חלום שנמשך יותר מידי

"למה את מגרשת אותי!" קראה סאני בזעם, צבע עורה אדום מרוב כעס ."אני לא עשיתי שום דבר רע!"

"אני לא מגרשת אותך." ענתה מנהלת בית היתומים."אני דואגת להשכלתך."

"לשלוח אותי לפנימייה מפגרת במקום הכי רחוק שרק אפשר זה לא מעשה דואג." אמרה סאני ומשכה באפה. "אולי את תלכי לשם?  אני בטוחה שפספסת כמה שיעורים!"

"לכי לארוז."אמרה המנהלת, מתעלמת מההערה האחרונה של סאני.

סאני יצאה מהחדר וטרקה את הדלת. היא ניגשה בצעד מהיר אל החדר בו ישנה, הטילה את עצמה על המיטה וטמנה את ראשה בכרית, בוכה מרוב כעס ועצב.

סאני הגיע לבית היתומים כשהייתה בת חמש. הוריה מתו בתאונת דרכים, יומיים אחרי יום הולדתה. ביום שבו הוריה נהרגו ביתה נשרף. היא נשארה חסרת כל, לא היה לה איש בעולם. היא כבר תשע שנים בבית היתומים, ואף אחד לא רצה אותה. היא מעולם לא חשבה שהיא תעזוב את בית היתומים. אפילו באופן זמני. היא הרגישה שם בבית.

אחרי שנגמרו לה הדמעות היא ניגשה לשטוף פנים והביטה במראה. היא לא אהבה את עצמה. אפה הקטן היה מכוסה נמשים ועיניה היו בצבע כחול-ירוק-אפור. שערה החלק היה כתום, וכעת, לאחר שבכתה פניה היו אדומות.היא עיקמה את אפה בהבעה של סלידה וניגשה לארוז את מעט הבגדים שהיו לה. בניגוד לרוב חברותיה בבית היתומים, לה לא היה שום דבר מהתקופה שליפני הגעתה לבית היתומים. לא תמונות, לא בובה אהובה במיוחד, לא תכשיט שהיה של אימה. היו לה רק הזיכרונות, שהלכו והיטשטשו עם הזמן.תאונת הדרכים היה הזיכרון היחיד שלא עזב אותה. הוא רדף אותה בחלומותיה.

הנסיעה הרגועה על הכביש. שיר עליז ברקע, והוריה מדברים אחד עם השני. שמחים. לא יודעים מה יהיה גורלם המר. ואז הצעקות. המכונית השחורה שמתקרבת אליהם במהירות מפחידה. הסטייה מהכביש. ההתנגשות בעץ הזית העתיק, ואז החושך. בקטע הזה היא הייתה מתעוררת בבכי. החלום הקבוע. כל לילה במשך תשע שנים.

אלו היו חייה, והיא לא הכירה מציאות אחרת. אלו היו חייה, ולמרות הקושי, העצב והגעגוע להוריה, היא הייתה שמחה בבית היתומים. הכי שמחה שהיא יכלה להיות.

ועכשיו זה עומד להשתנות.

		הפרק הבא