צמידי השינוי

הבטתי לעבר החלון הפתוח שאני יכול להישבע שלא אני זה שפתחתי אותו. הוא היה סגור עד למיטב ידעתי. נרגעתי, סידרתי את נשמתי וירדתי לסלון לשאול את אחד מבני משפחתי אולי הם פתחו את החלון. ירדתי במדרגות המפוארות ועמודי השיש, קופץ מאחת לשנייה ויורד מהר לסלון העשוי מקטיפה שחורה ומגעילה. "היי, אימא?" שאלתי והיא הסתובבה להביט בי "פתחת את החלון בחדר שלי?" שאלתי אותה וכמהופנטת לטלוויזיה רק הנידה בראשה וחזרה לעיסוקיה. עליתי חזרה לחדר שלי, בודק הפעם שהחלון באמת סגור ונעלתי אותו. התיישבתי על כיסא המחשב והתחלתי לחשוב על אירועי היום. הנערה עם הצמיד המוזר, הבקשה המגעילה של המורה שלי ונער עם צמיד דומה מביט לי בעיניים ומפחיד אותי.מה אני באמת יכול לעשות? חשבתי לעצמי, מרגיש כל-כך חסר אונים. החלטתי להעביר את היום שנשאר לי בלצפות בסדרה על המחשב, סדרה בו כל אדם יכול להיות ההפך ממה שהוא באמת. על המסך התגלה הצפייה הישירה של הסדרה וגם הפרצוף שלי על הקטעים השחורים. הבטתי בנער שנעמד מולי, רוצה לצחוק על המראה שלו. וויתרתי.
לאחר צפייה של כמה פרקים טובים, השעה עמדה על חצות. צעקה של אימא שלי בישרה לי שזה השעה שלי לישון, ולא היה לי כוח להתחיל לריב איתה. כיביתי את המחשב, עברתי לפלאפון ולאחר כמה דקות קצרות, נרדמתי כלא הייתי ער.
בבוקר הרגשתי אחר. השיער המבולגן והראש המסוחרר, בישרו לי שהיום עומד להיות יום מאוד מתיש. לא נשכח את העובדה שיש לי גם שיעור חינוך גופני. קמתי ממיטתי, מוריד עד כמה שאני יכול את העייפות שלי ופונה למקלחת. צחצוח שיניים חזק, סירוק השיער שהתבלגן תוך כדי שינה והחלפת בגדים, הייתה קצרה ומהירה. ירדתי למטה מוכן ליציאה מהירה, יורד מדרגות המפוארות בצבע שונה בכל יום בגלל יצירותיה של אימא שלי, עמודי השיש שמקושטים בבד של וילון הצבוע בצבע קרם ושטיח בכל אחד מאחד המדרגות. בניסיון מהיר לפתוח את הדלת, אימא שלי עצרה אותי ושאלה:
"למה אתה לא נשאר לאכול ארוחת בוקר?" למרות שידעה שאני בחיים לא נשאר. מבט אחד לשולחן וגיליתי למה הבית המפואר. היום זה יום ההולדת שלי. פאק, למה אני לא זוכר את זה? והתיישבתי לאכול כמה מהדברים המיוחדים שהכינו לכבודי. טעמתי מהמאכלים האהובים עליי והודיתי לאימא שלי. התנצלתי ועזבתי את השולחן. לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית.
לאחר ההליכה הארוכה לכיוון הבית הספר, בסופו של דבר הגעתי אליו בשלום. חשבתי שאת היום הולדת שלי אף אחד לא יזכור, אבל לשמחתי החברים הקרובים אליי כן זכרו וכל אחד מהם הביא לי מיני מתנה. "תודה" אמרתי לכל אחד ואחד מהם ואני חושב שהחיוך שלהם הסגיר את האמת. חיבקתי כל אחד מהם ויצאתי מהדקות הראשונות עם שלוש מתנות מהחברים הכי טובים שלי. השיעור הראשון היה מדעים, אז נכנסתי לשיעור, מניח את כל הדברים במקומם. ראיתי את אותה הנערה של אתמול מדברת עם הבריון שפוגע בי כל הזמן ואחר כך רוצה את העזרה שלי. דרק דיבר איתה למרות שלא ידעתי את שמה. השיעור התחיל מהר כל כך שלא זכיתי ממש להקשיב לו בגלל המחשבות שלי.
השיעור עצמו עבר דיי מהר, אם כי קיוויתי שלא. השיעור הבא הוא חינוך גופני ואני לא חושב שזה יהיה טוב. עזבתי את מושבי מהכיתה ופניתי לעבר אולם הספורט. בגדי הספורט והנעליים האתלטיות כבר היו עליי, כך שהיה לי זמן להתיישב ולחשוב על השיעור האחרון.
כולם יצאו והחלטתי לעמוד לידם, שומע את הנאום של המאמן. הוא התחיל להסביר לנו את תרגיל החימום הראשון והתחלתי לעשות אותו. בזמן שעשיתי אותו, הנערה שראיתי עם הצמיד עשתה את אותו הדבר, רק שהיד הימינית שלה הופנתה לעברי. ראיתי מילה אחת כתובה באמצע של הצמיד. היה כתוב על הצמיד את המילה "אמונה". חשבתי שזה אחד הדברים המפגרים האלה. הפסקתי להביט בה ועברתי לשיעור עצמו.
כמובן שהשיעור היה מאוד מתיש וכולי היה זיעה מהשיעור. ראיתי את הנערה עם הצמיד מדברת עם הבריון ההוא שוב. בפעם הראשונה למשך שנה שמה, שמתי לב שגם לבריון יש את הצמיד הדומה. החלטתי לעבור לידם, ושמתי לב למשהו מוזר. במקום שיהיה כתוב גם לו את המילה "אמונה" היה כתוב "שלמות". המשכתי ללכת מבלי להתמהמה. יצאתי מהאולם, סוגר את הדלת בעדינות מלאה. רצתי למלתחות המשותפות והתארגנתי שם שוב. התקלחתי כמובן עם בוקסר והחלפתי בגדים. אחרי שסידרתי את עצמי הרשיתי לעצמי לצאת החוצה לגינה. השיעור הקרוב היה שיעור חלון מבחינתי ואני שכבתי על הדשא שבחצר. הסתכלתי וראיתי שוב את הנערה ואת הבריון הולכים לכיווני ושוב הם מדברים. עצמתי את העיניים שלי ודמיינתי איך זה להיות זבוב קטן ולא מזיק. יכול לשמוע כל דבר ויכול להיות בסביבה. הבריון והנערה עברו לידי מבלי לשים לב אליי ומדברים. 
"מתי כבר תגידי לו?" שאל הבריון "סמנטה "סם" קלואי? את מוכנה לענות?" שאל והיא ענתה: "תום הקבוי, אתה מוכן לשתוק דקה?" היא שאלה "דילן ריד לא מוכן עדיין לדבר הזה. הוא לא יכול לקלוט את זה" היא אמרה ואז שמתי לב למה שקרה. הצמידים שלהם זוהרים ואני כבר לא שוכב על הרצפה, אלא בגודל מזערי מתעופף לי בין העצים.

הפרק הקודם