אליזבת מאלפוי

אני מאוד אשמח את תגיבו, אני רוצה ביקורת, זו הסיבה שאני כותבת בעצם...
מקווה שתאהבו! 
נ.ב: הפרולוג יהיה שלושה פרקים. מצטערת שדי ארוך, אבל אני חייבת להספיק כמה דברים שחייבים להיות בשנה הראשונה שלה.

פרולוג חלק ב'
וכשהלסת ברצפה...

כל הנסיעה פטפטו אליזבת ורינה.
"את יודעת," אמרה רינה פתאום. "את מאוד נחמדה. אבא שלי סיפר לי על דראקו מאלפוי. את בכלל לא דומה למה שהוא סיפר. אולי אתם בכלל לא קרובי משפחה כמו שחשבתי." היא הודתה בפניה.
"האמת, שדראקו מאלפוי הוא אבי," היא הודתה במבוכה. "אבל גם את לא מה שאבא שלי סיפר על אביך, ואני בטוחה שכל מה שאבא שלי סיפר הוא לא ממש נכון, לכן אני קודם כל מנסה להכיר את הבן אדם, ואז לראות מה דעתי עליו." היא גמרה. רינה חייכה חיוך גדול.
"את צודקת." היא אמרה והן המשיכו לדבר.
אחרי עשר דקות נכנסו שלוש בנות לחדר. אחת הייתה עם שיער שחור עם עניים חומות, מפחידה למראה, ומאחוריה, שתי בנות – זהות לחלוטין – עם שיער חום ועניים חומות.
"שלום. קוראים לי אלה, ואלה הן מילי ואמי. אנחנו בשנה השנייה בהוגוורטס ומשובצות בסליתרין." היא דחפה קלות את רינה והתיישבה מול אליזבת. היא לא הבינה לאן היא חותרת, אבל מההתחלה אליזבת לא חיבבה את הילדה.
"שמעתי שיש לך משהו עם ג'יימס, אז רק שתדעי, שהוא שלי." אמרה ברשעות. אליזבת נאנחה בהקלה וגלגלה עניים.
"קחי אותו." היא אמרה בחיוך. אלה נראתה מבולבלת.
"מה?" היא פלטה.
"אני לא מעוניינת עם שום קשר עם ג'יימס," היא אמרה לה בנימה מסוכנת בעוד היא מתקרבת אליה לאט לאט. "אפילו לא של ידידות, אז אני אשמח מאוד אם תעשי לי טובה ותרחיקי אותו ממני." מבלי לשים לב, היא הגיעה אל אלה פרצוף בלי פרצוף. לאה התאפסה על עצמה.
"בסדר." אמרה בטון מזלזל. עיניה של אליזבת קלטו שהיא מנסה למצוא דרך לצאת מהתא מבלי להיתפס כחלשה.
"מה זאת השרשרת הזו?" היא אמרה בזלזול, תפסה בשרשרת ומשכה אותה מצווארה של אליזבת וזרקה אותה על הרצפה. "ממש מגעילה. כדאי לך לזרוק אותה-" דיבורה נקטע על ידי אליזבת. היא עיקמה את ידה של אלה מאחורי הגב.
"לעולם אל תגעי בי, או בשרשרת שלי. תתרחקי ממני ומחברה שלי." היא עזבה את ידה ודחפה אותה בעדינות לכיוון התא של הדלת. ברגע שכל שלושת הבנות יצאו אליזבת נפלה ישר על בירכיה וחיפשה את השרשרת בטירוף. היא לא הבחינה במבטה ההמום של רינה.
כשאיתרה את השרשרת מתחת למושב היא חטפה אותה במהירות והצמידה אותה לליבה.
כמה דמעות זלגו מלחייה. רינה התקרבה אליה בשקט.
"הכל בסדר?" היא שאלה בעדינות. "אני רואה שהשרשרת הזו מאוד חשובה לך." היא הסיקה.
"קיבלתי אותה בגיל שמונה. אמי נתנה לי אותה, רגע לפני שמתה." היא אמרה והכאב ניכר בקולה.
"ששש." ניחמה אותה רינה. היא חיבקה אותה וזה בהחלט עודד אותה. היא ניגבה את דמעותיה והתיישבה במושב.
"את רוצה לדבר על זה?" היא שאלה. אליזבת נענעה בראשה לשלילה.
"בסדר. אז, אולי את רוצה לספר לי מה כל הסיפור הזה על ג'יימס?" היא קרצה לה. אליזבת חייכה.
"בשמחה." היא צחקה וסיפרה לי את הסיפור. איך העגלה כמעט נפלה עליה, איך ג'יימס הציל אותה, ואת העובדה ששניהם צריכים לשנוא אחד את השני.
"אני עדיין לא מבינה למה את שונאת אותו." אמרה רינה בסוף הסיפור. "לא אמרנו לפני-" היא הציצה בשעונה. "-שתי דקות שצריך להכיר את הבן אדם לפני ששופטים אותו?" היא שאלה, והשאלה הייתה הגיונית מאוד.
"אבי ואחי לעולם לא יסלחו לי אם אני אתחבר איתו. בכל מקרה, יש מלא ילדים בהוגוורטס, ולא נראה לי שאני אזכה להיות איתו באותו חדר מועדון. כל המשפחה שלי השתבצה בסליתרין, אז אני מניחה שגם אני אשתבץ שם." היא אמרה באנחה.
"ואת לא רוצה להשתבץ בסליתרין?" שאלה רינה בהפתעה.
"אני לא יודעת מה אני רוצה."

כשהם הגיעו לבית הספר, איש גבוה מאוד, עם זקן סבוך ועניים חומות שאמר שקוראים לו האגריד, קרא לכל תלמידי השנה הראשונה לבוא אליו ולהתחלק לקבוצות של ארבע.
"היי, אני אוליבר, וזאת אלכס. אנחנו יכולים להיות איתכם בסירה?" שאל ילד עם שיער חום ועניים בצבע צהוב, כשלצידו ילדה עם שיער חום ארוך ועניים בצבע חום בהיר, על הגבול עם צהוב.
"בטח!" ענתה אליזבת. "זאת רינה, ואני אליזבת." היא אמרה בחביבות. הם עלו ביחד לסירה.
כשהם דיברו, הם הבינו משני הילדים שהם תאומים. השיט היה נחמד. בסופו, אישה חמורת סבר, שאמרה שקוראים לה פרופסור מקגונגל, הובילה אותם לאולם גדול. אליזבת ורינה הופתעו כשראו שנרות תלויים מהתקרה, שהיא בעצם שקופה ולא רואים אותה. באולם היו חמישה שולחנות. שולחן הבית של סליתרין, האפלפאף, רביינקלו וגריפינדור. השולחן החמישי היה של סגל המורים. בכיסא המנהל התיישבה פרופסור מקגונגל, אחרי המיון כמובן. כל מה שהיה צריך לעשות, היה לשבת על שרפרף ולהניח את מצנפת המיון על הראש. הפרופסור התחילה לקרוא שמות.
"מני לחימוביץ'!" ילד צעיר מבויש עם נמשים הלך לאיטו לכיסא והתיישב. המצנפת הונחה על ראשו.
 "האפלפאף!" קראה המצנפת. השולחן של האפלפאף תפף על השולחן וקיבלו בשמחה אל מני.
"אוליבר ליברסקי!" אוליבר הלך לאט לכיסא. ראו שהוא לחוץ. למצנפת לא לקח יותר מידי זמן לחשוב, ואז היא צרחה: "גריפינדור!"
השולחן של גריפינדור קרא בשמחה וקיבל את אוליבר בזרועות פתוחות.
"אלכס ליברסקי!"
"רביינקלו!" צרחה המצנפת. אלכס הביטה בבהלה באוליבר. הוא הנהן בעצב. אלכס הלכה לשולחן רביינקלו בעצב.
"רינה לונגבוטום!"
"גריפינדור!" אמרה המצנפת עוד לפני שנגעה בראשה. השולחן של גריפינדור צרח בשמחה ורינה רצה לצד אוליבר.
השמות עברו וחלפו עד שסוף סוף הגיע תורה של אליזבת.
"אליזבת מאלפוי!" היא הלכה לשרפרף הקטן והתיישבה עליו. היא שמעה התלחשויות, אבל התעלמה מהן.
'הממ, איפה נשים אותך, יקירה?' היא שמעה קול קטן אומר לה.
אחרי משהו שנדמה כמו נצח, הקול דיבר שוב.
'בחירה קשה בהחלט. זה אולי בניגוד לכל מה שאי פעם שמעת עליו, אבל אני אשבץ אותך בגריפינדור!' היא צעקה את המילה האחרונה.
הפעם לא נשמעו קולות שמחה. לא נשמעו קולות בכלל.
כשהכובע הוסר מראשה, אליזבת ראתה מאות ילדים עם הלסת ברצפה. הביטוי היה בהחלט במקום. היא הייתה נבוכה כל כך. היא תפסה את מבטו של סקורפיו. הוא הביט בה בהלם, ולצערה הרב, בזעזוע.
אחרי כמה דקות של הלם, מישהו משלוחן גריפינדור התחיל לתופף על השולחן כמו שעשו לכל תלמיד, וכולם הצטרפו אליו. היא הניחה שזו הייתה רינה. היא הלכה באיטיות נבוכה אל שולחן גריפינדור.
היא חששה להיתקל במבטים של גועל, של דחייה, אבל היא לא. ההפך, היא נתקלה בפנים חביבים, שדווקא שמחו שהיא איתם. כולם חייכו אליה. היא הייתה נבוכה, אבל הכריחה את עצמה לחייך בחזרה.
"אלי! שמרתי לך מקום!" היא שמעה את קולה של רינה.
היא מיהרה להתיישב לידה וליד אוליבר. רוב סובבי השולחן הביטו בה. היא נעצה את מבטה בצלחת. היא לא אהבה להיות במרכז תשומת הלב. בלי לשים לב, ידה עלתה ונגעה בשרשרת הדולפין. היא הייתה חמימה. ואיכשהו, זה הרגיע אותה.
אחרי שכל תלמידי השנה הראשונה מוינו, פרופסור מקגונגל קמה ואמרה כמה דברים. אליזבת לא ממש הקשיבה. אחרי זה הסעודה התחילה. היו המון דברים טעימים, אבל אליזבת בקושי אכלה.
אחרי זה, המדריכים הובילו את בית גריפינדור לחדר המועדון.
הם נעצרו מול תמונה של אישה שמנה. אחד המדריכים אמר את הסיסמא: "שושנה אדומה." והתמונה זזה הצידה וחשפה את מועדון גריפינדור. היו שם כורסאות ושולחנות. אח חמימה וחלונות.
המדריכים הביאו את תלמידי השנה הראשונה לחדריהם. אליזבת הייתה בחדר עם רינה, ועוד שלוש בנות, ששמותיהן היו אמילי, קלי, ושרה.
"איזה כיף שאנחנו באותו חדר!" קראה רינה.
"אה? כן." השיבה אליזבת. דעתה הייתה מוסחת.
"בואי נרד לחדר מועדון, אלי!" היא אמרה ועיניה של אליזבת נפערו באימה.
"אני מעדיפה שלא-"
"מה אכפת לך ממה שכולם חושבים? את גריפינדורית, והם יכולים ללכת לעזאזל אם זה לא מוצא חן בעיניהם, וראית שזה כן." היא עודדה אותה וגירשה את פחדיה. אליזבת הנהנה והן ירדו ביחד לחדר המועדון.
כשהניחה את רגלה על רצפת המועדון, הרבה עניים הביטו בה. היא הרגישה נבוכה מאוד.
ילדה אחת עם שיער ארוך וכתום ניגשה אליה.
"שלום! אני רוז ואני בשנה השנייה שלי כאן. ברוכים הבאים לגריפינדור." היא אמרה לבנות, ואז היא סובבה את ראשה ונעצה מבט חד בכל מי שהסתכל עליהן. מבט חד שאמר: 'תסובבו מיד את הראשים שלכם! אין מה לראות כאן!'
רוב הילדים סובבו את ראשיהם וחזרו לעיסוקיהם. הרעש הרגיל של חדר המועדון חזר, אבל רינה שמה לב לילד אחד שלא הפסיק לבהות באליזבת במבט טרוד. ילד שהכירה היטב. היא חייכה בליבה.
רוז עשתה להן סיור, ובסופו חזרה לחבריה. פתאום אליזבת ורינה ראו את אוליבר, יושב באחת הכורסאות לבד.
"אתה עצוב בגלל אלכס?" שאלה רינה ישירות. אוליבר הנהן.
"תמיד היינו ביחד. אפילו את המכתב להוגוורטס קיבלנו ביחד."
"לא נורא. תמיד תוכל לראות אותה בארוחת בוקר, ובהפסקות, ובשיעורים החופשיים, ואחרי הלימודים. זה לא כזה נורא." ניסתה אליזבת לעודדו.
"תודה אלי." הוא הביט אליה בהערכה.
"אני שמחה שאתה מרגיש יותר טוב." היא חייכה והבנות התיישבו בכורסאות לידו. הם התחילו לפטפט, ולא שמו לב איך השעות חולפות. שעת כיבוי האורות הגיעה, ואוליבר הלך לחדרו, ורינה ואליזבת הלכו לחדרן.

הפרק הקודם		הפרק הבא