ו-"
מאלפוי שמע את זה. היא אוהבת אותו!
המקל נפל לו, ושירן פסקה מלדבר.
היא ניגבה את דמעותיה בשרוול, והציצה.
"מאלפוי.." סיננה.
"כן. אני רוצה לאמר לך משהו. אני אוהבת אותך" הוא מאר. חלש. בקושי שמעו אותו. אבל שירן שמעה.
"באמת?" שאלה. לא בתקווה, אבל גם לא בפחד. זאת אומרת, כן בפחד. בפחד שהוא משקר. שהנשיקה לא הייתה כלום בשבילו.
"כן.." הוא מילמל.
היא חייכה. בשביל לראות את החיוך הזה, מאלפוי יכל לחזור על הסצנה מיליון פעם.
החיוך שלה רץ במוחו במשך כל היום ההוא.

וזהו. הנשיקה החפוזה שנתן מאלפוי לשירן, התחילה סיפור אהבה.
סיפור אהבה נפלא!