כשתעצום את העניים

שם: כשתעצום את העניים.
כותבת: נוגה.
פאנדום: בני הנפילים.
ז'אנר: רומנס, אנגסט. 
שיפ: מגנוס/אלק. 
דירוג: PG13.
הערות: זה הפאנפיק הראשון שאני כותבת בפאנדום הזה. אשמח מאד לקבל תגובות בונות 3:
הפיקצר בהשראת השיר Last Shut Of Your Eyes של Visions of Atlantis:

http://www.youtube.com/watch?v=WnjDHsMOkzE

אזהרה: הפאנפיק מכיל סלאש, מערכת יחסים בין שתי דמויות מאותו המין.

קריאה מהנה (:

*

מגנוס צפה באלק חוצה את הרחוב דרך חלון חדר השינה. הבוקר הניו- יורקי היה קר, אפור בין הבתים הצפופים ומעל הגגות והאנטנות, ואלק לבש מעיל עור שמגנוס השאיל לו מעל הסוודר שלו. פניו החיוורות הבהיקו כמו כוכב כשסובב את ראשו הצידה לפני שחצה את הכביש בצעד קליל, והאנשים הפשוטים שסביבו היו עיוורים לקשת התלויה על גבו והסכינים שהתנדנדו מחגורתו. הרוח הקרה וחסרת המנוח של ברוקלין פרעה את שיערו השחור של הנער, מקיפה את פניו העדינות, הרציניות, בהילה אפלה. הוא צעד לאורך הרחוב במהירות לכיוון המוסד, מתמרן בין האנשים עטויי החליפות והמעילות שלא נתנו עליו את דעתם, לא יודעים שהוא הולך להציל אותם מדבר מה נוראי.

מגנוס צפה אחריו בריכוז, ברצון נואש לא לאבד אותו בתוך העיר. ואז אלק הסתכל מעבר לכתפו, כאילו לוודא שלא עוקבים אחריו, וקרן חיוורת של שמש חורפית הדליקה את עניו הכחולות כמו זוג להבות. אבל אז הוא נעלם מעבר לפינת הרחוב.

באותו הרגע מגנוס הרגיש קור, כאילו העניים הכחולות באמת היו להבות שחומן נלקח ממנו. הוא התעטף בחלוק המשי השחור שלו והסיט את הווילון על פני החלון, חוסם את מראהו של הרחוב שנדמה קודר וריק בלי אלק, למרות שהאנשים והמכוניות המשיכו לזרום בו.

לצפות באלק חוצה את הרחוב שתחת הלופט שלו התחיל כתחביב, אך עד מהרה הפך לסוג של התמכרות. לא משנה באיזו שעה, באיזו עונה, לא משנה אם בזה הרגע התגלגלו מתוך המיטה או רבו או סיימו לצפות במרתון פעולה בטלוויזיה, ברגע שאלק היה יוצא מפתח הבית מגנוס היה ניגש אל החלון ומסיט את הווילון באצבע ארוכה אחת, מחכה לראות אותו יוצא מהדלת הקדמית של הבניין, חוצה את הכביש וצועד בדרך המוכרת אל ביתו. הוא אהב לצפות בפניו כשהנער חשב שאיש לא יכול לראות אותו; הוא יכול היה לדעת מתי אלק היה מדוכדך או עצוב, מתי הרגיש שלוו ונינוח ומתי חשב על צייד שדים. הוא אהב לחשוב שכאשר חיוך ביישני היה עולה על פניו סתם כך, זה אמר שאלק חושב עליו.

אבל כמו כל התמכרות, העונג שסיפק לו הריגול אחר אהובו היה זמני, ומייד לאחריו הייתה מגיעה תחושת ריקנות. דירתו הגדולה והססגונית, ביתן של מסיבות רבות ונהדרות, נדמתה לו ריקה וקרה מאד. הבדידות הייתה חונקת, גוזלת ממנו כל שמץ חיוניות ויצירתיות. הוא נסוג עמוק לתוך דירתו, מתרחק מהמטבח שלא יכול היה להציע לו נחמה, מחדר השינה שם הסדינים שעל המיטה עוד היו מבולגנים ונושאים את ניחוח גופו של אלק, מהאמבטיה הקרה בה המראה חזרה והציגה את פניו שלא משתנות לעולם, והסתגר בחדר העבודה שלו.

זה היה חדר צדדי, חסר חלונות, שהכיל את שולחן העבודה העמוס שלו וארונות מלאים ספרי כשפים ורונות, ספרים על אנטומיה והיסטוריה של שדים, בני- תחתיות וציידי- צללים. בכל פינה שלא הייתה תפוסה על ידי ספרים עמדו צנצנות שהכילו רכיבים שונים ששמשו אותו לרקיחת שיקויים וביצוע טקסים שונים. קירות חדר העבודה – המעט שנגלה מהם – היו מכוסים טפט שחור מקושט בעיטורים זהובים, והרצפה הייתה מכוסה שטיח בצבע אפור כהה.

מגנוס הקיש באצבעו ונר שחור בודד שעמד על שולחן העבודה נדלק. האור היה עמום וקודר מאד, תואם את מצב רוחו של המכשף. הוא התיישב בכבדות בכורסא שמול השולחן, הניח את ראשו על קצות אצבעות ידיו ונאנח.

אף אחד, אולי מלבד אלק, לא הכיר את הצד הזה במגנוס. כולם הכירו את המכשף הססגוני ושופע ההומור, אבל זה היה רק קצה הקרחון של אישיותו. אנשים לא היו מסוגלים לראות – וגם לא רצו לראות – את האיש שהיה חצאיו שד, האיש שחי את חיו לנצח בצללים, שיערו השחור נופל מסביב לפניו הלא- משתנות כמו צל ועניו הצהובות, המחורצות כעיני חתול, מבהיקות באפלוליות בעצבות עתיקה.

גם מגנוס לא אהב לראות את האיש הזה. הוא אהב להיות חיית מסיבות, לעטות איפור ונצנצים וללבוש מכנסי עור וחליפות משי. להעמיד פנים שהוא עוד צעיר עשיר שחי חיי מותרות בברוקלין. אבל היו ימים בהם הבוקר הביא איתו משב של זיכרון, מעיר אותו אל מציאות חיו – מעיר אותו אל הידיעה שכל מה שהוא אוהב יום אחד ימות, והוא יישאר לבדו בתוך ההריסות.

ביום הזה הוא התעורר למשב הרוח האביבי הראשון שאחרי החורף, אבל ריח הפריחה לא עורר בו דבר מלבד פחד מפני הידיעה שכל דבר שפורח גם נובל... זה היה יום הולדתו העשרים של אלק.

"למה אתה חייב לצוד שדים ביום ההולדת שלך?" מגנוס התלונן באוזניו כשעוד שכב במיטה בבוקר, צופה באלק מתלבש באור האפור, עוטה חולצה כהה להסתיר את הרונות השחורות שעיטרו את זרועותיו השריריות וחזהו.

"לציידי- צללים אין יום חופשי," אלק השיב לו ברצינות, קולו רך, והתיישב על קצה המיטה כדי לנעול את מגפיו. מגנוס התקרב אליו וחיבק אותו מאחור, מחליק את ידו תחת חולצתו ומלטף את שרירי הבטן שלו. "נוכל להיפגש כשאני אסיים."

מגנוס הבליע אנחה ונישק את עורפו של אלק. "זה לא מספיק זמן."

אלק סובב את ראשו לאחור כדי להביט בו, חיוך מרקד על שפתיו הדקות. "יש לנו את כל הזמן שבעולם."

"כן. כל הזמן שבעולם." המילים הקפיאו את מגנוס מבפנים.

הוא חיבק את אלק זמן ארוך, עד שהנער אמר, "מגס, אני באמת חייב ללכת..."

בחוסר רצון המכשף עטה את החלוק שלו וליווה את אלק עד הדלת, שם חיבק ונישק אותו בפעם האחרונה.

"אני לא רוצה שתלך," הוא מצא את עצמו אומר לתוך שיערו השחור של אהובו, מפתיע אפילו את עצמו עם בפגיעות שבקולו. אלק לא ענה, ומגנוס תהה האם הוא מבין שלדבריו הייתה משמעות כפולה.

אך לאחר רגע אלק התנתק ממנו וחייך אליו חיוך מנחם, מבהיר למגנוס שהוא לא מבין מדוע הוא לא רוצה שהוא יעבור את מפתן הדלת הזו.

"נתראה בערב," הוא אמר. "אני אפילו אתן לך לקחת אותי למסעדה היוקרתית הזו שאתה אוהב כל כך." הוא עטה את מעילו, נישק את מגנוס בפעם האחרונה, ופתח את הדלת. משב של רוח קרה שנכשלה בהתחזות לרוח אביבית חדרה תחת החלוק של המכשף, גורמת לו להצטמרר.

"אני אוהב אותך, אלכסנדר," הוא פלט בקול כמעט נואש.

אלק עמד מחוץ לדלת, בדיוק במקום בו עמד כשמגנוס ראה אותו לראשונה, בשולי קבוצת ציידי- הצללים הצעירים שהתפרצה למסיבה שלו לפני שנתיים. מייד הוא תפס את עינו; הוא היה רציני, כמעט קודר, אבל יפה כמו מלאך נוקם. גם כעת, כשעמד שם לבד באור היום, מראהו כאילו הדליק אור בליבו של מגנוס. אור שהוא לא רצה שיכבה לעולם.

"גם אני אוהב אותך," אלק השיב ברכות והתחיל לרדת במדרגות. מגנוס סגר את הדלת והטיח את מצחו במשטח העץ בייאוש, עוצם את עניו בחוזקה.

במערכת היחסים שלהם אלק היה הרציני והמופנם, בעוד מגנוס היה מלא חיים, תמיד מחפש ריגושים. זה היה אירוני, בגלל שמגנוס חש שאלק הוא האחד שבתנועה מתמדת, שהוא תמיד חי, משתנה, בעוד מגנוס נשאר באותו מקום. הוא היה עץ ששורשיו עמוקים ואלק היה הציפור שמגיעה לקונן בין ענפיו. הוא היה יציב, חזק – הוא היה שם הרבה לפני הציפור ויהיה שם הרבה אחריה – אך הוא היה תלוי בציפור הקטנה הזו. בלעדיה הוא הרגיש בודד כל כך. כמו הציפור, יום אחד אלק יתעופף ולא יחזור; יתעופף אל מקום שם מגנוס לא יוכל לבוא אחריו.

על שולחן העבודה שלו היה ציור ממוסגר שג'וסלין פריי ציירה עבורו כתודה עבור השירות שעשה עבורה ועבור בתה. זה היה ציור פשוט אך מציאותי להפליא של אלק. אלק הסמיק בפעם הראשונה שראה אותו, ומידי פעם היה חוזר ומבקש ממגנוס להחביא אותו, אבל מגנוס לא היה מוכן לשמוע את הבקשה הזו. הציור מצא חן בעיניו מאד.

כעת הוא לקח אותו בידו והעביר את אצבעותיו על פני הזכוכית, כאילו היה מלטף את עור פניו החיוור של אלק. אילו רק היה יכול לשמר אותו כך, תחת הזכוכית, כדי שלעולם לא יאבד אותו. שלעולם לא יצטרך להמשיך בלעדיו...

היו תריסר דרכים להשיג חיי נצח, דרכים להן שניהם היו מודעים היטב. אבל מגנוס ידע שאלק לעולם לא יקבל על עצמו את המתנה ספק קללה שהייתה חיי נצח. הוא היה גאה מכדי להפוך לערפד, טהור מכדי לבצע עסקה עם שד. הוא היה מעדיף למות. ומגנוס, שבשלוש מאות שנות חיו הרהר במוות פעמים רבות, לא היה מבקר אותו.

דמעה פגעה בזכוכית, מחליקה מעל פניו המצוירות של אלק. מגנוס הרים יד אל פניו, אבל זה היה מאוחר מידי. הוא לא היה מסוגל לעצור את הבכי שעלה מתוכו.

האמת המרה הייתה שמגנוס ביין, המכשף הראשי של ברוקלין, בליין ידוע לשמצה וחובב אופנת ווינטג', פחד. הוא פחד לאבד את מה שהיה לו – והיה לו כל כך הרבה מה לאבד. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה היה מוקף אנשים שמעריכים אותו, מתי בפעם האחרונה יכול היה לומר שעשה מעשה טוב עבור העולם, והוא בהחלט מעולם לא אהב מישהו כפי שאהב את אלק.

עברו שנתיים מאז שהכיר את צייד הצללים הצעיר. שנתיים היו זמן רב עבורו, אבל עבור מגנוס הן לא היו זמן בכלל. חיים שלמים חלפו על פניו ביעף. לפעמים הוא לא היה מסוגל לחיות עם הידיעה שיום אחד, בתקווה בעוד שנים רבות מאד, אלק ימות בשיבה טובה. שיערו ילבין, גופו יצטמק, פניו היפות ישקעו, עניו הכחולות ידהו, והוא יעצום את עניו לנצח... אבל מגנוס יישאר, בדיוק כפי שהוא עכשיו, נידון להמשיך הלאה בלעדיו.

מגנוס חיבק את התמונה לליבו והניח את ראשו בתוך זרועו על שולחן העבודה, כאילו התבייש לבכות בפני עצמו. עד לפני שנתיים הוא חשב שהוא היה מעבר לבכי – שהוא חי מספיק זמן כדי להיגמל מההרגל האנושי המגונה הזה – אבל אלק שינה את הכל. הוא גרם לו להרגיש שהוא לא שונה, שהוא אנושי. זה היה משהו שאהוביו הקודמים, ערפדים ומכשפים שהיו מסוגלים לתת לו את לבבותיהם לנצח, לא יכלו לגרום לו להרגיש.

דמעותיו יבשו לבסוף והוא החליק באיטיות לתרדמת. הוא חשב על אלק שיצא להילחם בשדים, ובשנתו המחשבות שינו צורה לחלום. הוא ראה אותו עומד בראש גרם מדרגות בסבר פנים חמור ומרוכז, יורה בקשת שלו במיומנות, צולף בצי של שדים מכוסי קשקשים. אחותו עמדה כמה מדרגות מתחתיו, מוקפת בסופה כסופה- זהובה שהייתה השוט שלה, נתזים של דם שדים מרססים את האוויר סביבה כאילו הייתה אמנית המציירת ציור גרוטסקי. בניגוד לשני האחים, ג'ייס לא עמד במקום אחד יותר משנייה. הוא זינק מאויב לאויב בשיטתיות, להב השרפים הבוער שבידו נראה כמו כוכב נופל בחלל העצום והאפלולי, שיערו הזהוב נדבק לפניו מזיעה.

גם בחלומו מגנוס התפעל מהמיומנות והאומץ של השלושה. הם גרמו ללחימה בשדים להיראות כמו משהו חינני ומתוכנן, כמו ריקוד מסובך ומדויק במיוחד.

הוא התאמץ להתמקד באלק, וחלומו נכנע לו, מאפשר לו לצפות באלק כאילו היה עומד במרחק נגיעה ממנו. שיערו הכהה היה לח מזיעה, והעור החלבי של פניו היה מנוקד רסס של דם שדים שחור. אך לא נראה שזה מפריע לו; עניו הכחולות היו אפופות ריכוז עמוק, כתפיו הרחבות היו מתוחות במוכנות, ואצבעות ידו החינניות פרטו על מיתר הקשת שלו בזריזות.

שד פרוע הסתער עליו מכיוון לא צפוי, ואלק התכופף וכך חמק ממנו במיומנות, גורם לו לחלוף מעליו היישר אל טווח הפגיעה הקטלני של ג'ייס. בעודו על הרצפה אלק נטש את הקשת ושלף פגיון ארוך בעזרתו שיפד שד שהסתער עליו מאחור. שולף פגיון נוסף, הוא פנה להדוף לאחור את גל ההתקפה החדש שבחזיתו הוא עמד.

הוא עשה עבודה יסודית להפליא, אבל תוך כדי חלום מגנוס רצה לצעוק לאחותו ואחיו המאומץ שלא ייתנו לו לספוג את המתקפה לבד, שהוא לא אמור להיות האחד שעומד בחזית.

אלק חיסל שני שדים בו זמנית ופנה אל הקבוצה הענקית שהזדחלה לכיוונו באיום. אבל אז היצורים נעצרו פתאום, עיני הזוחל המרושעות שלהם נעוצות באוויר מאחורי הנער בפחד, לפני שהם פלטו צווחת אימה ונסו על נפשם.

ג'ייס, שגם אויביו הסתלקו, הסיט את שיערו מפניו במחווה חיננית וגאה.

"ידעתי שאני טוב, אבל זה שיא חדש," הוא אמר בהתנשאות הבדחנית המוכרת שלו.

אלק הסתכל מעבר לכתפו, אל המקום בו היצורים בהו. עניו נפערו באימה. "איזי!"

איזבל סבה בסערה של שוט ושיער שחור אבל לא הספיקה להתחמק ממהלומה של שד עצום, דמוי זפת, שהופיע מתוך האדמה ללא הבחנתם. היא צעקה כשזרועו פגעה בה והיא עפה באוויר, נוחתת על הרצפה בקול מצמרר ומחליקה על השיש המאובק עד עצירה.

אלק זרק את הפגיונות שאחז והוציא להב שרפים שהטיל חנית של אור על השד. האור הטהור הרגיז את היצור, והוא התפנה להוציא את זעמו על אלק.

צייד הצללים חמק מהמהלומה ופילח את זרועו של היצור, זה פלט צעקה דמוית נהמה חייתית עמוקה, שהרעידה את יסודות הבניין הישן. הוא פנה למתקפה נוספת, אלק התחמק, אבל הפעם חלק מהזרועה דמוית הזפת התנתק ממקומו ופגע באלק, מצמיד אותו לרצפה.

אדים של רעל עלו מתוך החומר. אלק נשם בכבדות, האוויר המורעל שורף את ריאותיו, בעודו מתאמץ להשתחרר, ללא הצלחה. ג'ייס ניסה לשחרר אותו, אבל השד לא אפשר לו להישאר במקום אחד, רודף אחריו במתקפות חסרות מנוח. בינתיים אלק היה כלוא, מותח את צווארו בניסיון להתרחק מהחומר הצמיגי שהיה בעל חיים משלו, מזדחל לאורך גופו, עוטף אותו, חונק אותו.

תתעורר, מגנוס ציווה על עצמו. תתעורר, תתעורר...

אלק צעק כשהחומר מעך את איבריו הפנימיים. במשך כמה רגעים הוא היה חסר מנוח מרוב כאב, ואז כאילו וויתר, מרפה, נותן לתבוסה לשלוט בו. עניו היו עצומות, כמעט בשלווה, נשימתו פסקה...

מגנוס התעורר כשליבו דופק בפרעות. שאריות הדמעות שעל פניו היו מעורבות בזיעה. רק לאחר כמה רגעים הבין שלפת את מסגרת הציור של אלק חזק כל כך שהזכוכית נשברה וחתכה את כף ידו.

הוא העביר יד על פניו בניסיון להרגיע את עצמו. רק אז הבין שצליל מעצבן מאד חודר את הצלצולים שמילאו את אוזניו. מפציר בעצמו לקחת את עצמו בידיים – זה היה סיוט נוראי, אבל זה היה רק חלום – הוא ניגש למצוא את מקור הרעש. הוא בקע ממכשיר הטלפון שבמגירה שלו, אותו הוא רכש מתוך אהבה לחידושי העולם.

הוא חיכך בגרונו לפני שענה. "שלום?" הוא שמר על קול יציב, לא חושף את השפעתה של החוויה המסעירה שעבר בזה הרגע.

"מגנוס," קולה של איזבל עלה מהעבר השני של הקו. היא התנשפה ונשמעה נסערת. היא מעולם לא נשמעה נסערת אלא אם כן היה מדובר בנושא רציני ביותר.

ליבו של מגנוס קפא בקרבו.

"אלק נפגע."

*

הרחוב שתחת דירתו של מגנוס נראה כמו יקום מקביל בשעת הדמדומים; קר, זר. אורות העיר הבהבו באפלוליות האביבית הצלולה של הערב, נפרשים מסביב עד אין סוף, אבל הם לא הצליחו להאיר את האפלה. לא באמת.

מגנוס השאיר את הווילון פתוח, משום מה חושב שזה יגרום לאלק להרגיש טוב יותר. אז הוא פנה לפשוט את הגלימה השחורה הפשוטה שעטה בחיפזון כשיצא למצוא את אלק לפני שהחליק למיטה לצד הנער השקוע בשינה עמוקה.

באור הדמדומים עורו נראה חלק ובהיר כמו שיש. חזהו החשוף וזרועותיו עדיין הראו שאריות של סימני הכוויה מהמגע עם החומצה השדית, ונשימתו עדיין הייתה מופרעת בשל האדים הרעילים. מגנוס צלל מתחת לשמיכות והצמיד את אוזנו אל גבו השרירי כדי להאזין לנשימתו, לוודא שטיפולו הקסום עוזר לאהובו להתגבר על הפציעה החמורה. אך הוא השאיר את פניו צמודות אל עורו הרך והחם גם כשסיים להאזין, מתנחם בתנועתם של השרירים כשהנער נשם ובהלומות ליבו כנגד פניו.

לאחר זמן מה אלק התחיל לנוע, מתעורר מהתרדמת המכושפת שמגנוס הטיל עליו על מנת שיחלים מהר יותר. ואז ידו נעה, מחליקה על פני זרועו של מגנוס שהייתה כרוכה סביב גופו, ונחה על גבי ידו.

בתחושת הקלה כמעט מכאיבה, מגנוס הידק את אחיזתו בו, מחבק אותו בחוזקה. אלק השמיע קול שקט של כאב ומגנוס הרפה מייד. במקום הוא הפך את הנער בזהירות על גבו והתחיל לנשק את עורו, מרפרף בעדינות על פני הפציעות ורונות הקרב והריפוי שעטפו אותו בקימורים מגוננים. אלק חפן בידו את שיערו השחור של מגנוס, שנפל מסביב לפניו ללא שמץ קישוט נוצץ, באצבעות ארוכות וחינניות.

ומגנוס התחיל לבכות, דמעותיו מלטפות את הפציעות כאילו ביקש לרפות אותן בעזרת היגון שלו.

"מגס..." אלק המה ברכות מבולבלת, מנחמת.

"זה בסדר..." מגנוס דיבר, צוחק ובוכה באותו הזמן. זה היה בכי של הקלה. "אני רק שמח שאתה בסדר..."

אלק חיבק אותו בנחמה, אוחז בו באחיזה חזקה ויציבה. הם שכבו כך זמן ארוך, עד שהחשכה נפלה. אורות האיר הבהבו מבעד לחלון בכל צבעי הקשת, אבל האורות לא הגיעו אל המיטה, שהייתה טבועה בחשכה רכה, מתוקה.

"כמעט איבדתי אותך היום," מגנוס מצא את עצמו אומר. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על מה שראה בחלום, ועל גופו הרפה של אלק בזרועותיו כשהוא הגיע לזירת הקרב ומצא אותו פצוע על סף מוות. במשך כמה רגעים הוא היה בטוח שהרגע ממנה ירא הגיע – הרגע בו אלק שלו יעצום את עניו לנצח.

"לא היום," אלק הבטיח לו, נשמע באמת ובתמים שמח. ופתאום מגנוס הבין שאלק, שהיה צייד- צללים, השלים מזמן עם העובדה שיום אחד, אולי בצעירותו, הוא ייקטף מתוך החיים. אבל זה לא אמר שהוא חי את חיו בפחד לאבד את מה שהיה לו. ואולי זה אמר שגם מגנוס צריך להשלים עם העובדה שכל דבר מגיע לסופו בסופו של דבר... אבל לא ביום הזה.

אלק נשאר בדירה שלו עד שהגיע להחלמה מלאה, ואולי קצת אחרי. מגנוס טיפל בו, מפנק אותו ומפתה אותו להישאר עוד ועוד. הוא כל כך אהב לראות אותו בבית שלו, קורא ספר במיטה או עושה שכיבות שמיכה בסלון, לשמוע את זרם המים כשהיה במקלחת או את צלצול הטלפון הנייד שלו. הם היו ביחד כבר שנתיים – זמן ארוך למדי עבור זוג בני תמותה – ומגנוס התחיל לשקול להציע לאלק להישאר לגור איתו בקביעות.

הוא השתעשע במחשבה כדי לנחם את עצמו כשהגיע היום בו היה על אלק לחזור הביתה. הם חלקו נשיקה עמוקה על מפתן הדלת, חוזרת ומבטיחים זה לזה שיתראו שוב בקרוב, לפני שאלק נעלם בחדר המדרגות.

מגנוס פנה מייד אל חלון חדר השינה, מגיע בדיוק בזמן לראות את אלק יוצא אל הרחוב. הבוקר היה אביבי וצלול, השמש שופכת אור מתוק כמו דבש על חזיתות הבתים, מפזרת טיפות זהב באוויר.

הנער השתהה לפני שחצה את הכביש; הוא סובב את ראשו לאחור והביט מעלה, היישר אל חלון חדר השינה. רואה את דמותו של מגנוס בחלון הוא חייך אליו חיוך אוהב ונופף, ללא שמץ הפתעה, כאילו ידע שמגנוס מביט בו. ואולי הוא באמת ידע מהרגע הראשון.

מגנוס נופף בחזרה והפריח לו נשיקה. אלק הסמיק וחצה את הרחוב בזריזות. מגנוס צפה בו עד שלא נראה יותר, ואז בהינף אצבע ציווה על כל הווילונות בבית לפנות מקום אל אור היום האביבי, לאפשר לו להציף את הדירה שלו. לפחות עד הפעם הבאה שאלק יבוא.