אויבים לשעבר

אזהרה- פאנפיק זה מכיל סלאש, מערכת יחסים בין שתי דמויות מאותו המין.

שני בנים, במקרה הזה.

כרגע לא קורה ביניהם כלום, נאדה, אפס, שום דבר בכלל- אבל אני מבטיחה לכם שזה עומד להשתנות בקרוב =)

כרגע הפאנפיק מדורג כPG, רק על עצם הרעיון שהם יהיו הומואים ביום מן הימים.

אני אזהיר כשהדירוג יעלה.

תהנו =)

~~

מיטה גדולה, גדולה מספיק כדי להכיל בה בנוחות שלושה אנשים. כמעט גדולה מדי. כמעט חבל לבזבז מיטה גדולה כזו על אדם אחד בלבד.
קיר מכוסה טפט ישן, מתקלף. טפט בגוון שפעם היה ירוק נעים, אך הלך ודהה עם השנים.
רצפה עשויה שיש קר, מכאיבה לכפות הרגליים החשופות. שיש בגוון לבן, כמעט כסוף, שצוחצח היטב לראשונה מזה שנים.
דלת רחבה מעץ, מעוטרת גילופים ישנים ומהודרים, על אף היותה דלת פנים.
תקרה גבוהה, מכוסה בציורים יפהפיים אך מעוררי אימה של נחשים.
נער בוגר, כבר כמעט גבר צעיר לבוש בחליפת טוקסידו חדשה, תפורה בדיוק לפי מידותיו. ניגוד מושלם לחדר הישן שבו נמצא.

הוא חלץ את נעלי העור השחורות שלו בבעיטה, נשאר בגרביים אפורות ומרופטות שהסתיר מתחתיהן. הוא נכנס אל תוך ענן הסדינים הלבן, שהעלים לחלוטין את חליפתו השחורה שלא טרח לפשוט.
שיערו השחור והפרוע של הנער נח על הכרית באי סדר. עיניו הירוקות ולמודות הסבל בהו בתקרה בעייפות. ידו נשלחה אל פניו, מורידה במיומנות את המשקפיים העגולות שעיטרו אותן.
הוא המשיך לבהות בציורים שעל התקרה, למרות שבהיעדר המשקפיים הנחשים היטשטשו לכתמים באינספור גוונים שונים של ירוק וכסף.
הגוון היחיד שלא היה בציור הוא האזמרגד, הגוון המדויק של עיניו של הנער.

הארי פוטר נאנח בעייפות והסתובב על צידו, מושך עמו את השמיכה.
מאז סוף המלחמה בוולדמורט, עייפות תמידית שרתה עליו. סדר היום שלו היה משעמם ושוחק, והארי מצא את עצמו עושה את אותם הדברים בכל יום מחדש.
קריצ'ר היה מעיר אותו בשעה שש בדיוק, בנאמנות ובסבלנות. לאחר מכן הארי היה מצחצח שיניים, מתקלח במהירות ויורד למטבח כדי לאכול את ארוחת הבוקר, לבוש במכנסי טרנינג וחולצת טי מרופטת. ארוחת הבוקר השתנתה בכל יום, כניסיון "להכניס קצת צבע ליום האפור-אפור של אדונילי", כדבריו של קריצ'ר. אחרי ארוחת הבוקר, הארי היה עולה בעייפות בחזרה לחדרו, ודוחק את עצמו אל תוך אחת מחליפות הטוקסידו היוקרתיות והחדגוניות שהתבקש ללבוש להרצאות. כשהיה יורד במדרגות בשנית, קריצ'ר היה שואל אותו: "לאן אתה הולך להיום, אדונילי?" והארי היה עונה בקצרה, נותן לגמדון המסור את שם המקום ותו לא. אז, קריצ'ר היה משתחווה אליו, ואומר: "שיהיה לך יום מקסים מקסים, אדונילי. שמתי לך ארוחה לצהריים בתיק", והארי היה מחייך אליו חיוך לאה, מודה לו. הוא נהג להתעתק לאחר קידה נוספת מקריצ'ר, ולחזור, מותש, רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אחר כך הוא היה נכנס למיטה, שקריצ'ר סידר והציע מחדש בכל יום, עדיין לבוש בטוקסידו. הוא רצה לישון, אבל לא הצליח להירדם. בערך בשעה אחת עשרה בכל לילה הוא הצליח סוף סוף לגרור את עצמו את עצמו אל עבר האמבטיה, לקלף מעל עצמו את החליפה ולהיכנס למים החמימים. הוא נהג לשהות שם כרבע שעה, חושב על הכול ועל לא כלום באותו הזמן, מבט עייף וריק על פניו. כשיצא מהמקלחת, שיערו השחור רטוב אך חסר ברק, הוא נהג ללבוש כפיג'מה זוג מכנסי טרנינג וחולצת טריקו מרופטת, לאכול את ארוחת הערב שקריצ'ר השאיר לו על השולחן ולהיכנס למיטה הגדולה. הוא הצליח להירדם רק זמן רב לאחר מכן, מה שהותיר לו שלוש שעות שינה בלילה, לכל היותר.

באותו היום, כשהארי ירד לחדר האוכל, שיערו עדיין רטוב אחרי המקלחת, הוא מצא את קריצ'ר עומד ליד הדלת. הארי חייך אליו בעייפות והתיישב ליד השולחן, לועס בחוסר תאבון את ארוחת הערב שקריצ'ר הכין לו.
"אדונילי הארי, קריצ'ר חשב לעצמו קצת. והוא אמר לעצמו שאדונילי מאוד מאוד לבד. וזה לא טוב לאדונילי להיות לבד, ככה הוא חשב לעצמו." הוא הרים אל עבר הארי מבט חושש. "והיום, אדונילי, מצאתי לי עוד גמדון שאמר לי שהאדונילי שלו הוא נראה מאוד מאוד לבד. ובגלל שאדונילי לא אמר לקריצ'ר אף פעם שום דבר על להזמין אורחים לבית של אדונילי, אני... הזמנתי אותו לאכול עם אדונילי ארוחת ערב." עיניו הבהירות של הגמדון ננעצו בעיניו של הארי בתחינה. "אדונילי הארי לא כועס על קריצ'ר בגלל זה, נכון?"
הארי הרים אליו מבט תמה מצלחת האוכל. קריצ'ר הזמין מישהו לאכול ארוחת ערב בבית של האדון שלו, ללא הוראה מפורשת. זה היה מעשה לא אופייני בכלל לאופי של גמדוני הבית...
אבל סקרנותו גברה על רצונו שיעזבו אותו בשקט. וחוץ מזה, חשב לעצמו, הכוונות של הגמדון היו טובות בסך הכול. הוא ראה את החיים-לא חיים של הארי, והחליט לנסות לעזור לו. נשמעה דפיקה בדלת, והארי אישר לקריצ'ר לפתוח אותה ולתת לאורח המסתורי להיכנס.

הארי נעץ מבט בסקרנות בדלת הנפתחת לאיטה. הבעת הפנים התשושה ולמודת הסבל של הנער שעמד מולו הקשתה על הארי לזהות את האיש. הבגדים המהודרים, השיער הבלונדיני כל כך עד שהיה כמעט כסוף, העיניים האפורות... אבל הבעת הפנים הזו הייתה כל כך לא אופיינית לדראקו מאלפוי, שהארי פשוט לא הצליח לחבר את הנקודות. האדם שמולו נראה כמנסה לזהות את הארי ולא מצליח, נמצא בדיוק באותו מצב של בלבול כמו הארי עצמו. שניהם פתחו את הפה כדי לדבר, מנסים להחליט איזה צליל להוציא ממנו, וסגרו אותו מבלי להוציא מילה.
הארי היה הראשון להסתכן בניסיון זיהוי. "מאלפוי?" שאל בחשש מה.
"פוטר??" ענה דראקו בשאלה, עיניו נפערות בתדהמה.
"לא חשבתי שככה אתה נראה בימים אלו, מאלפוי. השיער שלך נראה כמעט כאילו שכחת להסתרק."
"אפשר להגיד את אותו הדבר עליך, פוטר. תראו אותך," גיחך. "הילד שנשאר בחיים, הנבחר, מנצח האופל. הילד שנראה כמו רווקה זקנה, כשהוא עוד לא בן תשע עשרה. כבר אימצת חתול, סבתא?"
"לפחות ההומור שלך לא השתנה, מאלפוי. אתה עדיין לא מצחיק, בדיוק כמו בהוגוורטס."
השניים נעצו זה בזה מבט, עדיין המומים מהמצב שאליו השני התגלגל.
"אדונילי הארי... אתה כבר מכיר אותו?" שאל קריצ'ר בתדהמה.
הארי הביט בו בפעם הראשונה מאז שאויבו משכבר הימים נכנס לבית. "כן, מסתבר שכן, קריצ'ר. למדנו ביחד בהוגוורטס."
"אז אני מבין שהעבודה של קריצ'ר הסתיימה כאן, אדונילי. אם אתם באמת באמת מכירים, אז אתם בטח יכולים לדבר בעצמכם. קריצ'ר רק ילך להביא את האוכל של אדונילי דראקו, ועזוב יעזוב אתכם בשקט." הוא השתחווה עמוקות, והלך לכיוון המטבח.

"אני אזכה גם לשבת היום, פוטר? או שאני אמור פשוט לעמוד פה ולראות אותך אוכל?"
הארי מלמל משהו והחווה בידו אל עבר הכיסא שמולו. דראקו התיישב עלי בכבדות. "לא ידעתי שאתה זה שאני הולך לפגוש היום," הודה. "גמדון הבית שלי פשוט אמר שיש מישהו שהזמין אותי לארוחת ערב, אבל אתה נראה כאילו לא ידעת שאני בא. למה?"
"אוה, זה בגלל שלא ידעתי שהזמנתי אותך. אתה רואה, קריצ'ר יזם את המפגש הזה, ונודע לי על זה שמישהו מגיע רק דקה לפני שדפקת בדלת."

קריצ'ר יצא מהמטבח, מפזם לעצמו שיר קטן וכמעט שאינו נראה מאחורי מגש האוכל שנשא. הוא הניח את המגש מול דראקו, השתחווה ועלה במדרגות, עדיין מפזם לעצמו.
דראקו הרים את המכסה. ארוחת הערב שלו הייתה גדולה בהרבה משל הארי, מפני שקריצ'ר נוכח לדעת שאדונו אינו נוהג לאכול כמויות גדולות כבעבר.
דראקו נאנח. "אני לא יודע איך אני אוכל להתמודד עם המנה הענקית הזאת..."
הארי הרים גבה. "אתה בטוח שאתה דראקו מאלפוי?"
דראקו לטש בו מבט. "כן, אני די בטוח. למה?"
"כי משום מה אני זוכר שמנות גדולות בהרבה לא היוו שום בעיה בשבילך."
דראקו משך בכתפיו. "סתם, אין לי כל כך תאבון בתקופה האחרונה."
"מצטער לשמוע," אמר הארי בנימוס.
דראקו חייך חיוך מאולץ במקצת. "שטויות, הכול בסדר." הוא נעץ את מזלגו בפסטה המכוסה ברוטב שמנתי וסמיך ואכל אותה בחוסר תאבון. "לא נפגשנו כבר די הרבה זמן, פוטר. מה עשית מאז המלחמה?"
"לא הרבה... בינתיים אני מרצה בכל מיני מקומות שונים. מסתבר שאנשים עוד לא מיצו את העניין הזה של המלחמה, אפילו שעברו מאז כבר שנתיים."
דראקו נאנח בהבנה.
"תגיד לי, איך אני אמור בכלל להתחיל לשקם את עצמי כשהם מכריחים אותי לשחזר את הסבל הזה שוב ושוב, שבעה ימים בשבוע?" הארי מצא את עצמו משתף את דראקו באחד מכאביו הגדולים ביותר: חוסר היכולת להתגבר על הטראומות מהמלחמה, והיו לא מעט כאלה.
דראקו הנהן בהזדהות. "ספר לי על זה. איך אני אמור להחזיר את החיים שלי למסלולם, כשאבא שלי בדיכאון כמו ילדה בת שש עשרה מאז שהמלחמה נגמרה?"
הארי הביט בו בתדהמה. "אבא שלך? בדיכאון? לוציוס מאלפוי הגדול שקע בדיכאון? מרשים. ספר לי עוד על זה."
מבטו של דראקו הפך ארסי מעט. "תיזהר, פוטר. באופן מוזר אנחנו קצת מבינים אחד את השני עכשיו, אבל זה עדיין אבא שלי שאתה מדבר עליו."
"אני פשוט סקרן. מה הוא עושה, שאתה מגדיר אותו כדיכאוני?"
"טוב, הוא מסרב לצאת מהמיטה. לא אוכל, בקושי שותה. הציעו לאשפז אותו בקדוש מנגו, אבל אימא לא הסכימה. היא אומרת שהיא יכולה לטפל בו הכי טוב, אז בינתיים הוא פשוט נמצא בבית."
"אני מקווה שהוא יתגבר על זה בקרוב, שכולנו נתגבר על זה בקרוב."
דראקו נאנח בשלישית, ושניהם חזרו לאכול.
שני הנערים שתאבונם הגדול היה ידוע בכל הוגוורטס, אכלו פחות ממחצית ממנתם. אפילו המנה המצומצמת ממילא של הארי הייתה יותר מדי בשבילו.

השניים עברו לסלון, הארי יושב על הכורסא שלו ודראקו בכורסת האורחים. הארי לקח את השלט משולחן הקפה הקטן והדליק את הטלוויזיה, ששידרה בדיוק סרט רומנטי בשחור ולבן.
דראקו לטש מבט בשתי הדמויות המתנשקות על המסך. "מה זה?"
"סרט בנות, נראה לי. להעביר ערוץ?"
"לא, פוטר. מה זה המכשיר הזה?"
"נכון, שכחתי שבני משפחת מאלפוי לא מלכלכים את מורשתם עם טכנולוגיה מוגלגית. ובכן, מאלפוי, זו טלוויזיה. טלוויזיה, זה מאלפוי."
הם הסתכלו במכשיר בשתיקה. התמונות על המסך המשיכו להתחלף. הנשיקה הקיטשית הפכה לריב של בני הזוג, אך הארי ודראקו לא באמת עקבו אחר העלילה. שניהם בהו במסך אך מחשבותיהם התרוצצו במרחק אלפי קילומטרים משם.
"איך בכלל הגעת למצב כזה, שאתה לבד? חשבתי שלפחות תשמור על קשר עם וויזלי וגריינג'ר."
הארי נאנח. "הלוואי. הרמיוני חזרה לסיים את השנה שהפסדנו בהוגוורטס, ורון עבר לגור עם אחיו צ'ארלי, ברומניה."
"ולא הייתה לך חברה? האחות הקטנה של וויזלי?"
הארי מצמץ לכיוונו. "היא חזרה לדין."
"תומאס?"
הארי הנהן בעצב.
"אני מצטער," אמר דראקו.
"אל תצטער, זה ממילא לא נועד לקרות. כנראה שאנחנו פשוט שונים מדי. היא נשארה ילדותית, אתה מבין? נשארה תמימה, כמו שילדה בת שבע עשרה אמורה להיות. ואני? אני בן שמונה עשרה, עם צלקות נפשיות שלא היו מביישות גבר בן חמישים," אמר הארי במרירות.
דראקו הסתכל עליו בהפתעה. "לא ידעתי שאתה מרגיש ככה," אמר.
הארי נאנח בשנית. "זה בסדר, אף אחד לא יודע. אני לא מצפה שתבין."

תנשמת שחורה כלילה נכנסה בצווחה דרך החלון הפתוח ונחתה על כתפו של הארי. הוא נאנח והוריד את המכתב מרגלה. התנשמת עפה אל עבר מכשיר הטלוויזיה, מתיישבת על ראש המסך ומחכה.
הארי פתח את המכתב והתחיל לקרוא.
המכתב היה ארוך, והכיל חמישה עמודים של תודות על ההרצאה של יום האתמול, ובקשה להרצאה חוזרת בעוד חודש.
הארי הוציא את שרביטו והרים אל דראקו מבט מתנצל. "אני מצטער, מאלפוי. אני אהיה אתך בעוד רגע. אציו, נוצה! אציו, קלף!"
הארי כתב מכתב תשובה, וכשסיים, קשר את הקלף החדש אל רגלה של התנשמת, שהמריאה אל תוך הלילה בקול משק כנפיים.

הארי הסתכל על מסך הטלוויזיה. כתוביות התרוצצו עליו, מודיעות על סיום הסרט.
"אני עדיין לא מבין," אמר דראקו, "איך הם התחתנו בסוף כשכל אחד מהם בגד בשני בערך עשר פעמים."
הארי משך בכתפיו. "זו הקיטשיות הטיפוסית של הסרטים המוגלגיים, מאלפוי. מתרגלים לזה עם הזמן."
דראקו גלגל את עיניו. "זה פשוט מטופש."
"אני נאלץ להסכים איתך, מאלפוי. מזל טוב על סרט הבנות הראשון שלך."
"מה שמזכיר לי, פוטר: למה ראינו סרט בנות בכלל?"
"טוב, הסיפור הוא כזה: מצאתי את עצמי חושב יותר מדי, כרגיל, אז פשוט החלטתי לראות את אחד הסרטים האלה ולהתרכז בבעיות רגילות של אנשים רגילים, כמו אהבה וזוגיות ובלבולי שכל מהסגנון הזה, ולא בבעיות שלי."
"מפתיע. ממתי יש לך בכלל בעיות, פוטר?" שאל מאלפוי בזלזול קל.
הארי הפנה אליו מבט נדהם. "אתה לא באמת אמרת את זה עכשיו, מאלפוי. לי אין בעיות? אני צריך להזכיר לך מי כמעט נהרג אינספור פעמים בידי הקוסם האפל ביותר שידע העולם? ממי נלקחו כל האנשים שהוא אי פעם אהב והעריך? מי- " קולו של הארי נשבר מעט. "מי צריך להתעורר בכל בוקר כשהוא זוכר שזו אשמתו שכל האנשים הללו נהרגו?"
"מה?" שאל דראקו בתדהמה. "לא יכול להיות שאתה עדיין מאשים את עצמך."
הארי חייך במרירות.
"אבל זו בכלל לא אשמתך!" קפץ דראקו. "פוטר, אתה חייב להבין שלא היה לך שום דבר לעשות כדי למנוע את זה, אתה שומע? זו לא אשמתך."
הארי גלגל את עיניו. "בסדר, שמעתי. בוא נעזוב את הנושא."
דראקו רצה למחות. כאב לו לראות את הארי סובל, והוא ידע שאם הוא ידבר על זה- בסופו של דבר הוא ירגיש טוב יותר. אבל הארי לא רצה לדבר, ודראקו החליט לכבד את רצונו, לעת עתה.
"בסדר, פוטר. איך שאתה רוצה."

הם ישבו זמן מה בשתיקה, בוהים בטלוויזיה שהחלה לשדר סרט מצויר לילדים.
באיזשהו שלב, הארי דיבר. "אתה רוצה להישאר ללילה? יש המון חדרים פנויים, אני בטוח שקריצ'ר יכול לסדר אחד מהם בשבילך."
דראקו הסתכל עליו בתודה. גאוותו המאלפויית מנעה ממנו מלבקש להישאר- אבל, למען האמת, הוא קיווה שהארי יציע את האפשרות הזו. נמאס לו לישון בקומה הנפרדת שלו באחוזת מאלפוי, כשהוא יודע שאביו בטח ישן, ואימו בוכה.

מאז ומעולם הם היו עסוקים מדי בעצמם, ולא הקדישו אפילו דקה לבנם היחיד. כבר כילד בן חמש הוא למד לשלוט בפחדיו, להישאר במיטתו ולנשום עמוק בניסיון להירגע כשהסיוטים העירו אותו.
הוריו הבהירו לו טוב מאוד שהוא אינו רצוי, כשהילד המפוחד בן החמש הגיע לחדרם לאחר סיוט מעורר אימה במיוחד.
סיוטי הילדות שלו אמנם חלפו, ושנותיו בהוגוורטס חלפו כמעט ללא התעוררויות שטופות זיעה קרה, אך לאחר המלחמה הם חזרו, נוראיים יותר מאי פעם.
דראקו נאלץ להיאבק בעצמו כדי לא לרוץ במורד המדרגות ולחבק את אימו, לבקש נחמה. הוא ידע שהוא יקבל רק צעקות, נזיפות על כך שאיך הוא מעז, לא כך מתנהג היורש לבית מאלפוי. ובשם אלוהים, דראקו, אתה כבר ילד גדול.

היה משהו מנחם בעובדה שמספר חדרים לידו, אולי אפילו בחדר השכן, יישן נער בן גילו, שעבר דברים נוראיים אפילו יותר מדראקו עצמו. משהו בו חשב שאם הארי יכול לעבור את הלילות המסויטים האלה בשלום, גם הוא יכול. ומרלין, הוא היה בטוח שלהארי היו הרבה לילות מסויטים.
הוא הנהן בתודה.
הארי רק חייך, כמעט כאילו קרא את מחשבותיו של דראקו. "קריצ'ר! בוא הנה, בבקשה."
קול צעדים נשמע במדרגות, והגמדון המסור התייצב לצידו של אדונו.
"קראת לי, אדונילי?"
"כן, קריצ'ר. האורח שלנו נשאר פה ללילה. האם תוכל לסדר לו מיטה בחדר האורחים?"
"בוודאי, אדונילי."
הוא השתחווה עמוקות, והלך לו.
הארי חייך אל דראקו. "אתה הולך לישון בחדר האורחים, שהוא באותה הקומה בה אני ישן. אני אראה לך את הדלת שלי, אני שם אם תצטרך משהו."
דראקו חייך. "תודה, פוטר. אני באמת מעריך את זה."
"אין בעיה. אתה בטח צריך פיג'מה... איזו מידה אתה לובש?"
כעבור מספר דקות, דראקו מצא את עצמו עומד בחדר האורחים ובידו פיג'מה ישנה של הארי. הוא נכנס אל חדר האמבטיה הצמוד לחדרו, והופתע לגלות שם מגבת נקייה וכלי רחצה. אפילו מברשת שיניים חדשה הייתה שם, מחכה לו.
"הוא באמת חשב על הכול," אמר לעצמו בהשתאות.
הוא פשט את החליפה ונכנס לאמבטיה, מכסה את עצמו במים החמים.

כשיצא משם, מאושש מעט, הוא נכנס למיטתו הגדולה, ונרדם כמעט מיד.

"פוטר... פוטר... אתה ער?" שאל דראקו בשקט.
הארי פקח עיניים חסרות משקפיים והסתובב לכיוונו, עדיין עטוף בשמיכה הלבנה. "כן, מאלפוי. קרה משהו?"
"אני יכול להיכנס?" שאל דראקו, מתעלם מהשאלה שנשאל.
הארי הבין בדיוק מה קרה. אחרי הכול, הסיוטים בלילות היו מוכרים גם לו. זו הייתה הסיבה שבגללה הוא הציע לדראקו להישאר מלכתחילה- לתת לדראקו אפשרות לעבור את הסיוטים כשהוא לא לבד. הוא הנהן, והצביע על הקצה השני של המיטה.
דראקו חייך ונכנס מתחת לשמיכה, כמו ילד קטן שנכנס למיטת הוריו באמצע הלילה.
"תודה, פוטר. לילה טוב."
"לילה טוב, מאלפוי."

~~

בבוקר, לקחו לדראקו מספר שניות להיזכר איפה הוא, ולמה הוא שוכב לבדו במיטה זרה.
הארי כבר יצא, ולפי הקרירות שדראקו הרגיש כשהוא העביר את ידו על החלק השני במיטה, הוא יצא כבר די מזמן.
דראקו ירד למטבח, לבוש עדיין בפיג'מה ששאל מהארי.

"בוקר טוב, אדונילי דראקו. יש לך ארוחה לבוקר, ממש על השולחן שם."
דראקו מלמל תודה, ניגש לשולחן והתחיל לאכול. "תגיד, לאן הוא הלך בכלל?" שאל דראקו בין נגיסה לנגיסה.
"אדונילי הארי הלך לו לעשות את העבודה שלו, אדונילי. הוא אמר לי להגיד לך שאדונילי דראקו יכול לעשות מה שהוא רוצה עד שאדונילי הארי יחזור, אדונילי. והוא ביקש ממני גם לבקש ממך שלא תלך עד שהוא יחזור, אדונילי. אדונילי הארי אמר שיש לו משהו לומר לך."

זה סגר את העניין. דראקו באמת הרגיש לא בנוח, לא ידע אם ללכת או להישאר. אבל לאחר שנודע לו על הבקשה של המארח שלו- דראקו החליט שמחובתו לחכות לו.
"אתה יכול להראות לי איך מדליקים את המכשיר ההוא? נו, הטליוזה?"
"אדונילי בטח מתכוון לטלוויזיה. קריצ'ר יכול להראות לאדונילי איך להשתמש בטלוויזיה."
את המשך היום דראקו העביר על כורסת האורחים, צופה בסרטים בטלוויזיה. הוא היה מוכרח להודות שזה מלהיב- יחסית לטכנולוגיה מוגלגית, כמובן.
זה היה נחמד, להעביר את היום בפיג'מה לשם שינוי.

כשהארי חזר, מותש מהיום הארוך, דראקו עדיין ישב מול המרקע. הוא הפנה את ראשו אל עבר הארי. "שלום, פוטר. איך עבר עליך היום?"
הארי חייך אליו. "באופן נורמאלי, אפשר להגיד. לא היה שום חידוש."
"וזה טוב או רע, נורמאלי?"
הארי הביט בו בעניין מחודש. "אתה יודע? אף פעם לא חשבתי על זה. אני מניח ששניהם. זאת הייתה שאלה חכמה, מאלפוי."
דראקו חייך. "אני בן אדם חכם."
"אתה מאוהב בעצמך."
דראקו פלט אנחה מזויפת. "מוכרח להודות. אחת- אפס."
הארי צחק וטפח על שכמו של דראקו בידידותיות. "רציתי שתדע," אמר, "שתמיד יש לך מקום פה. מתי שתרצה. בטח תתפלא לשמוע, אבל היה לי מעניין לדבר איתך אתמול."
"גם לי היה נחמד, פוטר. תודה רבה על הכול," אמר דראקו. "אני באמת מעריך את זה."
הוא קם ממקומו והלך אל חדר האורחים, כשהארי מתיישב על הכורסה שלו.
דראקו חזר מספר דקות מאוחר יותר, לבוש בחליפה המקורית שלו ומחזיק את הפיג'מה של הארי בידו.
"תודה רבה, פוטר. אני לא יודע איך להודות לך."
הארי נופף בידו בביטול. "שטויות, דראקו. אנחנו חברים עכשיו."

דראקו קפא במקומו. חברים. הארי אמר שהם חברים עכשיו.

והוא קרא לו דראקו, לא מאלפוי. חמימות נעימה התפשטה בגופו של דראקו.
הוא חייך אל הארי, מושיט לו את הפיג'מה. הארי הניד בראשו לשלילה. "אתה יכול לקחת אותה, יש לי מספיק."
כשדראקו סירב, הוא נאנח. "בסדר, איך שתרצה. אז פשוט תשאיר את זה כאן, בסדר? קריצ'ר כבר יטפל בזה."
דראקו הניח את הפיג'מה המקופלת על הרצפה, איפה שהארי הורה לו להניח אותה. הארי קם ממקומו וליווה את דראקו אל הדלת.
"היה לי לעונג לארח אותך."
"להתראות, הארי. תודה על הכול."
זה היה נחמד, לקרוא לו הארי. דראקו עוד עלול להתרגל לזה.
הוא יצא מהבית שבכיכר גרימוולד מספר 12, וידא היטב שאין מוגלגים בשטח והתעתק משם בקול נפץ.

		הפרק הבא