להתגבר

לבד.
לקום בבוקר ולדעת שאין לך בשביל מה לקום.
להרגיש את הבדידות חונקת את גרונך. להרגיש אותם דוחים אותך בכל פעם שאת מנסה.
זה מה שאמילי מרגישה. בוקר, צהריים וערב. לדעת שאת קמה רק כדי ללמוד משהו שבכלל לא מעניין אותך. לאכול ארוחת צהריים בלי חשק ולעשות שיעורי בית רק כדי להעביר את הזמן, ולא כי מכריחים אותך או כי את חייבת.
אבל אמילי גיבורה. שלא תחשבו שהיא סתם רכיכה - היא אחת שלא נשברת. היא קמה בבוקר, מתקלחת, מתלבשת, מסתרקת והולכת לאולם הגדול בשביל לאכול ארוחת בוקר. הולכת לשיעורים, משתתפת בהם, עונה על שאלות, עושה שיעורי בית. וכל זה בשביל מטרה אחת - להנציח את זיכרון הוריה, שכולם יידעו כי היא ביתם והיא עוד חיה ונושמת!
כשאמילי אוכלת האוכל נתקע לה בגרון. כשהיא הולכת לישון, הדמעות צורבות את עיניה, כמעט ומתגלגלות על לחייה ומכתימות את פניה.
בוקר יום ראשון.
השמש סגרירית וכך גם מצב רוחה של אמילי. אין לה חשק לקום, אבל זה ככה בכל בוקר.
היא הזכירה לעצמה את שבועתה והחלה להתלבש.
כשירדה לאכול ארוחת בוקר ראתה את סוזן, ילדה שמטרת חייה היא לעצבן את אמילי.
היא מצאה מקום פנוי וכבר כמעט החלה לאכול.
אבל משהו תפס בידה. היתה זו יד. יד אנושית.
כאשר הרימה את מבטה כדי לראות למי שייכת היד, הופתעה ולא הצליחה לעצור צעקה רועמת שנפלטה מפיה, שגרמה לתלמידים רבים לקפוץ במקומם בבהלה ולמורים רבים להניח את ידם על ליבם הזקן, המפוחד והתשוש.

ושוב, תודה לדריה על הביטוא!! קריאה מהנה

הפרק הקודם		הפרק הבא