שירת העשבים||סונגפיק

דע לך

שכל רועה ורועה

יש לו ניגון מיוחד 

משלו

לונה לאבגוד התהלכה לה על אם הדרך ביער האהוב עליה.
היא צפתה בנוף המרהיב המקיף אותה: הציפורים, העצים, הפרחים. היא האזינה לקולות הטבע הסובבים אותה, וכל ציוץ ציפור ונשיבת רוח נשמעו לה מרגיעים ומחבקים.
מקומות כמו זה תמיד הרגיעו אותה. לא שהיה בכך צורך; לונה הייתה אדם רגוע מטבעו, אך מדי פעם הרגישה כי היא צריכה לצאת לשאוף מן האוויר הצח הכה ייחודי של היער.
היא הסיטה מבטה אל העץ אשר צמח מימינה. היה הוא אחד הגבוהים ביותר שראתה, והיה שוקק חיים עד מאוד.
באחד הענפים היותר נמוכים שלו, שאותו יכלה לונה לראות, התגוררה לה משפחת סנוניות. הציפור האכילה את גוזליה העיוורים בתולעים, והם צייצו לעומתה בחיבה.
לפתע, לונה חשה בודדה. בודדה, ללא אימה. היא התגעגעה אליה מאוד לפעמים, ולמרות שלא נחשבה לילדה בוכייה, פניה הענוגים מתחת לרעמת שיערה הבלונדיני היו מתמלאים דמעות מפעם לפעם כשחשבה על אימה.
אבל היא לא בודדה, נזכרה. יש לה את אבא, יש לה את חבריה בהוגוורטס, ספורים ככל שיהיו.
גם לדשא הזה אין אם, גם הוא בודד, חשבה לעצמה, אך בכל זאת, כשטפטוף הטל מעיר אותו בבקרים, נראה כאילו הוא מתעורר עם חיוך. לונה הייתה בטוחה בכך שאם היו לו פה וזוג אוזניים, היה הוא מחייך מאוזן לאוזן.
גם לעץ ההוא אין אם, וגם לפרח המקסים הזה, אשר לונה רכנה להביט בו מקרוב. אכן כן, הוא נראה לה שמח לחלוטין. העובדה שאין לו אם לא מונעת ממנו לפרוח ביום אביב נעים כמו זה, והרי לונה במצב הרבה יותר טוב מכל הפרחים והעצים; לה יש את אבא, ואילו להם אין.

אביה סיפר לה שלכל יצור חי בטבע, גם לצמחים, יש שירה מיוחדת. לונה שאלה אותו מהי השירה שלה, אבל הוא רק ענה לה שהיא תצטרך לגלות זאת בעצמה.
לונה רצתה עתה לדעת איך נשמעת שירת העץ ההוא, ומהי שירת העשב הזה.
האם העשבים שרים יחדיו, בצוותא, את שירת העשבים שלהם?

דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת
משלו

האם זו שירה עליזה או נוגה? האם היא תאהב אותה? כן, לונה הייתה בטוחה, היא הייתה אוהבת את השירה הזאת.
בני אדם בטח לא יכולים לשיר ביחד, חשבה, הם כל הזמן רבים ביניהם. על כסף, על צבע, על לאום, על אמונה, באלוהים או בשנורקקים פחוסי קרן. השירה של בני האדם בטח צורמת ולא נעימה לשמיעה.
מדי פעם לונה הייתה חולמת על כך שהיא הופכת לציפור או לקרן שמש; היא נעה לה ביער בשקט ושלווה, ללא דאגה אחת. היא הייתה רגועה ושלווה ודבר לא יכול היה לפגוע בה.
לפתע, לונה נזכרה. בפעם האחרונה שהייתה ביער המסוים הזה הייתה עם אימה, והן טיילו להן יחדיו על אותה אם הדרך.
לונה הייתה קטנה אז, אך זכרה זאת היטב; כיצד אימה הסבירה לה על סוגי הפרחים והציפורים.
אימה אהבה את הטבע, וכך גם לונה.
אבל לונה הבינה שהיא לא רוצה להיות לעשב, לציפור או לעץ. לא רע לה כבן אדם, ואם היא כבר אחת כזאת, אזי כדאי לה לנצל הזדמנות זו ולתקן את השירה של בני האדם, או לפחות לגרום להם לשיר יחדיו. היא ידעה שזה לא יהיה קל, אך גמרה אומר בליבה לעשות כן.

דע לך
שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד
משלו

דע לך
שכך עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת
משלו

ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של הלב