מכחיש קנאה

הארי התעורר מחלום- שהיה סיוט גדול עבורו. כרגיל, מאלפוי ושירן היו ביחד.
הוא היה צריך לשעת שזה יקרה אחרי שקרה את הבלוג שלה בשנה הראשונה.
הוא קם ומיהר לחדר הנחיצות. היה מוקדם, והיה עוד זמן עד לארוחה.
הוא רץ לחדר הנחיצות ונכנס. הוא היה צריך מחשב.
הוא פתח את המחשב.
הוא נכנס לבלוג שלה, וחיפש משהו שיוכיח שיש לה רגשות כלפיו ויסלק את דראקו ממנה.
אבל לא, הוא מצא רק משהו אחד. אותו קטע רמזו על שירן ועל דראקו. אומנם שירן לא כתבה בבלוג בפירוד שהיא ודראקו יוצאים,
אבל היה ברור מהן שזה יקרה.
"סורי שלא עדכנתי מלא זמן. הסבר בקטע!

תודה, תודה, תודה, תודה רבה לך ריקי!
היא תיקנה לי את המחשב, שנשרף באותו יום, בחדר הנחיצות.
הייתם צריכים לראות את הפרצוף של מאלפוי!
הוא היה עם פה פעור והעיניים שלו נפקחו לרווחה והוא צרח כמו משוגע.
"חשבתי ש.."
"אל תחשוב"
"אבל..."

"לא אכפת לי"
"תני לי לדבר, שירן!"
"לא באלי"
"זה לא אכפת לי. תקשיבי. אולי נעשה כאילו הסתדרנו ונקבל חזרה את הנקודות?"
"גם זה יעשה לי בחילה"
"שתקי"
"אתה בעצמך"

"אוף איתך! את כל כך מעצבנת! אין סיכוי שסלית'רין יקבלו חזרה את הנקודות!"
"ואתה חושב שלרייבנקלו יש?"
"חה חה. מצחיק מאוד"
"תודה רבה"
"אוף נו.. פליז תעשי כאילו הסדרנו. בשבילי"
"זה למה אני לא עושה את זה"
"אז בשבילך"
"אתה תחפור עד שאני אסכים?"

"כן"
"אוקיי. אני מסכימה"
"יש!!!!"
הוא מתקרב ומנשק אותי על הלחי.
"אל תעשה את זה שוב"
הוא מחליט לעשות לי דווקא ומטנף לי את הלחי השנייה .

"אתה מת"
"לא אני לא. אני חי"
אני נותנת לו כאפה"
"אוקיי. אני מת"
"יופי"
אני מחייכת.

"לא. את לא"
"כן. אני כן. רואה?"
עכשיו אני באמת מחייכת.
דראקו עושה פרצוף עצוב.
שנינו צוחקים. אוקיי, נראה לי שאנחנו באמת ידידים.
יפ הייי! או שאולי לא? אלוהים יודע...
ביי."

הקטע גרם לו להיות על סף דמעות.
הוא שמע רעשים והניח שמישהו זקוק לחדר הנחיצות. הוא סגר את הבלוג, ויצא.
הוא ראה את דראקו מאלפוי.
ואת שירן.
"היי" אמרה לו שירן.
"ביי" אמר, והסתלק משם.
הוא ידע שהוא עלול לבכות.
מה שהיה בקטע ההוא, היה הדבר המכאיב ביותר.

שירן ודראקו נכנסו לחדר הנחיצות. היא פתחה את המחשב והחלה לעדכן.
"צא מזה הארי!
הארי, אם אתה קורא את זה, אני מבקשת ממך. צא מזה!
דיי! אתה לא מבין שלא נעים לי שאתה ככה?
אתה ממש השתנת מאז שאני ודראקו ביחיד,
וזה ממש לא נעים!
אני מבקשת ממך מאוד,
להפסיק אם זה.
דיי להיות ככה!
גם לדראקו זה לא נעים!
"לא נכון" אומר דראקו. הוא תמיד חייב להפריע לי שאני כותבת, כאילו לזכר הימים הטובים.
"ומה רע בימים האלה?" הוא שואל.
אני נאנחת. באמת, הוא יכול להיות כזה מטומטם לפעמים.
"לפעמים?" הוא שואל.
"לא, אתה מטומטם כל הזמן" אני עונה לו.
הוא עושה פרצוף מבואס/נעלב.
"גם זה לזכר הימים הטובים?" אני שואלת אותו.
הוא מביט בי בשאלה.
אני מראה לו קטע ישן, ישן.
"הוא עושה פרצוף מבואס. בחיי, הוא כזה דביל לפעמים..."
אז, כמו שכתבתי כבר פעם רק עם כמה שינויים:
טוב, אז כמו שאתם רואים זה לא אושר גדול להיות חברה של מאלפוי.
"אבל את אוהבת אותי"
"פעם קודמת זה היה 'גם אני אוהב אותך' "
"אה" "
היא לחצה פרסם ונשקה אותו.
"אתה כזה מטומטם, אבל אתה חמוד" היא אומרת.
"את יודעת שאני שונא את זה"
"יודעת ועוד איך. בגלל זה אני אומרת את זה"
"אני מעדיף שאת מנשקת אותי. שאת מדברת זה רק מעצבן"
"אוקיי" אמרה שירן.

הארי חזר לחדר הנחיצות בסוף היום.
הוא ראה את הפוסט של שירן.
הוא ידע שהם מאושרים ביחד.
זה היה לו כואב.
"צצא מזה, הארי!" הוא חושב, מצטט בלא מודע את כותרת הטקסט.
הוא ידע שהוא פספס את שירן.
בן-רגע חדר הנחיצות השתנה.
המחשב נעלם ובמקומו הופיע חדר שינה.
הוא נשכב במיטה ועצם את עיניו, עוצר את הדמעות.
הוא פתח אותן, והדמעות זרמו למרות הכל.
הוא טמן את ראשו בכרית.
"ממתי אני כזה?" שאל את עצמו.

הפרק הקודם