האש הכחולה / פיקצר

האש הכחולה
הוא היה מושלם, מכל הבחינות שאפשר להעלות על הדעת. האש הכחולה בערה בו בשקט, לא שורפת את העץ המגולף עד לפרטים הקטנים היותר. אנטונינוס, האח הרביעי, ידע שזה מוכן. "גביע האש... זהו גביע האש.." מלמל לעצמו בהקלה ובשביעות רצון.
***
ובכתבים העתיקים נכתב: "גביע האש יצביע על תכונות האופי הטהורות והאפלות של האדם. הסתכלו באש הכחולה המרצדת, תוכלו לראות את העתיד, אם אתם נושאי הגביע... יש מעט מאוד כאלה.. והם יהיו הראויים..."
***
גרינדלוולד סגר את הספר ברעש רב, שהעלה ענני אבק. "סתם אגדה מטופשת... חוץ מזה שהגביע יפה, הוא לא שווה כלום!" אמר גרינדלוולד בשיעמום. דמבלדור, שהיה בצד השני של החדר ובדק ערמת ספרים ישנים וחפצים עתיקים אמר מבלי להרים את עיניו: "אל תתיחס לכך בזלזול, גלרט יקירי." גרינדלוולד נשף בבוז. "אלבוס, זה סתם אגדות מטומטמות שנועדו להפחיד ילדים קטנים כדי שיאכלו את ארוחת הערב שלהם!"
גרינדלוולד העיף את הגביע הצידה, ודמבלדור מיהר בזריזות לטמון אותו הגלימתו.
***
דמבלדור התיישב על הכיסא במשרד המנהל בהוגוורטס, ונעל את הדלת בלחש אילם. הוא פתח את התיבה המאובקת. הוא ידע מזמן שהוא מהראויים, והוא גם לא התפלא על כך כלל. הוא השתדל להיות צנוע, אבל במקרה הזה זה היה מגוחך לחלוטין. הגביע בער באש הכחולה, והוא הביט בו. שם הוא ראה נער צנום, בעל עיניים ירוקות ושיער שחור פרוע, עם ברכיים בולטות, וידע שהנער עומד למות. "ג'יימס פוטר?" מלמל בתמיהה אך מבטו נדד אל ראשו של הנער בעל העיניים הירוקות. זה לא היה ג'יימס.
גביע האש לא שיקר מעולם.
***
הארי פוטר הלך ביער לעבר וולדמורט. הוא ידע שהוא הולך למות. דמבלדור לא סתם טיפח אותו וגידל אותו, נתן לו לנסות את כוחו. לא סתם הוא שיתף את חברריו בכול. הם היו צריכים להיות הממשיכים שלו, וזה מה שיקרה. הוא הוצף תחושה של כעס על דמבלדור, שעבד עליו ככה, אך ההגיון הבריא של הארי הבין שדמבלדור צדק- הוא באמת צריך למות, וזה היה חיוני שדמבלדור יגדל אותו.
הארי התקרב לעבר אוכלי המוות ואל וולדמורט.
"אבדה קדברה!"
הארי נפל על הריצפה, נטול חיים.