אין כמו הבית

ברגע שהארי נכנס לחדרו, כל הרגשות שהרגיש מאז שעזב חזרו פרצו בעוצמה כזאת שהארי נרתע לאחור. הנה המיטה שלו, שלפעמים שכב שם ימים שלמים כשהאוזניות על אוזניו ושמע את המוזיקה שלו, ימים שלמים שבהם לא רצה לראות אף אחד, הוא רצה רק לשכוח, לשכוח שהוא צריך לעזוב את הבית, את המשפחה, את החברים. הנה הסימן החרוך ברצפת העץ, שנוצר כשניסה לעשן בפעם הראשונה, הוא כמעט פרץ בצחוק כשנזכר בזה לפני שתפס את עצמו במהירות, מסיבה לא מובנת רחמיו העצמיים גרמו לו להרגיש טוב יותר. הנה הפח המלא על גדותיו, שתמיד שכח לרוקן, הנה הסימנים המוזרים על הקיר, ריבועים בהירים מגוון הקיר שקווים עדינים של לכלוך מעטר את שוליהם, שהיו הדבר היחיד שהעיד שפעם היו תלויות תמונות על הקיר העירום, רגעים חטופים של הרגע הנורא הזה שקיבל את המכתב, שהעיד כי אחרי כל חששותיו, כי היה אמת בהרגשתו הרעה, הוא אינו נער רגיל, הוא חריג, מוזר, סטייה, אינו כשאר הנערים בגילו. במקום להגניב תמונות של בחורות עירומות מתחת לאפם של ההורים, ולהסתכל בהן בגניבה עם החברים ולהרגיש מלך, הוא צריך לעזוב למקום בלתי מוכר בשם הוגוורטס, הוא אפילו לא הצליח לבטא את השם! בהתחלה חשב שזו טעות, לא, הוא היה בטוח שזו טעות, הוא, הארי פוטר, שלא ידע לעשות שום דבר כמו שצריך, הולך לבית ספר ששם יילמד להיות קוסם? חה!, איזו בדיחה. הוא ניסה לשרוף את המכתבים, לקרוע אותם ולזרוק לאסלה, אפילו לקבור אותם, אבל כל הזמן באו עוד ועוד, גם נציג מהוגוורטס הגיע והסביר להם על הבית ספר, הארי עוד זכר את דבריו, הבית ספר הטוב מסוגו, המורים הטובים ביותר, אתה תרגיש שם ממש כמו בבית הארי. הארי זכר כמה נלעגים נשמעו דבריו, הוא גם זכר טוב מאוד את מבטי הגאווה של הוריו, הוא זכר את הזעם הנורא שהרגיש באותו רגע, הוא רצה לצרוח, להשתולל, להוציא את כל מה שיש בליבו, אך רק ישב שם, בידיים מאוגרפות בחוזקה עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו, הוא לא הבין למה, אבל מבטיהם הזחוחים והמוארים של הוריו גרמו לו לרצות לצרוח, אל תשלחו אותי לשם!, הוא נזכר בצריבתה של השריטה שקיבל בידו מהשברים של התמונות שניתלו על הקיר, לאחר שניפץ אותם על הריצפה אחת אחת כאילו הן אשמות בעוול הנורא שקרה לו. מבלי אפילו להוריד את נעליו, רץ הארי למיטתו, חצה את החדר בשני צעדים ונחת בקול חבטה על מיטתו, קבר את ראשו בתוך הכרית וגעה בבכי כה מר שבבהיל אפילו את עצמו. ושיחרר את כל הרגשות שהיו עצורים בחוזקה, נעולים במפתח, בחודשים האחרונים. הוא גם לא העז לבכות בשקט, לכרית, בבית ספר, פחדו שאחד מן הילדים שאיתם חלק את חדרו ייתעורר וייראה אותו ברגעו המשפיל גרם להארי לא להעז להזיל דמעה יחידה כל עוד שהה בן כותלי הטירה, נדמה היה שכל הדמעות שעצר בזמן שהיה שם פרצו ברגע זה והרטיבו את הכרית בשלולית של דמעות. הארי לא השתלב שם, בלשון המעטה, כל זמן ששהה שם הרגיש הארי כאילו כולם שמו להם כמטרה למרר את חייו עד כמה שניתן, זה התחיל בטריקים ילדותיים- אבקת גירוד בתחתונים, קללה שגרמה לו לרקוד ברחבי בית הספר כשעה שלמה, שצחוקם של שאר הילדים מלווה אותו בדרכו, קללת חלזונות שגרמה לו לפלוט חשופיות גדולות ונוטפות ריר מלועו. אך זה המשיך לתעלולים אכזריים יותר ויותר- יקיצה בבוקר לקול תשועתם של כל תלמידי בית הספר, כשגילה שהרחיפו במהלך הלילה את מיטתו מעל האגם, נדמה היה להארי שהוא עדיין מרגיש את דקירת הקור בגופו, כאילו אלפי מחטים נתקעות בתוכו, קללה הגרמה לו לפלוט כל היום דברים מביכים ביותר למורים ולתלמידים, ולגרום למורים להוריד לגריפינדור 25 נקודות במהלך היום, הארי עוד הרגיש את המבוכה עוברת בכל גופו כמו זרם חשמלי בכל פעם שנזכר בזה, דבר שגרם לו להמשיך לבכות בקול רם יותר. הוא המשיך לבכות עוד שעות ארוכות, עד שנירדם. 

הוגוורטס הייתה בעצם כמו הבית, אך להארי הייתה חסרה החמימות של הבית, ההרגשה שאוהבים אותך, שאתה רצוי. היא הייתה מקום שבו הוא ישן, שבו הוא אכל, שבו הוא למד.

אבל לא, היא לא הייתה הבית