זריחת השמש

הארי פוטר ישב על יד האוהל, צופה בזריחת השמש.

הוא חשב על המשימה שהוא צריך לבצע; למצוא את כל ההורקרוקסים ולהשמידם בכדי להרוג את וולדמורט. אך כיצד יוכל לעשות זאת? המשימה נראתה לו כבלתי אפשרית. נותרו לו הספל של הפלפאף, משהו של רייבנקלו, הנחשית נגיני, ולבסוף – וולדמורט עצמו.

זו הייתה תקופה קשה ביותר. הארי, רון והרמיוני טיילו ממקום למשנהו, מכיוון שלא היה בטוח להישאר במקום אחד לאורך זמן. הם חשבו היכן יוכלו למצוא את ההורקרוקסים.

״הם יכולים להיות בכל מקום! והדבר של רייבנקלו, זה יכול להיות ממש כל דבר, לא?" אמר רון.

״כן,״ אמר הארי, "וזה רק מסבך את העניין.״

״אתם-יודעים-מי לא יבחר בסתם חפץ," אמרה הרמיוני, "זה לא יהיה משהו סתמי, זה יהיה משהו בעל ערך.״

״שמעת פעם על משהו בעל ערך שהיה שייך פעם לרייבנקלו?" שאל הארי.

״לא, אף פעם," אמרה הרמיוני בשקט.

זו היתה שיחתם ערב לפני, אך הייתה דומה ביותר לזאת שהייתה בערב הקודם והזאת שלפניה.כעת מוחו של הארי הוצף במחשבות. היה לו קשה להתרכז ככה, ממש בלתי אפשרי. מדי פעם הוא קיווה שהייתה ברשותו הגיגית כמו של דמבלדור, שלתוכה יוכל להכניס את זכרונותיו ומחשבותיו בכדי שלא יעמיסו על ראשו. הוא נזכר מה הוא ראה באחת הפעמים שצפה בהגיגית; הוא ראה את אביו, ג'יימס, וחבריו, שהיו ידועים ביחד כ"ארבעת הקונדסאים", מתעללים במורה לשיקויים לשעבר של הארי, סנייפ. אז הוא הרגיש רע שאביו עשה זאת לסנייפ, אך היום, הארי שנא כל דבר שהיה קשור לסנייפ. הוא התמלא בזעם מיד כשנזכר מה עשה סנייפ לדמבלדור, שהאמין בו כל כך.

בנוסף, הארי התגעגע מאוד לג'יני. מדי פעם הציץ במפת הקונדסאים, בכדי להביט בנקודה המצביעה על נוכחותה של ג'יני וויזלי. הוא התגעגע אליה כל כך, והוא לא ידע מתי כל זה יגמר, ואם הוא יחיה כשזה יגמר. הוא נזכר באחד מהימים במחילה, ממש לפני שהם עזבו למסע, כששניהם ישבו יחד מתחת לעץ מרוחק בגינתו של הבית. הם לא שוחחו ביניהם; רק הביטו בשמש העולה, בשתיקה, כפי שהארי עשה עכשיו. הם ישבו תחת העץ וחלקו תפוח אדום אשר נשר בדיוק מעליהם. החיים נראו כל כך יפים להארי אז, שהוא שכח את כל הזוועות והקשיים אשר מחכים לו בחוץ. הוא רצה לשבת ליד ג'יני מתחת לעץ, לאכול תפוח, ולצפות בזריחה לעולמים. אך הדברים מעולם לא הלכו כפי שהארי רצה, המזל לא האיר אליו פניו. כל כך הרבה זוועות עברו עליו בחייו. הוא נזכר ברגע האיום בו סיריוס, האדם החי היחיד שהיה יכול לקרוא לו בן משפחה, נהרג על ידי בלטריקס לסטריינג'. הוא זכר איך סיריוס דאג לו, ואיך סיכן את עצמו כשהופיע ליד הוגסמיד בדמות הכלב "רך כף" וחי על עכברים, רק כדי לוודא שהארי בטוח.

גם האדם שהיה קרוב אליו כל כך, אלבוס דמבלדור, נהרג על ידי סנייפ, שהיה משרתו של וולדמורט. דמבלדור, שהיה קוסם גדול כל כך, מוכשר כל כך, שהביס את קוסם האופל הגדול, גרינדלוולד, נהרג אף הוא כהרף עין. דמבלדור ניחן גם בחוש הומור בנוסף לאהבתו ועוצמתו, ולמרות כל השגיו, דמבלדור טען כי לדעתו ההישג הכי גדול שלו היה להופיע על קלף של צפרדע שוקולד. הארי כמובן זכר את הרגע בו הוא קיבל את קלף צפרדע השוקולד של דמבלדור, שהיה הקלף הראשון שלו. הוא היה ברכבת בדרכו להוגוורטס בפעם הראשונה, והוא פגש את חבריו הטובים, רון והרמיוני. אז הוא לא דמיין בפני מה הוא יצטרך לעמוד בעתיד...

אז, נזכר כי כל זה קרה בגלל וולדמורט. וולדמורט גרם לכל ההרג והכאב. הארי חייב להרוג אותו, הוא צריך לנקום את נקמתו על ההרג של אנשים כה רבים. הוא צריך לעשות את זה, והוא לבד.

אבל הארי לא היה לבד. היו לו חברים, היו לו תומכים. כולם הסכימו לסכן את עצמם למענו, אפילו לשתות שיקוי פולימיצי שיהפוך את כולם להעתקים חיים של הארי, רק כדי לבלבל את אוכלי המוות. אך ברגע זה, הארי הרגיש לבד כל כך, ואת כל זה הוא שכח.

אבל הארי לא היה פחדן, הוא היה בן גריפינדור אמיתי. הוא לא יברח כשכולם זקוקים לו. הוא לא פשוט יעוף על מטאטא למקום רחוק, אפשרות שמדי פעם שקל, אך לא ברצינות רבה. מחשבות אפלות הציפו אותו, מחשבות חסרות תקווה, והארי רצה יותר מכל שהפטרונוס הנאמן שלו, שהיה בצורת אביו האנימאגוס, יציל אותו גם ממחשבותיו שלו.

כך ישב לו הארי פוטר על יד האוהל, צופה בזריחת השמש, וגמר אומר בליבו להרוג את וולדמורט גם אם זה יהיה המעשה האחרון שלו עלי אדמות.