חלום שנמשך יותר מידי

"מתוקה? את יודעת שבקרוב יש לי עניינים דחופים לסדר בחו"ל, ויהיה לי חבל שתישארי לבד. מצאתי לך פתרון מושלם! מצאתי פנימייה נהדרת שתוכלי לשהות בה. בימי שישי ושבת תחזרי לכאן. אבא לא יקבע הרבה פגישות לימים שאת חוזרת. חסרה רק הסכמתך. את רוצה?"

"אולי אני אשאר בבית הספר הרגיל, ואבא ישמור עלי?"שאלה שלי בתקווה.

"אבא גם עובד. את יודעת את זה." ענתה אמה בשלווה מרגיזה.

"אתם תמיד עובדים! ומה איתי? אני עז?" שלי צמצמה בכעס את עיניה הכחולות. היא הייתה יפה: שיער בלונדיני די כהה, עיניים כחולות כמו הים, עור בהיר.

"לא. את לא עז, ואת תלכי לפנימייה הזאת!"

"מה שתגידי." שלי תמיד ויתרה בויכוחים כי ידעה מראש שגם כך היא תאלץ לוותר וחבל היה לבזבז את כוחותיה על דבר אבוד מראש.

למרות הוריה העשירים ומעמדה הגבוהה היא לא הייתה מאושרת. ההורים שלה היו כל כך שקועים בעבודה שלא היה להם זמן להתייחס לביתם היחידה.

היא הייתה צריכה להיות מושלמת. להתנהג יפה, להיות תלמידה טובה, להיות נדיבה, צייתנית, שקטה, מנומסת. ההורים שלה כל הזמן אומרו לה שזה מה שהיא צריכה להיות, ואמרו לה מה היא עושה לא בסדר, אבל הם אף פעם לא החמיאו לה כשהיא הצליחה.

היא כל כך רצתה שהם יגידו לה איזו מילה טובה, או שיראו לה שהם אוהבים אותה. אבל זה לא קרה. לפי דעתה של שלי היה להוריה סדר עדיפויות מאוד ברור: קודם כל העבודה. שלי הייתה רק במקום השני, ולהוריה הייתה כל כך הרבה עבודה, שאפשר היה לחשוב שהיא בכלל לא מופיעה בסדר העדיפויות שלהם.

למרות שהיא לא רצתה להודות בזה, הייתה לה הרגשה שיהיה לה יותר טוב להיות רחוק מהם, כי כך היא תוכל להעמיד פנים שהם מתגעגעים אליה, למרות האמת הכואבת.

הפרק הקודם		הפרק הבא