המשאלה של הלב

ויתור זכויות: כל הזכויות שייכות לגיי. קיי. רולינג.

-----------

'רק פעם אחת,' הוא אמר לעצמו, 'חמש דקות ולא יותר.' הוא ניסה לשכנע את עצמו.

הוא הלך לשם, מכוסה בלחש הנגזה. הוא חמק לתוך החדר, מבטיח לעצמו לעזוב אחרי חמש דקות. הוא לא עמד בהבטחה. את כל הלילה בילה בהתבוננות בראי. ראי ארור. למה, למה הוא חייב להראות דווקא את משאלת הלב הכמוסה ביותר? למה

בערך בשלוש לפנות בוקר הוא קם והלך לחדרו, כדי לישון טיפה, מבטיח לעצמו להעביר את הראי עוד באותו היום.

באותו לילה הוא ניגש שוב לחדר, גם הפעם מכוסה בלחש הנגזה. הוא עצר מול הראי כדי להביט בעצמו, יחד איתם. מאושר ושמח, וכך גם הם. אחותו לבשה גלימה עם הסמל של הוגוורסט, המקום שכל כך רצתה ללמוד בו אבל לא זכתה לעשות זאת. על כתפיה היה מונח צעיף בצבעי כחול וברונזה, צבעיו של בית רייבנקלו. רייבנקלו, כל כך מתאים לאחותו הקטנה... לרגע הוא שכח שהיא לא למדה בהוגוורסט, לרגע הוא שכח שהיא מתה.ע

הוא התיישב על הרצפה הקרה והמשיך לצפות, שוכח למה הגיע לשם בכלל.

קול פתיחת דלת הוציא אותו ממחשבותיו. הוא הסב את מבטו במהירות לעבר הדלת ונעמד. הדלת נסגרה בעדינות. אף אחד לא נראה בתוך החדר. הוא עמד להתיישב שוב, מניח שאחד המורים או המדריכים הציץ לחדר רק כדי לוודא שהוא ריק, כאשר הבחין בהארי פוטר. הילד אחז בידו גלימה כסופה. כמובן. גלימת ההעלמות, הגלימה שהוא עצמו נתן לו במתנה לכבוד חג המולד, הגלימה שהייתה שייכת לג'יימס פוטר.

הארי הבחין בראי וניגש אליו. הוא מיהר לזוז כשידו של הילד נשלחה אל המראה.

"?אימא?" הארי לחש, "אבא"

הוא חייך. כמובן. הילד וודאי רואה את הוריו שנרצחו, ויכול להיות שגם את שאר משפחתו. בטוח שזו משאלת הלב שלו. דבר שלעולם לא יתגשם, למרבה הצער. הרהוריו נקטעו כאשר הארי עטה את הגלימה ויצא. הוא הביט אחריו, מופתע. איזה סיבה יש לילד בגילו לעזוב את הראי, שמראה את משאלת הלב?

הארי חזר אחרי עשר דקות, מלווה ברונלד וויזלי. הארי גרר את רונלד אל הראי.

"אתה רואה אותם?" הוא שאל

"את מי?" שאל רונלד.

"ההורים שלי!" ענה הארי, אבל רונלד לא הקשיב לו, אלא נעץ מבט בראי. הוא נאנח. זו הייתה טעות. הוא היה צריך לשים את הראי במקומו, לא בחדר הזה. הוא מיהר ללכת משם, כדי להדחיק את רגשות האשמה שבגללו שני הגריפינדוריים הצעירים עומדים מול הראי עכשיו. מזל שהשאירו את הדלת פתוחה.

כעבור יומיים ניגש דמבלדור שוב אל החדר, בשעת לילה מוקדמת יחסית, מכוסה גם הפעם בלחש הנגזה. עשר דקות לאחר שהגיע הגיע הארי פוטר, והתיישב מול הראי.

"שלום, הארי." הוא אמר, והארי הסתובב בחדות.

"אני רואה שמצאת את הראי של יפתא."

"הראי של מי?" על פניו של הארי ניכר הבילבול.

"של ינפתא. אני מניח שאתה גם יודע את מה הוא מראה." הוא הוסיף. הארי השפיל את מבטו, נבוך. הוא התקרב אל הארי. "יש לך ניחוש?"

"את מה שאנחנו הכי רוצים?" שאל הארי.

"לא. הראי של ינפתא מראה את משאלת הלב הכמוסה ביותר." הוא אמר, ושלח מבט עורג אל הראי. "אתה וודאי רואה כאן את הוריך."

הארי הינהן. "מה אתה רואה?" הארי שאל לפתע.

"את עצמי, מחזיק זוג גרביים ישנים." השקר בא בקלות אל פיו. הוא תהה מתי נהיה לו כל כך קל לשקר. הוא עוד זוכר ימים שזה היה קשה...

"אל תחזור לכאן, הארי. אני מעביר את הראי הלילה. ועכשיו, לך לישון." הארי הנהן ויצא מהחדר. הוא לקח את הראי, מביט בו פעם אחרונה. אם רק ימצא את אבן האוב, אולי אז המשאלה תתגשם.

		הפרק הבא