הסוד הרציני - The sirius secret - גמור

שאלוום ^^

אז הנה עוד פאנפיק, אחד שאני אוהבת במיוחד... הוא ממש חביב ונחמד ותמים מאוד... אבל אם אני אשים לב שבמהלך הפרקים הוא מעלה דירוג אז אני אעלה את דירוג כי אני פשוט לא בטוחה כזה כל כך...

אז תהנו ^^

קאלה לילי

רמוס לופין התחבא בארון.

זה היה ארון ריק בכיתת לחשים ריקה, וזה לא היה כל כך נוח. הוא ישב על ערמה מתנדנדת של ספרים, דלי של נוצות ושק של משהו – הוא לא ידע ולא רצה לדעת ­מה – שזז. אבל הכיתה הזו הייתה החדר הראשון שהוא הצליח למעוד לתוכו כשהוא רץ במסדרונות של הקומה הרביעית של הוגוורטס, כשידיו מגששות לאורך הקירות אל הדלת. ברגע שהוא נעל את עצמו בכיתה, הוא גם נעל את עצמו בארון של הכיתה, רק לשם אמצעי בטיחות נוסף, אם כי גם לאחר כל זה, הוא היה מיואש כי נדמה היה שלסיריוס יש יכולת מעצבנת לגלות איך למצוא אותו.

הוא באמת לא רצה להימצא.

הנשיקה הזאת... הייתה בדיחה. מתיחה. מתיחה לקראת חג המולד של הקונדסאים, בפני כל התלמידים והמורים באולם הגדול. זה בהחלט היה אמור להיות לא מזיק. הוא עדיין הרגיש את סיריוס תופס את מותניו ומושך אותו אליו – נזכר שחשב שהוא בהחלט לא אמור לצאת הבחורה בכל הסיפור הזה – ואז מנשק אותו. רמוס היה בטוח שהוא מוכן לזה. הוא היה, אחרי הכל, מלך הסודות. אבל זה קשה לשמור סודות במשך הרבה זמן, גם את זה הוא ידע – הסוד העמוק ביותר והחשוב ביותר כבר נחשף על ידי הקונדסאים האחרים. זה, חשב, הסוד המסוים הזה – הוא קרא לו 'הסוד הרציני (ה.מת - באנגלית רציני וסיריוס נאמרים אותו דבר) – אמור לא להיחשף. לעולם.

הוא צמצם את עיניו ועצר את נשמתו, מרגיש את ליבו מנטר בחזהו כמו כדור פינג-פונג. הוא הכין את עצמו נפשית: מזכיר לעצמו להיות רגוע, להיראות נורמאלי, כדי שסיריוס לא יחשוד בדבר. והכל הלך נהדר עד הרגע שבו השפתיים שלהם באמת נגעו, וכל הרוגע נעלם לחלוטין. הוא היה בטוח שהוא מוכן – אבל מה שהוא לא היה מוכן לקראתו, זה התגובה המחשמלת, הניצוץ המיידי שהתפוצץ בחזהו ברגע שהוא הרגיש את השפתיים שלהם נוגעות.

הוא ידע בדיוק כמה זמן הם התנשקו. הרגע הרגיש כמו נצח. הוא הרגיש את סיריוס קופא – גם הוא הרגיש את זה? – ואז הלחץ של שפתיו גבר, והוא חשב שהוא הרגיש, בהרף העין לפני שהוא נכנס לפאניקה, לשון מהוססת לוחצת מעט על שפתיו.

ואז הוא דחף את סיריוס, שוכח לרגע שסיריוס החזיק אותו מאחור, ומנופף בזרועותיי בפראות כדי – בלי הצלחה – למצוא את שיווי המשקל שלו. הוא נחת על התחת שלו והתרחק כמה שיותר מהר ויותר רחוק מסיריוס, לפני שהצליח להיעמד מחדש על רגליו ולברוח. הישר לכיתה הריקה.

עכשיו הוא התחרט שרץ כל כך מהר. הקרסול הימני שלו פעם בכאב והוא הרגיש שהוא החל להתנפח. "נהדר," הוא מלמל לעצמו.

לפתע הוא נדרך. הוא שמע קול ממלמל לחש קסם, ואז דלת הכיתה נפתחה.

לעזאזל. זה היה מהיר.

הוא ידע שזה היה סיריוס בדיוק כמו שהוא ידע שהוא נקע את הקרסול ושפיטר יבקש יותר מאוחר להעתיק את הסיכום שלו בשינויי צורה. הוא שמע את קול הצעדים המתקרבים. הוא עצם את עיניו וקיווה שיוכל להתאדות או שהאדמה תבלע אותו.

דלת הארון נפתחה במשיכה. אור נכנס פנימה, אבל רמוס סרב לפקוח את עיניו. "אני בלתי נראה?" הוא אמר בתקווה.

"לא." אמר סיריוס, ועיניו של רמוס נפקחו לשמע הכעס בקולו של סיריוס.

כי סיריוס בהחלט זעם. עיניו בערו והשיער השחור שלו כמעט זמזם בגלל הכמות העצומה של החשמל הסטטי.

כשרמוס היה עסוק בניסיון להבין את זה, סיריוס משך אותו בידו ופחות או יותר גרר אותו אל מחוץ לארון. הוא היה מודע במעורפל לעובדה שסיריוס כעס וצעק עליו בגלל שעזב באמצע. הוא הבין משהו שנשמע כמו, "זאת היתה המתיחה הכי טובה שלנו, ירחוני, איך יכולת?" וגם, "כל הבנות ממש יתחננו לצאת איתנו!"  והוא היה רציני לחלוטין, "הרסת לחלוטין את המוניטין של הקונדסאים, רמ."

הוא רק חצי הקשיב בגלל שהוא נחת על הרגל הנקועה שלו כשסיריוס משך אותו מהארון והצליח רק בקושי לעצור את עצמו מלצרוח. הוא ניסה להראות כאילו הוא נעלב בזמן שניסה לא להתכופף ולתפוס את רגלו הפועמת בכאב ולצרוח.

סיריוס עדיין המשיך במונולוג שלו, קולו עולה בהתמדה. "מקגונגל נתנה לנו שבועות של ריתוק אחרי החופש בגלל 'תצוגה לא הולמת וקולנית מדי', אני נשבע, ירחוני, ואתה נטשת אותנו כמו היפוגריף מפוחד!"

רמוס ניסה להפריע בנקודה זו, ואמר בקול חלש, "היפוגריף... מפוחד?"

סיריוס לא התייחס והמשיך אפילו בלי לקחת אוויר. "ובשם מרלין, רמוס, מה לעזאזל קורה איתך? זאת רק נשיקה!"

רמוס בלע את רוקו. פיו התייבש לפתע. "אני... אמ.." היה התגובה היחידה שהוא הצליח לחשוב עליה.

למרבה המזל, באותו הרגע דלת הכיתה נפתחה וג'יימס נכנס פנימה בריצה, טורק את הדלת אחרי והתמוטט על הקיר, צוק כמו משוגע.

רמוס התחיל, "אר... ג'יימס?"

הנער הממושקף בעל השיער השחור הרים יד אחת בעוד שהשנייה צמודה לבטנו בהתקף ההיסטריה שלו. רמוס חיכה בסבלנות שהוא יירגע. הפנים של סיריוס האדימו.

"כל כך – לעזאזל – מצחיק –" ג'יימס הצליח לומר בין התנשמויות וצחקוקים חלושים.

"רוצה לחלוק את הבדיחה, חבר?" סיריוס כמעט נהם.

ג'יימס נרגע מעט ואמר, "מה השרביט שלך קשור לכל זה?" רמוס הרגיש גלים של השפלה מגיעים מסיריוס. הוא הצביע על עצמו, ואז על רמוס, ואז החווה בידיו לסביבה בייאוש. "הוא – אני – התוכנית – המעצר –" הוא ירק, כאילו נגמר לו האוויר.

ג'יימס נופף בידו, מתעלם ממחאותיו של סיריוס ופנה אל רמוס. "ירחוני-" הוא התחיל, אבל לפני שהוא הספיק לסיים דלת הכיתה נפתחה שוב ופיטר הופיע בפתח, נשען על המשקוף ומחייך.

"קרניים – אמרתי – לך – להאט," פיטר התנשם.

ג'יימס נראה מודאג. "מצטער, זנב-תולע. התלהבתי קצת יותר מדי. הנה, קח צפרדע שוקולד." הוא חיטט בגלימתו, ורמוס הסתכל בהתפעלות שהוא שלף כמה קלפי קוסמים, עוגת קדרה, לטאה בעלת עין אחת ("איך זה נכנס לשם?"), מאמר גמור ומגולגל לשינויי צורה ("אז לשם זה נעלם!"), ולבסוף, צפרדע שוקולד, שאותה הוא זרק לפיטר.

לאחר שעשה זאת, הוא פנה שוב לרמוס. "תראה, רמוס, זה העניין. כל זה היה התכנית הגאונית שלי." הוא השתתק לרגע, ברור שמצפה לתגובה כלשהי. כאשר רק שתיקה מבולבלת קידמה את ההצהרה שלו, הוא הזעיף את פניו. "ציפיתי למשהו בסגנון של ליפול על הברכיים שלך בהכרת תודה. או לפחות כמה מחיאות כפיים, בשם מרלין. ירחוני, אתה נראה כאילו שאתה לא יודע על מה אני מדבר!"

מרגיש כאילו הוא נמצא בתוך עולם אחר, רמוס אמר באיטיות, "אני לא יודע על מה אתה מדבר."

הוא התבונן בשינוי הבעות הפנים של ג'יימס: חוסר האמון ראשון, ולאחר מכן פליאה, אז התרגשות, ולאחר מכן הנאה טהורה. רמוס נדרך באופן אוטומטי. אם ג'יימס נראה שמח באופן כל כך לא הגיוני, זה יכול לומר רק שני דברים: או ש-א) הוא הצליח לחשוב על תוכנית מדהימה, או ב) לילי אוונס הסכימה לצאת איתו. ככל שרמוס ידע, והכיוון אליו השיחה הולכת, אפשרות ב' לא הייתה הגיונית. מה שאומר שהוא, רמוס, יהיה הנמען של איזו תכנית קונדסאית משוכללת שנרקחת על ידי ג'יימס פוטר. הוא קימט את מצחו.

ג'יימס לקח נשימה עמוקה, עצר לאפקט דרמטי, ואמר בלחישה מכוונת, "אנחנו יודעים." הוא גיבגב בגבותיו כדי להדגיש את הנקודה, שרמוס פספס לגמרי.

"אתם יודעים מה?" הוא שאל במבט אטום.

ג'יימס פלט אנחה כבדה, אנחתו של מי שהיה חכם מדי ולכן היה צריך תמיד להסביר דברים לאחרים. הוא הרים את גבותיו והביט ברמוס, ולאחר מכן החליק במכוון על עיניו לסיריוס.

רמוס הרגיש את הפאניקה מבעבעת בתוכו כמו שיקוי. זה לא יכול להיות. ג'יימס היה האדם האדיש ביותר שהכיר – חוץ מ... טוב, סיריוס.

"אתה יודע?" הוא צייץ, ולאחר מכן נחנק לפתע והתחיל לסבול מהתקף שיעול המסיבי כשמילותיו של ג'יימס לבסוף החליקו למקומן. אוי גודריק הטוב. שמישהו יהרוג אותי, עכשיו.

ג'יימס ראה את הפאניקה שלו וניסה להרגיע אותו. "הו, לא, לא רך כף. רק אני וזנב התולע יודעים, אל תדאגו," אמר בעליזות, כמעט גורם לרמוס להתכווץ. "רך-כף היקר, זה ברור לחלוטין." הוא הוסיף למשפט האחרון טפיחה על ראשו של סיריוס.

סיריוס, שהתרתח בשקט על השולחן לאורך כל הזמן הזה, כעס מאוד על חברו הטוב ביותר. ללטף את ראשו היה כמו להציק לנמר ישן. "פוטר, אני נשבע, אם אתה לא מסביר את עצמך בחמש שניות הבאות..."

ג'יימס נסוג בחיפזון. "בסדר, בסדר, אתה לא צריך לקבל את הכל כל כך קשה. רמוס כאן יסביר הכל, נכון, ירחוני?" אמר, ובלי לחכות לתשובה, גרר את זנב תולע בצווארון גלימתו, הוא התקדם לכיוון הדלת, עוצר רק כדי להוסיף מעבר לכתפו אל רמוס: "אתה יכול להודות לי אחר כך, ירחוני!" ואז, עיוור לחלוטין למראה התחינות הנואשות של רמוס, סגר את הדלת בחוזקה מאחוריו.

		הפרק הבא