מתחת לפני הקרקע

פרסמתי את זה בעוד אתר, אז אל תבהלו אם תראו אותו בעוד מקום ^^

---------------------------------------------------------------------

כל החיים היו שיגרה. כבר ידעתי אם מי אתחתן, אפילו שהייתי רק בת 16. עם הנער ששמו ריאן, בעל העיניים והשיער הסגולים. לא ממש הכרתי אותו, רק ידעתי שמשפחתו עשירה ושהוא חכם, ילד טוב. גם ידעתי שהוא מסוגל לדבר עם חיות, זה היה הכוח שלו. לא משהו משמעותי מאוד, אבל עדיין. ואני, הייתי חייבת לקבל את החלטות הוריי, כמו כולם. וגם לא ממש התנגדתי להחלטות, כי לי לא היה משהו אחר בראש. אז כששמעתי את אימי קוראת לי מהסלון, "ריפל, בואי לכאן! ריאן הגיע." לא ממש התנגדתי.

ירדתי במדרגות אחריי שבחנתי את עיניי ושיערי האדומים במראה.
העברתי קבוצת שיער רופפת למאחורי אוזני המחודדת והלכתי לעבר הסלון.
"שלום, ריאן" חייכתי אליו, זו הפעם השניה שאני פוגשת אותו בכל חיי, הפעם הראשונה הייתה כשהיינו בני חמש.
"ריפל" חייך אליי והנהן לאות כבוד.
אבי הגיח מן המטבח ונכנס לסלון.  
"ריאן הגיע כיוון שאתם תנשאו בעוד שנה. הגיע הזמן להתחיל לתכנן את חתונתכם." 
ניסיתי לעכל את מה שאמר. ידעתי מאז ומתמיד שאני מאורסת לו, כיוון שלכל אחד היה ארוס איתו הוא יתחתן כשהוריו יחליטו. אבל.. מה? הם רוצים שאתחתן איתו בגיל צעיר כל כך? כשאהיה בת 17?
ראין הביט באבי. הוא גדול ממני בשנה, הוא יהיה בן 18. "שנה הבאה?" שאל, בתמהון מעט. 
אבי הנהן, וישב על הספה. הוא התחיל לדבר על החתונה.

 אחרי שעתיים או שלוש יצאתי החוצה וטיילתי ביער. הייתי מצוברחת ממחשבות על החתונה.
לא רציתי להתחתן בגיל צעיר כל כך.. הייתי מעדיפה לחכות עוד כמה שנים. אבל אני לא יכולה להתווכח עם אבא שלי.

היער היה חציו בתוך העיר והחצי השני מחוצה לה. עברתי את החצי שהיה בתוך העיר מבלי לשים לב, והמשכתי ללכת. אחרי כמה זמן גיליתי שאני בקצה היער. ממש ליד הקצה, היציאה לעיר הבאה.
 המשכתי ללכת, למרות שזמן רב לא יצאתי מהעיר, והפעם האחרונה הייתה יחד עם אימי.
היה שקט, שקט מידיי. עד ששמעתי צעדים מהירים. ריצה. הבטתי סביב. הייתי בטוחה שראיתי משהו כחול, אבל זה נעלם, אז כפיתי על עצמי לחשוב שסתם דימיינתי.

אחרי כמה שניות ראיתי את זה שוב. ריכזתי את מבטי. ורק אז הבנתי מה אני רואה. 
נער כחול שיער, וכחול עיניים, שאני בטוחה שלא ראיתי מעולם, עבר מעץ לעץ.  הוא ניסה שלא אבחין בו.
ברגע שהוא ראה שמבטי עליו, הוא עצר וקפץ מהעץ.
"שלום," אמר, "שמי אורפל."
בחנתי אותו במבטי במהירות. הוא לא נראה יותר מבן 18, הוא היה בטוח בעצמו.
הוא נראה כמו אחד האנשים מהעיר שלי- אוזניים מחודדות, עיניים ושיער בצבע תואם.
"ריפל." אמרתי בקצרה, מציגה את עצמי.
"מי אתה? למה אתה לא בעיר? מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"אני יכול לשאול אותך את אותו הדבר בדיוק." ענה, בחיוך מתחכם.
ראיתי על פניו חכמה מסוג שונה, הרגשתי כאילו הוא יודע סוג נסתר, כאילו הוא מכיר אותי שנים רבות ולא רק מעכשיו.
"אני רק יצאתי לטייל." עניתי, מבלי לשקר. "אבל אותך לא ראיתי בעיר. אתה נראה משם, אבל אתה לא."
הוא הביט בי משועשע. "נכון, אני משם אבל אני לא. אני מכאן." אמר, מחווה בידו על היער.
"מכאן?" שאלתי בתמיהה, מביטה ביער.
הוא הנהן ומשך בכתפיו. "אולי.. לא הייתי צריך להציג את עצמי כאורפל. הייתי צריך להציג את עצמי כ-אורפל, הנער שברח מן המציאות."
אמר בחיוך, כנראה מתגאה בעצמו. התחלתי להבין מה אמר.
"ברחת מהעיר?" שאלתי, מביטה בו "למה?"

הוא התיישב על אדמת היער, תופח עליה, מסמן לי להתיישב גם.
התיישבתי והבטתי בו.
"אירוסים. נישואים. זה דברים שצריך להחליט לבד, מתי, מי, איך ולמה. אני כבר יכול לדעת שאת כנראה תתחתני שנה הבאה. את לא רוצה את זה כל כך מהר, אה?" הרים גבה, משועשע.
אבל אני רק נעצתי בו מבט. "איך אתה יודע? אני לא מכירה אותך."
הוא נגע קלות בראשו, כהסבר. "אני יכול לקרוא רגשות של אנשים, ומה עומד מאחוריהן." חייך. "את היית נסערת, את לא רוצה להתחתן בגיל מוקדם כל כך, 17. ואת בקושי מכירה את הנער." אמר, כיודע כל.

לא אהבתי את זה, את הדרך בה פלש לראשי. הרגשות שלי, החששות שלי, המחשבות שלי, היו שלי. אז למה הוא מחטט לי בראש?
"צא מהראש שלי." אמרתי לו "תשאיר את הדברים שלי לעצמי."
הוא רק משך בכתפיו. "אני לא ממש שולט בזה. כשהרגש ממש חזק, אני ישר רואה מ עומד מאחוריו. כשהוא חלש, אני יכול לבחור אם לדעת או לא."
הכנות שלו גרמה לי להירתע. הוא לא הסתיר כלום- ישר אמר. הוא כאילו לא חשש משום דבר.

"ומה את יכולה לעשות, ריפל?" שאל, מביט בי. עדיין, עם החיוך המשועשע, לעולם לא רציני.
החלטתי גם אני לא להסתיר את הכוח שלי. להגיד את האמת.
"אני שולטת באש." אמרתי. קסיה תמיד צחקה שהכוח שלי מותאם לצבע עיניי ושערי.
הוא הביט בי בהערכה. "אז אזכור לא לעצבן אותך." גיחך.

"מה גורם לך לחשוב שאראה אותך שוב?" שאלתי אותו, אחרי כמה שניות, ונעמדתי.
"את פשוט לא תעמדי בזה, לדעת שאני קיים בלי לדבר איתי." אמר בסקראזם.
זה גרם לי להתעצבן, נעמדתי על רגליי.

"אז כנראה שאתה טועה. להתראות, אורפל." התחלתי ללכת חזרה לתוך היער.
עד הרגע שהוא תפס במפרק ידי וסובב אותי אליו.
"לאן את הולכת? רק הגעת! לא מקבלים ככה אורחים" צחק, מחווה בידו לעבר הביקתה שהייתה מוסתרת על ידי כמה עצים.