זכרונות מטושטשים

מטושטשות, כך רמוס היה מתאר את השעות האלו. מלאות בהבזקים.
הוא היה מודע לכך שהוא נלחם, שרביטו שלוף ופיו צועק קללות ללא מחשבה. הוא לא שלט במעשיו באותן השעות, אם כי בדרך אחרת מאשר בימי הירח המלא.
הוא לפחות עוד היה מעט אנושי.

הוא זוכר את ההודעה הבהולה מדמבלדור, הזימון לישיבת מסדר דחופה.
הוא זוכר את הקור שירד במורד גרונו כששמע את הקוסם הזקן מודיע בקול דואג על העובדה שהארי לא נמצא במעונות שלו, וכנ"ל גם חבריו.
הוא זוכר את פניו של סיריוס מחווירים באחת, ואת קולו הרועד קלות ששואל: "אז מה אנחנו עדיין עושים פה?"

הוא זוכר מעגל של שישה חברי מסדר, חמורי פנים ומחזיקים ידיים.
הוא זוכר את תחושת המשיכה הלא נעימה בבטנו בעודם מתעתקים יחדיו אל משרד הקסמים, בהתעתקות צד-לצד שאף אחד מהם לא היה רגיל לה.
הוא זוכר את ידיו נשמטות מידיהם של סיריוס וטונקס, ואת עיניי כולם הנעוצות בתא הטלפון הקטן. סיריוס היה הראשון לזוז, שפתיו קמוצות בדאגה.
הם עמדו בתוך תא הטלפון, ורמוס זוכר שהוא הרגיש קצת מטופש. אף אחד מהם לא טרח לברר אם מישהו יודע את קוד המעבר.
הוא זוכר את דמבלדור שהציל אותם, כרגיל: הוא לחץ על מספר כפתורים, ותא הטלפון התחיל לנוע.
הוא זוכר את הצעקות שנשמעו, את האורות שנראו מדי פעם מבעד לחלונות.
הוא זיהה שמות מדי פעם, בעיקר צעקות "נוויל, רון, הרמיוני!" בקולו של הארי.
הוא זוכר את הרגע בו דמבלדור עזב אותם, מבטיח שהוא יחזור מאוחר יותר.
הוא זוכר את סיריוס הקופץ כנשוך נחש לשמע צחוקה המטורף של בלטריקס, מגביר את מהירות ריצתו.
הוא זוכר את חוסר האונים שהרגיש כשהם נכנסו למעלית, את טונקס שהניחה את ידה על כתפו של סיריוס בעוד זה צועק בתסכול: "הדבר הזה לא יכול לזוז מהר יותר??"

הוא זוכר את סיריוס פותח בתנופה את דלת העץ מובילה למסדרון ארוך ומתחיל לרוץ לאורכו, ארבעת ההילאים במרחק קצר מאחוריו.
הם עברו להליכה מהירה, סוקרים את הדלתות שסביבם ומנסים להחליט איזו מהן להיכנס.
רמוס זוכר את הרגע בו נראה היה שסיריוס פענח את הצופן, חיוך קטן מאיר א פניו והוא רץ בכוחות מחודשים.

הוא זוכר את דלתות העץ הגדולות שסיריוס פתח בעוצמה, את עצמו רץ דרכן בנחישות ובמהירות, שני רק לסיריוס.

הוא זוכר את הקללה שטונקס שיגרה אל עבר לוציוס מאלפוי, את ההצטרפות הדמומה שלהם לקרב.
רמוס זוכר שאפילו לא חסרה לו שורת מחץ שתבשר על הצטרפותם ללחימה, שמטרה אחת התנגנה שוב ושוב בראשו: להוציא מכאן את הילדים.

רמוס זוכר מעט מאוד מהשעה שלאחר מכן, מפני שמוחו עבר למעין מצב של טייס אוטומטי.
הוא זוכר כמה עשרות קללות שנשלחו אל עבר אוכלי מוות שונים, דו קרב נגד בלטריקס לסטריינג', שהפך לדו קרב נגד לוציוס מאלפוי בעוד לסטריינג' שועטת, הבעת רעב מסוימת על פניה, אל עבר בן דודה.
הוא זוכר צעקת "אקספליארמוס!", ואת סילון האור האדום שבא בעקבותיה.
הוא זוכר את סיריוס צועק: "יפה, ג'יימס!"...
הוא זוכר את הבלבול שתקף אותו, כשלבו ידע שמשהו אינו כשורה אפילו שמוחו לא נתקל בחוסר הגיון.
הוא זוכר את עצמו מנער את ראשו בניסיון להחזיר את תשומת הלב אל הקרב, בו הוא הצליח בקושי להתחמק מקללה מכוונת היטב של לוציוס מאלפוי.

הוא זוכר שהוא שמע את סיריוס צוחק ברקע. הוא זוכר את החמימות שפשטה בגופו לשמע הצחוק הזה, שהזכיר לו בדיוק למה הם נלחמים. הם נלחמים למען הטוב, נזכר. למען הצחוק, למען האושר, התמימות, האהבה.
ואז הצחוק פסק. כן, רמוס זוכר זאת היטב. הוא זוכר את הבהלה הפתאומית שפשטה בו כשהוא הבין שסיריוס כבר לא יצחק יותר לעולם.

הוא זוכר את הארי, שהיה הסיבה היחידה לכך שרמוס לא התפרק.
אתה צריך לשמור עליו, הוא זוכר שחשב. אתה צריך להיות חזק בשביל הארי.
וזה בדיוק מה שרמוס עשה.
רמוס זוכר את הדרך הנואשת בה הא אחז בהארי, מונע ממנו ללכת בעקבות סנדקו.
הוא זוכר עד כמה ייחל להיות כמו הארי: תמים כל כך, אוהב כל כך, בעל אמונה חזקה כל כך בטוב.
הוא זוכר את עצמו מייחל לכל דבר שייקח ממנו את הכאב, את הידיעה שחברו הטוב ביותר הלך לבלי שוב.
הוא זוכר את הארי נאבק, בוכה, צורח, מתחנן.
הוא זוכר עד כמה הוא רצה לצרוח איתו...
ואז נהיה שקט, רמוס זוכר את זה. הכול דמם. רמוס הלך ואיבד את אחיזתו במציאות, ועולמו החשיך.

הדבר הבא שהוא זוכר הוא מגע יד. מגע נעים, מלטף, מנחם, מרגיע.
הוא זוכר את עצמו שואל בטשטוש: "סיריוס? זה אתה?"
הוא זוכר קול נשי, עדין ויפהפה. "לא, רמוס. אני כל כך מצטערת," אמר הקול בעצב, ויד רפרפה לשנייה נוספת על זרועו לפני שנעלמה.
רמוס מחה חלושות, והיד חזרה ללטף את זרועו. צחוק עדין עלה מהאזור שמימינו.
רמוס זוכר את הכאב שהרגיש כשניסה לפקוח את עיניו, כמעט כאילו העפעפיים ממוסמרות זו לזו.
הקול אמר בעדינות: "אל תנסה לפקוח את העיניים, רמוס. נתנו לך שיקוי חזק מאוד, אני לא חושבת שתצליח."
"מי את?" רמוס זוכר את עצמו שואל.
הקול צחק בשנית, ורמוס זוכר שצמרמורת עברה בגבו. הקול הזה היה נעים כל כך, מרגיע כל כך, מוכר כל כך...
"תנחש מי אני," הוא זוכר את הקול אומר בשעשוע.
רמוס ניסה לגרום למוחו המטושטש לעבוד. "את לא סיריוס," פתח.
"לא, אני בהחלט לא סיריוס," אישר הקול.
הוא זכר את הניסיונות שלו לגרום לגלגלים להסתובב. כשנכשל, הוא התחיל לזרוק שמות של בנות לחלל האוויר. "את מולי וויזלי, ג'יני, הרמיוני, לונה- "
"אני שמחה שאתה מזהה אותי, רמוס. עד עכשיו טעית בכל הניחושים."
"מדאם פומפרי, מקגונגל, בלטריקס- "
רמוס זוכר את הצחוק המתגלגל שנשמע שוב בחדר.
"נרקיסה מאלפוי, צ'ו צ'אנג, נימפדורה- "
הוא השתתק באחת, כשהיד המלטפת סטרה לזרועו בעוצמה.
"אל תקרא לי נימפדורה."

רמוס זוכר שחיוך עלה על פניו. נימפדורה טונקס, כמובן. איך הוא לא זיהה אותה מיד?
"מה את עושה פה, דורה?"
"גם דורה זה לא מספיק טוב, רמוס."
"לא ענית על השאלה, דורה."
טונקס נאנחה. "טוב, אני פה כדי להיות איתך, כמובן. להראות לך שלא כל העולם הסתיים, שיש עוד אנשים שאכפת להם ממך."
רמוס זוכר את עצמו שואל: "ולך?"
הוא זוכר את השתיקה בה הוא דמיין את שפתיה מתכווצות. "לי מה?"
"לך אכפת ממני?"
עוד שתיקה, ארוכה מעט יותר מהראשונה. "ברור שאכפת לי ממך, רמוס. אני לא מבינה למה היית צריך לשאול," רמוס זוכר את מדקרת האשמה שאחזה בו כששמע את העלבון בקולה, אך הוא לא חזר בו.
"זה לא טוב, דורה. אני לא רוצה שיהיה לך אכפת מאנשים כמוני."
"מאנשים שאיבדו את החבר הכי טוב שלהם?"
"לא, דורה. מעיוותים, מוטציות, מפלצות."
עוד שתיקה, ואחריה נשמעה לחישה רכה. "אתה לא מפלצת, רמוס."
רמוס זוכר הבזק של כאב כשהוא ניסה לשווא לפקוח את עיניו.
"אני לא מפלצת? אין לך מושג על מה את מדברת, דורה. אני יכול לפגוע בך."
"תאמין לי, אני יודעת בדיוק על מה אני מדברת. ואני סומכת עליך שלא תפגע בי. עליך ועל הזאב."
רמוס פלט אנקת הפתעה. "את... את יודעת-?"
"כן, רמוס. בוודאי שאני יודעת," אמרה ברוך.
"אז למה את לא בורחת בצרחות? למה את לא מתרחקת ממני, כמו שכל בן אדם אינטליגנטי אמור לעשות?"
"כבר אמרתי לך, רמוס. אני סומכת עליך. ובבקשה אל תפקפק באינטליגנציה שלי. וחוץ מזה, גם סיריוס לא התרחק ממך."
"סיריוס הוא מקרה מיוחד, דורה."
רמוס זוכר את טונקס נאנחת בייאוש ואת הצליל שהשמיע הכיסא כשהיא קמה ממנו.
"סיריוס -היה- מקרה מיוחד, רמוס. אני חושבת שכדאי שתתחיל להתרגל לזה."
ובמילים אלו היא הלכה, משאירה אותו מתבוסס במחשבותיו.

רמוס זוכר את הרגשות שהציפו אותו, את ההבנה הבלתי ניתנת לערעור שזהו, סיריוס לא יחזור יותר.
סיריוס לא יישב על קצה המיטה המאובקת שבצריף המצווח, מנקה את פצעיו בעזרת מטלית ספוגה במים שזימן מהטירה.
הוא לא יכווץ עוד את שפתיו כשרמוס ישאל אותו למה הוא לא משתמש בקסמים, לא יגיד לו שהוא מפחד להחמיר את המצב כי ידו רועדת מדי.
רמוס לא יזכה עוד לראות את השינוי שחל בסיריוס כשהם היו לבד, איך הוא הופך מהנער האמיץ והקשוח לנער רגיש, שלא מתבייש לבכות ולפחד.
הוא לא יזכה עוד להגיד לו שלדעתו הוא אפילו יותר קשוח, יותר אמיץ כשהוא בוכה.

רמוס זוכר נשיקה מהוססת, ורבות נוספות מהוססות באותה המידה.
מתקרבים באיטיות, בקושי נוגעים וכבר נסוגים כדי לוודא שאף אחד לא ראה, והחיוך המבוהל של סיריוס כשנדמה היה לו שג'יימס נמצא בחדר.

רמוס זוכר מכתבים, המונים מהם, שנכתבו לסיריוס באישון לילה, בשקט.
הוא זוכר את הגעגועים שכתב, שאוכלים אותו מבפנים ומבעירים את קרביו.
הגעגועים לזה שישן במיטה השכנה, שהיו חזקים יותר מהגעגועים להוריו שלא ראה כבר מספר חודשים.

הוא זוכר לילה קר אחד, שבו הוא כרע אל מול האח וזרק את כל המכתבים אל תוך האש.
הוא זוכר את הכאב שהרגיש כשצפה ברגשותיו נשרפים באיטיות, אך ידע שעדיף כך.
הוא לא רצה שדברים יהפכו לרגשניים מדי בינו לבין סיריוס, מה גם שהוא לא ידע בדיוק מהו טיב הקשר ביניהם.
ובינו לבין עצמו רמוס היה מוכן להודות שהוא מפחד לומר שהוא אוהב את סיריוס, כאילו שעצם אמירת המילים הופכת דברים לרשמיים, למוחשיים, לאמיתיים.
ודברים אמיתיים נוטים להסתיים.
רק באגדות יש סוף טוב.

רמוס זוכר סערה, רוח שטלטלה את חלון חדרם.
הוא זוכר שהרגיש את הצינה חודרת את הקירות, את השמיכה ואת הפיג'מה שלבש.
הוא זוכר רעש של בד שמוזז, ושפתאום הוא מצא את עצמו מסתכל על פניו המבקשות של סיריוס.
הוא זוכר את החיוך שעלה על פניו של סיריוס בעוד רמוס קם ממיטתו באנחה.
הוא זוכר את ידו החמה והגדולה של סיריוס שהשתחלה אל תוך שלו, את הרגשת הביטחון הטוטאלית שהרגיש כשסיריוס הוביל אותו אל מחוץ לחדר השינה.
הם יצאו החוצה, אל הקור, בלי שלקחו אפילו שמיכה לכסות את החלקים שהפיג'מה לא חיממה.
רמוס זוכר את המקום בו הם התיישבו, מתחת לעץ ליד האגם.
הוא זוכר את טעם השפתיים של סיריוס, טעם של בטחון ואמון וחברות.
והנשיקה הזו לא הייתה מהוססת.
רמוס זוכר את ידו של סיריוס שטיילה מתחת לחולצת הפיג'מה האדומה שלבש, מעבירה בו צמרמורות של קור וחום לסירוגין.
הוא זוכר את השיער החום והרך שלו, שרמוס העביר בו את ידו שוב ושוב, את העורף החם שאליו לחץ את היד האחרת.
בכוח, שסיריוס לא יברח.
כי זה מה שסיריוס היה בשבילו. אשליה, תעתוע.
משהו טוב מכדי להיות אמיתי.
יפהפה וכובש- אך בלתי מושג.
ורמוס זוכר שהוא תהה לעצמו, כשהם עצרו לנשום, אם זה באמת קורה.
הוא זוכר את הרגע בו השמש התחילה לעלות באותו הלילה, ושני הנערים פתאום נזכרו שמאוחר ושקר להם.
ידו של סיריוס ננעלה שוב על ידו, מושכת אותו לעמידה, והם עלו יחד במדרגות אל המעונות שלהם.
הוא זוכר את המשיכה הקלה והמרומזת בידו, ואת הקושי העצום בסירוב.
הוא זוכר את הלחישה שיצאה מגרונו. "לא, לא הלילה. כולם יתעוררו עוד מעט, הם ישאלו יותר מדי שאלות."
הוא זוכר את המבט המאוכזב של סיריוס בעודו שומט את ידו ונכנס לבד אל המיטה.
רמוס זוכר את עצמו צפוה בסיריוס הסוגר את הכילות, ואז מטפס למיטתו שלו כדי לנסות לישון מעט לפני יום הלימודים הבא...

"רמוס? אני חושבת שאתה כבר יכול לפקוח את העיניים."
רמוס זוכר את הרגע בו נימפדורה קטעה את רצף מחשבותיו, גורמת לו לקפוץ מעט בבהלה.
הוא פקח את העיניים, וראה מולו פנים מחייכות מעוטרות בשיער ורוד- חיוור.
"דורה," הוא זוכר את עצמו לוחש.
היא חייכה, מתיישבת בכיסא הסמוך אליו ומושיטה את ידה אל פניו. היא רפרפה לרגע על לחיו, ואז התרחקה מעט. רמוס ראה שדמעה נוצצת על אצבעה.
ידו נשלחה אל לחיו בתנועה אוטומטית, והוא זוכר את ההפתעה שאחזר בו כשגילה שהיא רטובה.
רמוס בכה.

היא חייכה אליו בעצבות. "אני מבינה, רמוס."
"את לא מבינה, דורה, את לא מבינה..."
היא לא התווכחה, רק ליטפה את ידו בשקט.
היא לא מבינה, הוא זוכר שחשב. היא לא יכולה להבין.
היא לא יודעת איך זה מרגיש, להתאהב בחבר הכי טוב שלך. ואז לאבד אותו, לאבד את האמון בו כשהוא נכנס לאזקבאן.
רמוס לא ידע מה לחשוב בתקופה ההיא. הוא באמת לא יכול היה להאמין שסיריוס היה עושה דבר כזה, והפוטרים לא הודיעו לו על שינוי שומר הסוד: על כך נודע לו רק שתים עשרה שנה מאוחר יותר, כשהוא היה על סף דמעות מהגילוי שסיריוס שרד את אזקבאן כשהוא בריא בגופו ובנפשו.
ושהוא חף מפשע.
דברים נעשו מסובכים יותר מאז, כמובן. הם לא דיברו עוד על מה שקרה ביניהם בהוגוורטס, ורמוס היה עשוי ללמוד לחיות עם זה מתישהו.
אלא שאז הוא איבד את סיריוס שוב. לנצח, לחלוטין, באופן סופי.
סיריוס לא יחזור יותר.
נימפדורה לא יכולה להבין את כל זה, וזה בסדר.
הוא לא מצפה שתבין.
לאבד את הבן אדם החשוב לך ביותר, ועוד פעמיים... הוא לא היה מאחל דבר כזה לאף אחד.
רמוס זוכר אותה נאנחת וקמה מהכיסא, את הגל העדין שעבר במיטה כשהיא התיישבה עליה. רמוס התיישב כך שהוא היה ממש מולה, ועיניהם הצטלבו. הם הביטו זה בזו בעצב, עד שרמוס השפיל את מבטו.
רמוס זוכר את ידה של נימפדורה נכרכת סביב כתפו, והוא נאנח בעצב.
"למה אנחנו פה בכלל?" הוא זוכר ששאל. "נפצעתי?"
"לא," אמרה טונקס. "לא נפצעת, אבל קרסת אחרי שדמבלדור לקח את הארי."
"איפה אנחנו, דורה?"
"בקדוש מנגו."
רמוס הסתכל סביבו. הוא זוכר הרבה לבן: הקירות, השולחן הקטן, המיטה.
כתם הצבע היחיד בחדר היה נימפדורה, עם שיערה שהפך אדום בעודו מסתכל עליה ושמלתה הירוקה.
"על מה אתה חושב, רמוס?" שאלה ברוך.
"על צבעים," ענה בכנות, מפתיע אפילו את עצמו. "עלייך, על איך שאת כתם הצבע היחיד בחדר הזה. את כתם צבע בכל דבר, בעצם."
שיערה של נימפדורה האדים אפילו יותר, ורמוס זוכר שהוא לא היה מסוגל להפסיק לחושב על כמה שהיא יפה.
לא, רמוס! תפסיק! אסור לך להתאהב. אתה סתם תיפגע, שוב. זו אהבה בלתי אפשרית, הוא זוכר את עצמו חושב בתוקף.
אתה אפילו לא רוצה שהיא תאהב אותך בחזרה, אז מה הטעם?

"אני אוהבת אותך, רמוס."
"אז תפסיקי, דורה. בבקשה."
היא צחקה. "אני לא שולטת בזה, רמוס. אני לא יכולה להפסיק."
"בבקשה תנסי. בשבילי."
הוא זוכר את עיניה מתגלגלות בחוסר אמון. "למה אתה רוצה שאני אפסיק, רמוס?"
"לכל מי שאוהב אותי יש נטייה להיפגע, דורה. אני לא רוצה שתיפגעי."
"כבר אמרתי לך שאני מוכנה לקחת את הסיכון, רמוס. וחוץ מזה, אני סומכת עליך."
"גם סיריוס סמך עליי, ותראי איפה הוא עכשיו," אמר במרירות.
"למוות של סיריוס אין שום קשר אליך ואתה יודע את זה, רמוס," אמרה בחומרה. "תפסיק להמציא תירוצים."
"אני זקן מדי בשבילך, דורה."
"עכשיו אתה סתם מגוחך, רמוס. אתה יכול פשוט להגיד שאתה לא מרגיש את אותו הדבר כלפיי, בלי לשחק משחקים."
רמוס נשם עמוק, מנסה למצוא דרך להוציא את המילים. "אבל הבעיה היא, דורה," אמר, "שאני כן מרגיש את אותו הדבר."
"תסלח לי, רמוס, אבל אני ממש לא רואה את הבעיה במצב הזה."
רמוס זוכר את העיניים הרציניות שלה הנעוצות בשלו במעין סוג של קרב מבטים.
היא נשברה ראשונה, חיוך עולה על פניה הרציניות.
שיערה נצבע בורוד עז.
"אני לא חושבת שזו בעיה בכלל, רמוס," הוא זוכר אותה לוחשת.
הדבר הבא שהוא זוכר הוא הרכות של שפתיה.
כשהם התנתקו הוא הרגיש שלם יותר, על אף רגשות האשמה שהציפו אותו.
הוא זוכר את החיוך שעלה על פניה למראה ההבעה המבוהלת שלו.
"תירגע, רמוס. אנחנו נפסיק אם אתה לא רוצה."

הדבר הבא שהוא זוכר הוא לילה קיצי, מצעים דקים ולבנים שמכסים את המיטה הזוגית שבחדר המלון שהם שכרו לעצמם.
לרמוס לא היה מושג איך הם הגיעו למצב הזה. הוא רק ידע שהם יוצאים כבר יותר משנה, ושיש תכנונים לעבור לגור יחד.
הוא זוכר את הכותונת הקצרה שהיא לבשה באותו הלילה, כתומה ומתאימה לשיערה הכתום.
הוא נכנס למיטה, לבוש במכנסי טריינינג ישנים בלבד. היא התרפקה עליו, מניחה את ראשה על חזו, והוא ליטף את שיערה בהיסח הדעת.
לאחר מכן הוא זוכר את כותנתה זרוקה על הרצפה, ליד מכנסי הטריינינג שלו.
ידה טיילה על חזו, והיא לחשה באזנו: "תאהב אותי, רמוס."
הוא זוכר את התדהמה שאחזה בו, את עצמו קופא במקום. נימפדורה התרחקה ממנו מעט, מוצאת זווית ממנה היא תוכל לראות אותו טוב יותר.
"מה, אף פעם-?"
הוא הניד בראשו לשלילה.
"למה לא אמרת כלום?" שאלה ברכות.
"לא הייתה סיבה."
רמוס זוכר את סימני השאלה הרבים שהביעו עיניה, ואת ההקלה הגדולה שהרגיש כשהיא רק נאנחה, בלי לשאול דבר. ואז חיוך שובב עלה על פניה. "טוב, רמוס, לכל דבר יש פעם ראשונה. לא?"

הדבר הבא שרמוס זוכר הוא שני פסים, תוצאה חיובית של בדיקת היריון.
שני פסים שעוררו בו התרגשות, עצב, כעס ופחד. בעיקר פחד.
מה הוא חשב לעצמו בכלל?
יצורים מהסוג שלו לא מתרבים. מרלין, למה דורה צריכה לסבול מהעיוות שלו? למה התינוק צריך לסבול מהעיוות שלו?
למה הוא לא חשב על זה קודם?

הוא זוכר את עצמו עומד בכיכר גרימוולד מול הארי, שנמצא במצב מגננה, שרביטו שלוף בכוננות.
הוא זוכר שגאווה הציפה אותו כשראה שהארי, תלמידו לשעבר, פועל בדיוק כפי שהיה צריך לפעול. הוא נזף בשניים האחרים, ואז פנה אל הארי בחיוך.
הוא זוכר את הגאווה שהרגיש מחמיצה בקרבו בעוד הארי צועק עליו. רמוס, פחדן? זה לא יכול להיות. הארי לא נוזף בו.
הוא זוכר את עצמו עוזב את הבית בכעס, טורק את הדלת מאחוריו ומתחיל ללכת.
הוא זוכר שאנשים נעצו בו מבטים. הוא זוכר שלא היה לו אכפת.
הוא זוכר שברגע אחד פתאום נמאס לו ללכת, והוא התעתק למחילה.

רמוס זוכר את המבט המופתע של מולי, את המהירות בה היא התעשתה והזמינה אותו להיכנס. הוא זוכר את המחשבות שעברו בראשו בעודו שותה את הקפה שמולי הכינה לו באדיבותה.  הוא זוכר אותן מאטות בעודו נרגע.
אולי בעצם הארי צודק, הוא זוכר את עצמו חושב. אולי אני באמת בורח מאחריות. ואני זוכר את האחריות האבהית של ג'יימס כשזה היה מגיע להארי- מרלין, כמה רציתי להיות כמוהו. אבל אני לא מסוגל, נכון? מסתבר שאני לא אמיץ כמו ג'יימס. ובשם מרלין, התינוק הזה אפילו לא נולד!
רמוס זוכר את עצמו מניח את הקפה על השולחן ונעמד בנחישות, מיישר את חולצתו.
מולי הלכה לכיוונו במהירות, מנגבת את ידיה על סינור המטבח.
"אתה כבר הולך, רמוס?"
"כן, מולי. יש משהו שהבנתי שאני חייב לעשות. תודה רבה על הכול."
היא הנהנה לעברו בראשה, והתכופפה להרים את הכוס שרמוס השאיר על השולחן.
רמוס זוכר את עצמו מוציא את השרביט מכיסו ומתעתק לביתו.

"דורה?.."
"ידעתי שתחזור, רמוס. אני מצטערת, הייתי צריכה להכין אותך לזה. היה ברור שתגיב ככה."
"זה פשוט ש... יצורים מהסוג שלי לא מתרבים בדרך כלל, את מבינה?"
הוא זוכר אותה נאנחת, ולאחר מכן מסתכלת עליו במבט רך. "איזה מין יצורים? יצורים כאלה שלפעמים הם הגבר הכי טוב שאפשר לבקש, ואז פתאום תוקף אותם התקף חרדה בלתי מוסבר והם נוטשים את אשתם ההריונית?"
רמוס זוכר את עצמו נאנח ומתיישב בכבדות על הספה. "את יודעת על מה אני מדבר, דורה."
היא התיישבה לידו, מניחה את ידה על ברכו. "כמובן שאני יודעת על מה אתה מדבר, רמוס, אבל אני חושבת שזה מגוחך. תסתכל עליי, מה כבר יקרה?"
הוא הרים את מבטו אליה, והיא שינתה את צורת אפה בעודה מחייכת אליו בעידוד. הוא התארך והתקצר, מתעבה מעט בקצה וחוזר לצורתו המקורית. הוא הפך לפרח, לכוכב, לפרפר.
רמוס זוכר את החיוך שעלה על שפתיו משלא יכול היה להחזיק אותו יותר בפנים. נימפדורה הייתה אחד האנשים הנדירים האלו שיכולים לגרום לכל אחד לצחוק.
היא החזירה את אפה לצורתה המקורית והצטרפה אל רמוס בצחוקו. שיערה הפך ורוד בעודה מניחה את ראשה על כתפו.
"יהיה בסדר, רמוס. אני בטוחה."

"טונקס ילדה," רמוס זוכר את עצמו אומר. "זה בן. קוראים לו טדי. רוצים לראות תמונה?"
רמוס זוכר את ההתרגשות שאחזה בכולם, את החיוך המאושר על פניו של הארי בעודו מסכים להיות הסנדק של טדי, את מדקרת הכאב שעברה בו כשידע שסיכוייו של הארי להיות אפוטרופוס לטדי, שישרוד בכלל על סוף השנה הזו, הם לא גדולים...

רמוס זוכר את התחושה המוזרה בבטנו בבוקר מאי חמים. טדי עוד לא היה בן חודש אז, והם היו בבית משפחת טונקס.
הוא זוכר את אנדרומדה צוחקת ומשחררת את שיערה שהלבין עם השנים מבין אצבעותיו של טדי, את נימפדורה הצוחקת איתה בצחוק רם ומתגלגל.
רמוס זוכר שהוא הרגיש לא שייך לשמחה הזו.
יש עוד יותר משבוע עד ליל הירח המלא, חשב רמוס. אז מאיפה מגיעה התחושה הרעה הזו?
רמוס זוכר שהוא ניסה להדחיק אותה, מכריח את עצמו לחייך ולוקח את טדי בזרועותיו.
הוא זוכר את התינוק הקטן צווח בהנאה בעוד רמוס מחבק אותו בחוזקה.
רמוס זוכר את נימפדורה מחייכת לכיוונם באהבה, נשענת לאחור ומחליפה חוויות עם אימה.
רמוס זוכר שהוא רצה בכל כוחו להיכנע לשלווה הזו, אך משהו עצר בעדו.
התחושה הרעה.

רמוס זוכר שמע רעם בחוץ, והסתכל אל עבר החלון בהפתעה.
לא אמורים להיות רעמים בבוקר אביב בהיר, הוא זוכר שחשב. ואכן, השמיים נותרו כחולים כשהיו.
רמוס כמעט ונרגע כשלפתע הוא ראה זוג עיניים רעבות המביטות בו מהחלון.
העיניים הצהובות של כלב שחור ומאיים למראה היו נעוצות בו, פקוחות לרווחה ולא נעצמות לרגע.
רמוס זוכר את לבו נעצר.
זה הגרים, הוא זוכר שחשב. זה לא יכול להיות שום דבר אחר. סיריוס מת, הזכיר לעצמו. וחוץ מזה, עיניו של סיריוס נותרו חומות גם כאשר היה רך כף.
רמוס זוכר את עצמו עוצם את עיניו בחוזקה ופוקח אותן באחת.
הכלב נעלם.
הוא זוכר שבלב פועם הוא הסתכל אל טדי כדי לוודא שהוא לא ראה את הגרים, ונרגע לגלות שבנו היה עסוק בפתיחת הכפתור שהחזיק את שרוולו של רמוס.
טונקס הביטה בו. "הכול בסדר, יקירי? אתה חיוור מאוד פתאום."
רמוס זוכר שהוא גמגם משהו על פגישה שקבע, מסר את טדי לאשתו והתעתק משם.
לאן הוא כבר יכול ללכת? סיריוס וג'יימס מתים. פיטר כבר לא בא בחשבון. דמבלדור- נהרג גם הוא. להארי הוא לא רוצה לספר- הוא כבר העיק עליו מספיק בתקופה האחרונה.
למי הולכים כשאתה מגלה שאתה עומד למות?

רמוס התעתק למקום הראשון שהוא חשב עליו: הוגוורטס. המקום ששימש לו כבית במשך שנים כתלמיד, ולאחר מכן כמורה.
הוא הגיע לשער הגדול, המקום הכי קרוב להוגוורטס אליו ניתן היה להתעתק.
רמוס זוכר שהוא נכנס בקלות, כמורה לשעבר בבית הספר.
"רמוס? מה מביא אותך לפה?" הוא זוכר את מקגונגל שואלת בהפתעה.
"אני יכול לדבר איתך, מינרווה? אני צריך מישהו לדבר איתו."
היא הנהנה בשפתיים קמוצות והובילה אותו למשרדה.
רמוס זוכר את ההרגה הביתית שעורר בו מראה המשרד, שדמה למשרד שהיה שלו ארבע שנים קודם לכן.
הוא זוכר את טעם התה שהגישה לו, שהיה מתוק מדי כי הוא הגזים בכמות הסוכר שביקש.
הוא זוכר שבזמנו שש כפיות סוכר נראו לו כדרך אפשרית להרגיע את הפחד והדאגה שכרסמו בבטנו.
"אז, רמוס, מה בדיוק קרה?"
רמוס זוכר שהוא מצא את עצמו מספר לה הכול: הכאב הטרי עדיין על מותו של סיריוס, הפחד לפגוע נימפדורה, הפחד שהתינוק יהיה כמוהו, הגרים שראה באותו הבוקר.
מינרווה רק הקשיבה לו בשתיקה, לוגמת מדי פעם מהתה שלה. בסופו של דבר היא השיבה לו.
"אני חושבת שהכול ייגמר היום, רמוס. לטוב או לרע. רוב האנשים לא יודעים את זה, אבל גרים לא מסמל בהכרח את המוות של האדם שרואה אותו. הוא מסמל המעורבות של אותו אדם במוות: אולי מוות של אדם קרוב, אולי צפייה במוות, אולי הריגה של אדם אחר. אני חושבת שיהיו הרבה מקרי מוות הלילה, רמוס. דברים עומדים להתפוצץ, אני מרגישה את זה. יהיה קרב גדול בהוגוורטס, והוא ייגמר הלילה. לטוב או לרע."
רמוס זוכר את שריריו נדרכים. הוא רכן קדימה. "מה זאת אומרת קרב, מינרווה? הלילה? בהוגוורטס?"
היא הנהנה בסבר פנים חמור ולגמה מהתה.
רמוס זוכר שהוא נשען לאחור על הכורסא. "אז אני אשאר פה. אני רוצה להילחם," אמר בשלווה.
היא הנהנה בשנית. "ידעתי שתחליט לעזור, רמוס. אנחנו באמת נצטרך כל עזרה אפשרית הלילה. אני מודה לך."
רמוס זוכר שהוא חייך אליה בידידותיות, וששניהם המשיכו לשתות את התה בשלווה. אפילו לא נראה לו מוזר שהוא כנראה הולך למות באותו הלילה. הכול נראה לו טבעי ונכון. לכל דבר יש סיבה.
רמוס זוכר שפתאום השעון הורה על השעה עשר בלילה, והוא קם ממקומו.
"אני רוצה לפחות להיפרד מדורה. ומטדי."
המכשפה הזקנה הנהנה ולקחה את כוס התה הריקה שלו אל הכיור.
"בהצלחה, רמוס. תחזור מהר."

"תזכיר לי שוב לאן אמרת שאתה הולך, רמוס?"
"לבקר את הקבר של לילי וג'יימס."
"בשעה כזו?"
מבטה החשדני של נימפדורה נדמה כחודר דרך השקרים אל תוך האמת המתחבאת בלבו אכול האשמה של רמוס.
"הייתי שמח לענות על השאלות שלך, דורה, אבל אני רוצה להספיק לעבור גם בשל סיריוס מאוחר יותר."
"אתה יודע טוב יותר ממני שלסיריוס אין קבר, רמוס. מה קורה כאן?"
רמוס זוכר את עצמו נאנח. לעזאזל, חשב. למה הייתי צריך לומר את זה?
"טוב, ניצחת. אני הולך להוגוורטס."
"מה יש לך לעשות בהוגוורטס בשעה כזו?"
"סתם, לבקר בקבר של דמבלדור."
"רמוס!"
הוא זוכר שנאנח בשנית. "לעזאזל איתך, דורה! למה את תמיד מגלה כשאני משקר?"
היא נעצה בו מבט.
"טוב נו! לא רציתי לספר לך כדי לא להפחיד אותך, דורה. יש הלילה קרב בהוגוורטס, קרב גדול. מינרווה אומרת שהקרב הזה יסיים את הכול ובעצם יקבע את עתידנו. כן, אני הולך לעזור. לא, אל תחכי לי, דורה. ראיתי היום גרים. באתי כדי להיפרד ממך."
שיערה של נימפדורה הפך לבן מפחד, ולאחר מכן התכהה באיטיות עד שלהט באדום- ארגמן של החלטיות.
"אני באה איתך."
רמוס זוכר שגוש חנק בגרונו.
"מרלין, דורה- לא! זה מסוכן מדי. אני לא רוצה שתבואי."
"אני באה איתך, רמוס. שום דבר שתגיד לא יכול לשנות את זה. חכה רק רגע, אני הולכת לבקש מאימא שלי שתשמור על טדי."
רמוס זוכר את חוסר האונים בו צפה באשתו המתעתקת בנחישות עם בנו, בידיעה שאלו כנראה הרגעים האחרונים שלהם יחד כמשפחה.

רמוס זוכר את עצמו נלחם, שרביטו שלוף, והוא מגן על נימפדורה בגופו.
"זוז, רמוס! אני יכולה להסתדר לבד, אתה יודע."
"לא, דורה. תישארי מאחוריי."
סילון אור ירוק נשלח לכיוונם, ורמוס הצליח להסיט אותו ממסלולו ברגע האחרון.
"לעזאזל איתך, רמוס! תן לי לעזור!"
היא נדחקה לפניו, מתחילה ללחום בדו קרב נגד בלטריקס לסטריינג'.
"לא, דורה! תפסיקי, בבקשה."
רמוס זוכר שקללה ממיתה נוספת כמעט ופגעה בו.
נימפדורה שלחה קללת נעילת גוף אל עבר בלטריקס, והסתובבה מבלי לחכות כדי לראות אם היא פגעה. היא שלחה קללת שיתוק אל עבר אויבו של רמוס. הקללה פגעה, כמצופה, בדיוק בחזו של לוציוס מאלפוי, אך סילון אור ירוק פגע בגבה של נימפדורה לפני שהספיקה להסתובב בחזרה אל עבר בלטריקס.
רמוס זוכר שהבעת פניה הפכה מבועתת ושיערה השחיר בעודה נופלת על פניה ולא קמה עוד.
רמוס זוכר זעקת תסכול שפרצה מגרונו, בעודו תוקף את אוכל המוות הראשון שנקרה בדרכו: אנטוניו דוחולוב.
הוא תקף באלימות בלתי מרוסנת, משגר קללות בפרץ בלתי נשלט של רצון לנקמה.
אוכל המוות דחק אותו אל עבר גופתה הדוממת של נימפדורה, ודעתו הוסחה לרגע כשניסה לא למעוד עליה.
הוא זוכר שקללה ממיתה פגעה בחזו בעודו מסתכל בעצבות אל גופת אשתו, מפילה אותו על הדשא לידה.

כן, רמוס זוכר את כל זה בעוד נשמתו נאבקת כדי לצאת מגופו.
הוא מסתכל אל שדה הקרב מלמעלה, אומד את מספר המתים בעצב.
כפי שחזתה מינרווה, מקרי מוות רבים התרחשו באותו הלילה.
ולו נותר רק לקוות שהכול אכן יסתיים באותו הקרב.
לטוב או לרע.

~~

אשמח לתגובות =)