Annie

סליחה שיצא לי די קצר, בפרקים הבאים זה יהיה יותר ארוך ויותר מעניין.
אני לא מבקשת תגובות שיגידו לי שזה היה מושלם (למרות שזה מאוד יחמיא לי ואני מאוד אשמח), אני רוצה תגובות בונות שיתקנו אותי ויאמרו לי מה לא היה בסדר ומה כן ואיפה להוסיף ואיפה לשפר.
אפילו תגובה אחת תשמח אותי ותגרום לי להתאמץ יותר לעדכן יותר מהר, אז בבקשה להגיב.  

פרק 1
מניע חדש

אנני וניל צחקו בקול רם בדרך לחדר האוכל וכל התלמידים הביטו בהם, אבל לא היה להם אכפת. הם בקושי הצליחו לנשום, ובטנם דאבה וכאבה.
חמש שנים חלפו מאז הגעתם להוגוורטס. אנני וניל שובצו בגריפינדור, אבל מילותיה של המצנפת עדיין הדהדו בזיכרונה של אנני.
"שורשייך מתפצלים. את תגדלי בסליתרין, וכן תגדלי גם בגריפינדור. אני רואה שאת אמיצה, ונחושה. זוממת רוע ומתכננת טוב יחדיו. הניגודים חיים בך. את תוצר של שני הפכים, והקיטוב חי בתוכך." כך אמרה לה המצנפת לפני ששיבצה אותה בגריפינדור. השורות הללו לא יצאו מראשה, והיא תמיד הוציאה אותן מהחדר האפל שבו שכנו ברגעיה העצובים והמרירים ביותר.
אנני לא יכלה להבין למה שובצה גריפינדור, היא חשבה שהיא מתאימה לסליתרין. אבל כן יכלה להבין למה ניל שובץ בגריפינדור. הוא תמיד התייצב בנאמנות ובאומץ לצידה מול הילדים שהציקו לה. הוא לא פחד מדבר ותמיד נחלץ לעזרתה.
הם התיישבו בשולחן האוכל, אחד מול השני, עדיין מגחכים. הם ראו בדרך את פיבס שופך דיו בלתי ניתן להסרה על כמה תלמידים, ומיד החלו לצחוק. כאלה הם היו: רעים, במובן טוב.
"ניל," אנני ניסתה לדבר בנימה רצינית ודרמטית. "ניפגש בגיהינום חבר." ניל צחק והם החליפו אגרופים.
אנה, חברתה של אנני מהחדר, התיישבה לידה והשפילה את ראשה. שיערה הבלונדיני עשה לה מין וילון קטן שלכאורה הקנה לה פרטיות. היא הייתה שקטה ולא אכלה דבר.
"אנה? הכל בסדר?" שאלה אנני בעדינות. אנה הרימה את ראשה ואנני ראתה שעיניה התכולות נוצצות ובולטות כמו בועת מים, מה שאומר שאנה מנסה לעצור את הדמעות ככל יכולתה.
"מה קרה?" שאלה אנני מיד וחיבקה את אנה. היא לא תמיד הייתה ככה. בדרך כלל אנה הייתה קופצנית, וחייכנית. אנה הייתה יפה מאוד. ריסיה היו ארוכים, עצמות לחייה היו גבוהות, שיערה היה ארוך ובלונדיני וחלק, והיא הייתה תפוסה על ידי הבן הכי שנוא על אנני. אבל לא לאורך זמן, מתברר. 
"ד-ד-ד-דניאל ז-זרק אותי." גמגמה במבטאה הרוסי הקל שאנני כל כך אהבה. אנני לא יכלה שלא להעריך את חסינותה מפני הדמעות, ולא יכלה להרגיש שום הפתעה. דניאל מלר לעולם לא היה עם אף אחת יותר משלושה חודשים. אנה שברה את השיא בהגיעה לארבעה.  
אנני חשקה שיניים, והפנתה את ראשה להביט בזעם במלך השכבה אוכל וצוחק עם חבריו, כשכל הבנות ששמעו שהוא פנוי סביבו. נו טוב, גם כשהיה תפוס כולן היו מסביבו. כן, דניאל מלר המשיך באותה רשימת מטלות כמו ביסודי.
להיות הכי מקובל, יש.
שכל הבנות יאהבו אותך, יש.
להציק לאנני, יש.
לגרום לכל השכבה לשנוא אותה, בוצע חלקית.
בית סליתרין היה היחיד שלא שנא אותה. בית סליתרין דווקא חיבב את אנני, למרות שהיא משתייכת לגריפינדור, ואנני חיבבה את בית סליתרין. היא תמיד הייתה יושבת עם תמרה מסליתרין בשיעור השיקויים המשותף שהיה להם, וניל היה יושב עם אוון. היא לא הבינה למה כולם אומרים שהם רעים, דניאל מלר עולה על כולם ביחד. הם היו מאוד נחמדים וקיבלו אותה ואת ניל בזרועות פתוחות.
דניאל מלר הפנה את ראשו וראה אותה. מבטיהם נפגשו. עיניה של אנני שיפדו אותו במבטה. חיוכו נמחק, והוא הסב את ראשו במהירות. אנני הסבה את ראשה גם היא באנחה כבדה והביטה בצלחתה והחליטה שאיבדה את תאבונה.
היא נזכרה כמה גדולה הייתה הפתעתה במיון כשהמנהל קרא בשמו. איך הוא הלך בצעדים גאים אל השרפרף. היא זכרה כמה גדול היה כעסה, כשגילתה שהדבר הכי שנוא עליה עקב אחריה עד להוגוורטס. היא זכרה שהוא היה מופתע לא פחות. היא שחזרה את העימות בראשה.
"מה אתה עושה כאן?" אמרה לו בנימת גועל בחדר המועדון. היא זכרה את חיוכו השובב והמעצבן.
"מה שאת עושה פה." הוא אמר, והלך אל מגוריו. היא זכרה את תסכולה.
אבל כעת היא לא חשה שהיא מאבדת את העשתונות, אלא רק דקירה קטנה שהזכירה לה את החוויה הלא נעימה.
היא נזכרה בתעלול הראשון שלו בשנתם הראשונה, מאיפה הכול התחיל. דניאל זרק עליה כדורי צבע על חולצתה שלכלכו אותה לגמרי בשלל צבעים. כל ילדה אחרת הייתה הולכת לבכות ולנסות להוריד את כתמי הצבע, אבל אנני דווקא השאירה אותם. היא אמרה שהיא אוהבת את זה.
וכמובן שהיא החזירה לו באותו שבוע. היא הכניסה לחדרו שתי פיוניות קטנות שהרסו את הכל. סדינים, ספרים, בגדים, מה לא. כמה הוא כעס, וכמה היא נהנתה מזעמו. במערכה ההיא, דניאל הפסיד.
כך עברו עליהם כל השנים, כשהם מתחמנים אחד את השני. עם הזמן התעלולים נהיו יותר ויותר גרועים והרבה יותר אכזריים ומשפילים. רק לפני שלושה שבועות צבע את שיערה בגוון ירוק זוהר, והיא בחזרה, כישפה אותו באיפור מוגזם מאוד שלא ירד כל השבוע.
אנני שיחקה באוכל בצלחתה וחייכה לעצמה בעקבות הזיכרון של דניאל עם האיפור. הצלליות שקישטו את עיניו בצבע ורוד בוהק, הסומק העז שצבע את לחייו באופן מוגזם בגוון כתמתם, הרימל שהדגיש את ריסיו, הלק הנוצץ שעיטר את ציפורני ידיו ורגליו בצבע סגול מחליא, ובל נשכח את האודם הבלוט בצבע אדום חזק כתפוח.
אנה נגעה קלות בכתפה.
"מה?" אנני ניעורה מעולם החלומות.
"שאלתי על מה את חושבת." אמרה אנה בשקט ובביישנות. אנני חייכה חיוך שובב והביטה בניל, באנה ושוב בניל.
"אוי לא." מלמל ניל, שהכיר את החיוך. אנני נתנה לו בוקס בכתף והוא נאנח בשקט ומלמל משהו על אגרופים.
"אני חושבת על המתיחה הבאה למלר." אמרה אנני ונעצה בניל מבט מלא חשיבות. "ואתה תעזור לי." קבעה עובדה. עיניה של אנה נפערו והיא ניסתה לשדל אותה להימנע מהעניין. אחרי הכול, הם היו בהפסקת אש הפסקת האש הכי ארוכה שהייתה להם אי פעם: שבועיים.
אבל אנני כעסה על דניאל ששבר את לב חברתה היחידה. חיוך קטן עלה על שפתיה. הפעם המניע שלה גדול יותר ממה שהיה אי פעם. היא פזלה לעברו, הוא צחק כרגיל עם חבריו והתנהג כמו מלך. 'החיוך הזה יימחק מפניך מהר יותר משאתה חושב.' חשבה.
היא תתכנן את זה היטב. ואת המתיחה הזו, הוא לא ישכח לעולם.

הפרק הקודם		הפרק הבא