"היא אמרה כן." (מתורגם)

"פשוט תגיד לה, ירחוני!"

"לא."

"ירחוני!"

"לא."

"ירחוני!!"

"אני אמרתי לא, רך- כף."

"ירחוני, היא אולי לא חתיכה- היי, אל תנהם עליי!"

"אל תקרא לה מכוערת!"

"היי, לא אמרתי את זה! רק אמרתי שהיא לא כזאת סקסית!"

"רך- כף!!"

"אוה, סליחה, קרניים. כמו שאמרנו-"

"לילי אמרה לי כמה שהיא נחמדה וחכמה. וגם-" ג'יימס החזיק את האצבע המורה שלו כלפי מעלה. "היא ממש בקטע שלך."

"לא אכפת לי."

"נו באמת, חבר, אנחנו יודעים שאכפת לך! אתה מדבר עליה כל הזמן!" התחנן ג'יימס.

"לא אכפת לי."

"ירחוני, תפסיק להיות כזה עקשן," זרק פיטר.

"לא אכפת לי."

זה כל מה שאתה יודע לומר??" צעק סיריוס.

"כן."

סיריוס קפץ קדימה והפיל את כסאו של רמוס אל הרצפה, נאבק איתו בשובבות. מכיוון שהירח המלא התקרב, לאיש הזאב לא הייתה שום בעיה לקרקע את חברו על הרצפה, כשפניו למטה, על השטיח האדום שבחדר המועדון של גריפינדור.

"לא הוגן," התנשף סיריוס, קולו עמום בשל השטיח הפרוותי. "זו כמעט התקופה שלך בחודש."

רמוס כופף אותו בכוח רב יותר, גורם לסיריוס להיחנק. סיריוס תפס במרפקו של רמוס. "בחייך, חבר," הוא נאנק. "אני מוותר, אני מוותר!"

רמוס שחרר את אחיזתו, נעמד במהירות והושיט את ידו לחברו.

"אוקיי, עכשיו כשזה נגמר, אנחנו יכולים בבקשה לחזור לנושא שאנחנו מדברים עליו?" ג'יימס נאנח.

"תזכיר לי שוב על מה דיברנו?" שאל סיריוס.

"הדייט של רמוס להוגסמיד בסוף השבוע," צייץ פיטר.

"אני אמרתי לא. אני לא הולך להציע לה."

"למה לא, ירחוני?" נאנח סיריוס. "היא פשוט מושלמת בשבילך, בחייך!"

"אף פעם לא יצאתי עם אף אחת. ויש לי סיבה," מלמל רמוס, מתיישב בחזרה בכורסא האדומה והנוחה. "הדבר האחרון שאני רוצה הוא לצאת עם מישהי שאפילו לא יודעת שהיא יוצאת עם... עם מישהו כמוני," סיים בשקט.

"רמוס," אמר ג'יימס בנימה עניינית, "אני יודע שאתה לא רוצה לפגוע או להיפגע בידי אף אחד, אבל מתישהו תהיה חייב לקחת את הסיכון. אתה לא יכול לחיות לבד לנצח. אל תסתכל עליי ככה! אתה לא יכול לחיות לבד לנצח, ירחוני!"

"קרניים צודק, ירחוני. אנחנו יודעים שאתה ממש מחבב את הילדה הזאת, ושמה שלילי אומרת הוא נכון, היא ממש מחבבת אותך בחזרה," הוסיף סיריוס. "זו ההזדמנות המושלמת להתחיל מערכת יחסים איתה."

רמוס נאנח, שוקע עמוק יותר אל תוך הבד הרך של הכורסא. "אני פשוט לא יודע. מה אם... מה אם אני אציע לה והיא תגיד לא?" הוא שאל, מביט בעיני חבריו בחוסר אונים.

"ירחוני, קרניים נדחה בידי לילי אלפי פעמים- "

"1,387 פעמים!" צחק פיטר.

רמוס וסיריוס צחקקו בשקט בעוד ג'יימס משלח בפיטר מבט מזרה אימים.

"נדחיתי בידי פרח הלילי שלי פעמים רבות," אמר ג'יימס, "אבל אני לא עומד לוותר. אתה יודע למה, ירחוני?"

"למה?" שאל רמוס בעניין.

"כי כשאתה מוצא מישהי שאתה באמת רוצה, ואתה יודע כמה היא באמת מיוחדת, לפעמים היא לא שמה לב לכמה שאתה מיוחד. אז אתה חייב להמשיך לנסות להראות לה כמה שאתה מדהים. ואם היא אומרת משהו רע עליך, אתה חייב להמשיך כאליו שזה לא נכון. אתה מבין?"

"כן, אני מבין," נאנח רמוס.

"ירחוני, אם תדחה בידי הילדה הזאת, ועדיין תאהב אותה אחר כך, אתה הולך להמשיך לנסות לגרום לה לראות את עצמך האמיתי. כי אתה הבחור הכי חכם שאני מכיר, אחרי דמבלדור. אתה אמיץ ואתה נחמד והאף שלך ממש לא בשמיים."

"כן," שני האחרים הנהנו.

"הילדה הזאת תצטרך חתיכת תירוץ כדי לסרב לך, בחור."

***

"לא," אמרה הילדה בחומרה.

"אבל-"

"לא!" היא אמרה בשנית.

"אב-"

"אני אמרתי לא, חתיכת חזיר מעצבן ואגואיסטי שכמוך!"

הילד הלך משם בשקט, כאב מציף את עיניו בעודו הולך לכיוון שלושת חבריו שחיכו לו בפינת החדר.

"אתה תכבוש אותה על בטוח בפעם הבאה," אמר סיריוס בעידוד.

"כן, אין לה מושג מה היא מפספסת," הוסיף פיטר.

"אני מסכים, קרניים. לילי תיפול בקסמיך בסופו של דבר," הבטיח רמוס לחברו.

ג'יימס הנהן, חיוך קטן על פניו. "עכשיו תורך, ירחוני."

רמוס בלע את רוקו. "אתה תהיה אדיר, חבר," אמר סיריוס.

"אני מקווה שאתה צודק, רך כף," מלמל רמוס בעודו משתרך לכיוון שלוש רייבנקלואיות שפטפטו על שולחן בקדמת הכיתה. הוא עצר, שואל את עמו לפני שהתקדם לכיוון בעלת השיער החום-אדמדם שישבה על גבי השולחן.

הוא לא אמר מילה עד שהיא הרימה את מבטו אליו, מחייכת עדיין מבדיחה שאחת מחברותיה סיפרה. שתי חברותיה צפו בו בעודו מגמגם.

"אממ...אממ... ה-היי..."

חיוכה של הרייבנקלואית התרחב. "הי, רמוס."

עיניו של רמוס התרחבו. "א-את יודעת איך ק-קוראים לי?"

"בוודאי. אתה והקונדסאים המפורסמים הם חלק מהילדים הכי פופולאריים בהוגוורטס," היא אמרה ברכות.

רמוס כמעט נחנק. "כ-כן..."

"קוראים לי סופי," אמרה, מושיטה את ידה הקטנה לכיוונו של רמוס. הוא תפס בידה במבוכה, לוחץ אותה בטעות מעט חזק יותר מהראוי. לא נראה היה שזה מפריע לה, חיוך היה פרוש על פניה במשך כל אותו הזמן.

"אז... רמוס," התחילה. "עכשיו כשהצגנו את עצמנו... יש משהו שרצית לומר לי?" אמרה, מחייכת למראה פניו הסמוקות.

"אוה...טוב...אממ...כן, אני...אממ... אני רק רציתי... ל-לבוא לפה...ו...אממ...להגיד לך...אממ..." קולו של רמוס נשבר בעודו נאבק במילים.

"להגיד לי מה?" שאלה הרייבנקלואית.

"אממ...להגיד לך...שאני...אממ...טוב, י-יותר לבקש מאשר לשאול...כי אממ...אני אממ...אני לא הייתי אומר לך שאת באה איתי להוגסמיד בסוף השבוע אם את לא רוצה. כי זה נוגד את החופש שלך ואני מעריך את זכות הבחירה שלך, ו-"

"רמוס."

רמוס בלע את רוקו בעצבנות. "כ-כן?" שאל.

"אתה מציע לי לבוא איתך להוגסמיד בסוף השבוע?" שאלה סופי, מחליקה מהשולחן ונעמדת מולו.

היא הייתה הרבה יותר נמוכה ממנו. רמוס חשב שראשה בקושי יגיע לסנטרו אם הם יעמדו זה מול זה.

עיני השוקולד שלה נצנצו בעודו בוהה בשפתיה. הן נעו והיא דיברה, אך אוזניו לא הקשיבו. הוא צפה בחיוכה, בשיניה הלבנות הבוהקות. הוא רצה להישאר ככה לנצח, סופר את הנמשים שעיטרו את אפה ולחייה.

היא המשיכה לדבר. היא הייתה כל כך חמודה כשגבותיה התקרבו כשהייתה רצינית. היא הרימה את ידה והזיזה קווצת שיער אל מאחורי אזנה השמאלית.

אלוהים, אם רק יכולתי לעשות את זה, חשב רמוס. הייתי מעביר את ידיי בשיער הקצר והחום- אדמדם שלה, מרגיש אותו נוזל בין אצבעותיי ואז מוריד את ידי אל לחיה ומנשק את השפתיים האלה.

"אממ, רמוס, אתה נוגע באוזן שלי," קולה של סופי קטע את מחשבותיו.

הוא חזר למציאות, בה אצבעותיו הארוכות מלטפות את אזנה של סופי. הוא משך את ידו במהירות, מגמגם התנצלויות ונמצא כמעט על סף דמעות מההשפלה כאשר סופי לקחה את ידו בידה.

"זה בסדר, רמוס," אמרה ברוך. "אתה בכלל שמעת את מה שאמרתי?"

רמוס הרגיש את לחייו מסמיקות ואת חום ידה של סופי מתפשט בגופו.

"מ-מצטער, דעתי הייתה קצת מוסחת," גמגם.

צחוקה המתגלגל של סופי הציף את רמוס בעודה ממשיכה ללטף את ידו.

"אמרתי שאני צריכה להשיג עוד כמה נוצות וקלפים ולשלוח כמה מכתבים בינשופייה, ואז אולי נוכל ללכת למדאם פודיפוט או לפונדק שלושת המטאטאים כדי לשתות משהו."

רמוס הנהן, עדיין המום. הוא בהה באצבעותיה הכרוכות סביב אצבעותיו.

"אז... אז את תצאי איתי?" שאל בעודו מרים את מבטו, מנסה לוודא שזה לא עוד חלום בהקיץ.

סופי חייכה. "כן, רמוס. אני אשמח לצאת איתך להוגסמיד בסוף השבוע הזה." היא צחקקה.

רמוס הנהן בשמחה, חיוך ענקי מרוח על פניו. "תודה, סופי."

היא חייכה אליו בחזרה, לוחצת את ידו בפעם האחרונה לפני שעזבה אותה. "נמשיך לבדר אחרי השיעור, בסדר?" אמרה בחיוך כשפרופסור בינס התקדם אל עבר קדמת הכיתה בריחוף.

רמוס הנהן שוב, ידו מרגישה קרירה ללא החמימות של ידה. הוא לחץ את ידו הריקה כעת אל חזו באריכות.

סופי חייכה אליו בפעם האחרונה לפני שהיא משכה את כיסאה והתיישבה.

"אדון... לופין?"

מבטו של רמוס נורה קדימה אל קדמת הכיתה.

"לא הלכת לאיבוד בדרך לכיסא שלך, אני מקווה?" נזף הפרופסור בינס בקולו החדגוני.

"אה, לא, פרופסור. רק שאלתי נוצה מסופי," אלתר רמוס. הוא הושיט את ידו אל עבר כלי הכתיבה שעל שולחנה של סופי. היא חשבה במהירות ותפסה אותו, פוגשת אותו באמצע הדרך. זה יצר אשליה אמינה מספיק בשביל הרוח הזקן.

"בבקשה ממך, אדון לופין, מחר תגיע מוכן לשיעור שלי. ושב במקומך."

רמוס מיהר בחזרה אל עבר השולחן שלו ושל סיריוס, והסתכל אל עבר סופי שלקחה נוצה חדשה מתיק הגב שלה. עיניהם נפגשו, והיא חייכה בשובבות.

"תודה," לחש ללא קול, מחייך אליה בחזרה.

"אין בעיה," השיבה, מסתובבת בחזרה ומתחילה לסכם את ההרצאה המשעממת של הפרופסור על מלחמת הגובלינים בשנת 1835.

"מה היא אמרה?" שאל סיריוס, בועט בו קלות.

רמוס הסתכל אל חברו וחייך באושר.

"היא אמרה כן."