זאב-אדם / אדם-זאב?

*תודה לנעמי (Khalessi) על הביטוא.

פנריר גרייבק נהם, אולם זה לא מנע משלושת הסוהרסנים לסגור אחריהם את דלת התא החורקת. הוא נהם בשנית, ונענע בחוזק את הסורגים, אך אחד מהם השתלט על מוחו והבהיר לו שחבל לו לבזבז אנרגיה, הוא לא יצא מכאן לעולם.

כאשר הבין זאת, הוא פקד על גופו להרפות מהסורגים. במקום זאת, החל להתהלך בחלל הדחוק שהוקצה לו, והביט סביבו. כצפוי, הוא ישב באחד התאים השמורים ביותר באזקבאן. מסדר עוף-החול ידע להעריך היטב את כוחו ואת יכולותיו, ולכן מיאן להפקידו באחד מהתאים הרגילים. במקום זאת, הוא נשלח לכאן – תא קטן באמצע שום מקום. התא הקרוב ביותר אליו היה במרחק קילומטרים, והאורחים היחידים שזכה לראות היו הסוהרסנים.

הוא בדיוק חזר מהטיול הראשון שהורשה לו מאז שהגיע לאזקבאן . ככל הנראה, אפילו הסוהרסנים הבינו עד כמה עוצמתית תשוקתו לדם. הם כנראה יראו ממה שעתיד לחולל אילו יישאר זמן רב בדמות האדם שלו, ולכן הרשו לו פעם אחת ללבוש את צורת הזאב שהוא כה אהב. בליווי לא פחות מאשר חמישה סוהרסנים, הוא יצא לשעה בודדת וצד חיות.

עד שחזר, ידיו כבר לא היו מגואלות בדם- הוא ליקק את השאריות מסעודת מלכים זו עד הטיפה האחרונה טרם שב.

בעודו שוקע בטעם הנעים של המצוד, שלושת הסוהרסנים סביבו החלו לסגת. גרייבק הבין מיד מדוע - שונרה כסופה ובוהקת הרחיקה אותם משם, ובעקבותיה הגיעו שני אורחים.

פנריר הופתע כעת אפילו יותר מהיציאה הפתאומית לטיול. ליתר דיוק, נשמתו נעתקה, ולא בשל העובדה שהוא מורשה לקבל אורחים, ואף לא מהעובדה שאחד מהאורחים היה קינגסלי שאקלובולט, שר הקסמים הנוכחי; אלא דווקא מהדמות השנייה.

עברו כמובן עשרות שנים מאז שפנריר ראה אותה, אולם הוא יכול היה לזהות אותה מיד.

"אני נותן לכם רק כמה דקות, חיה." סינן השר בשיניים חשוקות.

"שלום, פנריר."

פנריר התעלם משניהם בבוטות.

"לכי מפה." הוא נהם, והביט בשנאה באשה המבוגרת, שחייכה אליו בניסיון כושל להפגין חביבות.

"פנריר, הקשב-"

"לכי מכאן, אמא." הוא אמר בקול נטול רגש. עיניו הצטמצמו בכעס. כעת, כאשר הביט באימו מבעד לעיניים מיוסרות, כל שראה היה חלאה מתרפסת. הלוואי, הלוואי שהייתה פונה אליו כך לפני שנים...

פנריר שמע על העבר הקשה של משפחתו. אהבתו של אביו לאימו הייתה כה עצומה, עד שאימו הרתה בגיל צעיר מאוד. חרף היותו מוגל, אימו של פנריר לא נרתעה, אלא להפך- או איך שאביו נהג לומר כאשר רוחו הייתה טובה עליו, היא ראתה זאת כאות משמיים שעליהם להינשא זה לזו. החתונה הייתה מפוארת ומרהיבה, כך סיפר, ושניהם היו כה מאושרים. באותה התקופה, הם היו בשנתם האחרונה בהוגוורטס (ליתר דיוק, אימו הייתה. אביו בדיוק היה לקראת סיום שירותו הצבאי), ולכן הם החליטו לדחות את ירח הדבש שלהם. כאשר גמרה אימו את לימודיה, ואביו הורשה לקחת חופשה- הזוג הצעיר לקח את בנם הפעוט, ויצא לירח דבש חלומי.

והוא אכן היה חלומי, אלא שאז, מלחמת העולם השנייה, שהייתה לא יותר ממטרד קטן ולא מאיים, פרצה בשיאה.

אביו היה חייל בארץ עוינת, ועל- כן הממשל רדף אחריהם. עד מהרה, שלושתם נאלצו לרדת למחתרת. יום אחד, הצבא גילה את מקום מסתורם, והם כמעט נתפסו. אביו סיכן את חייו על-מנת לאפשר לאשתו לברוח עם הפעוט. היא צלחה במשימה, אולם הוא נתפס ועונה. לימים, האישה נתפסה גם היא. למזלו של הפעוט, שכנה טובה אחת חסה על חייו ולקחה אותו לביתה- אולם הייתה זו הפעם האחרונה בה ראה את אימו. פנריר לא הבין כיצד שרד, אולם שיער שיד הגורל הייתה בדבר- בדיוק כפי שאביו שרד את התקופה האפלה ההיא וחזר לאסוף אותו בדרך הביתה.

הכל היה יכול להיות טוב ויפה, אב ובנו החיים באושר ועושר- אלמלא הפגם הנפשי שהותירה בהם המלחמה.

אביו ראה בעיניו כל-כך הרבה אלימות שנטבעה בליבו לנצח. היו לו רגעים יפים, רגעי שפיות, בהם היה מפנק את בנו בסעודת מלכים; אולם היו רגעים אפלים, בהם היה נזכר בשפיכות הדמים שמעולם לא סיפר עליה לאיש. או אז, הוא היה כאחוז דיבוק, חובט בבנו כמו היה עוד אחד מקרבנות המלחמה.

לאביו הייתה ילדות קשה, אולם לפנריר לא פחות. נפשו שלו נפגעה גם כן, ועל כך העידו שנות התבגרותו.

פנריר שנא את אביו. הוא תמיד האמין שהכל בר תיקון. אם אביו היה הולך ומטפל בעצמו ובבנו, המצב היה טוב בהרבה. אם אביו רק היה משתף... אולם הוא ספג, ספג ושתק.

וכך גם פנריר. בזה הוא דמה לאביו, ללא ספק- ביכולת לנצור את לשונו בכל מצב.

פנריר צפה לעצמו עתיד שחור בתור ילד. הוא אמנם למד הוגוורטס, אולם כולם ידעו היטב שאביו של הסלית'ריני הסנוב והמוזר הוא מוגל משוגע המכה את בנו. כולם הניחו שמות אימו היא רק עוד טרגדיה מצערת כמו המקרים שקורים בכל מלחמה.

ופנריר, הוא נשבע לעצמו שוב ושוב שינקום. גם באותם תלמידים שהשפילו אותו ולעגו לו, וגם במוגל, באביו.

ואז, זה קרה. בלילה אחד, כאשר פנריר ברח מביתו בעקבות התפרצות נוספת של אביו, הכל השתנה.

פנריר הכיר את האגדה על אנשי הזאב ועל הירח המלא, אולם אף פעם לא חש רתיעה או פחד מכל אלו, להפך, הוא חשב - יהיה לו כוח שבהחלט יעזור לו נגד כל אלו שהציקו לו.

באותו לילה, הוא קיבל את מבוקשו. הוא שוטט לאיטו בחורשה שצמחה בסמוך לביתו, כאשר זאב-אדם רדף אחריו. האינסטינג הטבעי קרא לו לברוח, והוא רץ בכל מאודו, אולם הזאב היה מהיר בהרבה וחזק בעוצמות שהוא לא ידע לתאר אז.

באותו הלילה, פנריר גרייבק ננשך.

בבוקר שלמחרת, פנריר שכר חדר בקלחת הרותחת. הוא החל בכתיבת הרשימה הגדולה, כל האנשים שעליו לחסל.

והוא אכן חיסל אותם. אחד אחד. שמו של אביו כמובן התנוסס בראש הרשימה, ופרניר התאפק שלא לרוקן את דמו לגמרי כאשר אביו גסס לרגליו לאיטו (היה זה טרם פיתח את הרגלו המגונה בנוגע לאכילת בני האדם).

בתחילה, גרייבק התנהל כחובבן- הוא ריטש עצמות על-מנת לשחרר כעס ולחצים, קרבנותיו היו בעיקר קרובי משפחה של אלו שהתגרו בו. אולם אט-אט הוא שאף למחות את כולם- את כל הקוסמים הללו, שחשו עליונות כלפי כל מי שהגיע מבית פחות מוצלח מהם, והוא לא טרח להסתיר זאת. עם השנים, פנריר עשה את שמו כשם נרדף לאדם הזאב האכזר ביותר, ששאיפתו היא רצח כל הקוסמים באשר הם. הוא החל ליצור צבא של אנשי זאב לצורך מימוש מטרתו. הוא נשך על-מנת להרתיע.

פנריר תמיד ידע להתחבר לאנשים הנכונים שיקדמו אותו ליעד, לדוגמת הלורד וולדמורט. היה לו ברור איזה צד מתכוון לרצוח קוסמים רבים יותר, אז הוא בחר בו; היו שצחקו על כך שמעמדו היה פחות יותר מאוכלי המוות, אולם אותו זה לא עניין- הוא כבר התרגל להיות סוג ב'. בנוסף לכך, צריבה בעורו אף פעם לא קרצה לו.

עם יד על הלב, אם לפנריר בכלל היה אחד כזה, התקופה הכי מהנה שהייתה לפנריר בחייו הייתה תקופתו עם וולדמורט- הוא נתן דרור לתאוותיו, וגם חש לראשונה את הפחד בעיני כל אותם אנשים שהעזו לגחך עליו פעם, וכעת רעדו למשמע שמו.

הו, פנריר גרייבק בהחלט נקם על כל מה שעוללו לו.

אולם אז, בשיא כוחו של הלורד, התקופה היפה נקטעה באחת. באופן בלתי צפוי לחלוטין, וולדמורט הובס באופן סופי. רוב אוכלי המוות הומתו, ופנריר עצמו נכלא באזקבאן. הוא סרב להשלים עם זה- הוא ידע שיום אחד הוא ייצא מכלאו וימשיך בתוכניתו, אולם עד אז- הוא כאן.

הוא, ואימו שקפצה לבקר.

"אני מבקשת ממך, פנריר. תן לי להסביר..."

"להסביר!" הוא שאג עליה. "אחרי כל השנים הללו! חשבנו שאת מתה... אבא השתגע... להסביר?!"

"אני מבינה עד כמה אתה נסער... בבקשה, פנריר. איני מבקשת את סליחתך- רק את הקשבתך."

"את נטשת אותי." הוא העז להגות בקול את אותן מילים מקוללות שהדחיק במשך שנים.

"גם אני איבדתי את שפיותי," היא אמרה בקול שבור. "עברתי זוועות שאיני יכולה לתאר במילים, רציתי לשכוח הכל- ניסיתי למחוק הכל."

"למחוק אותי, את מתכוונת?" הוא לא הקל עליה.

"למחוק אותך." היא בלעה את רוקה בשקט, כמשלימה עם כעסו. הוא נחר בבוז.

"התחלתי חיים חדשים. התחתנתי עם קוסם בגילי, גידלתי ילדה מתוקה, אך לא הצלחתי לשכוח."

"אני שמח," הוא ענה ברשעות. "עכשיו לכי, את דוחה אותי."

"פנריר, בבקשה!" היא התחננה. כעת, דמעות החלו לזלוג מעיניה.

"בסדר, המשיכי." הוא משך בכתפיו באדישות, בוהה בקינגסלי המשקיף עליהם מהצד.

"בכל הימים דמיינתי אותך לצידי, חלמתי עליך בלילות. חשתי את מגע גופך, שמעתי את קולך בכל רגע ורגע, חייתי אותך בכל יום. בכל ערב הייתי חולמת עלייך, הייתי תוהה אם אתה לומד, אם יש לך חברים, אם כיף לך, אם טוב לך עם אבא. השתוקקתי לדעת מה אתה עושה באותו רגע... אתה בוכה, פנריר?"

"לא – אני רק עייף." קולו של גרייבק נעשה צרוד במקצת. "הרשי לי לשאול, עם כל התיאורים הרכים הללו, מדוע לעולם לא חזרת?"

"אני מצטערת, פנריר. לא רציתי שמישהו יידע על חיי הקודמים. ביקרתי אותך פעמים רבות. השקפתי עליך בחשאי, סבלתי את סבלך. פנריר, אני הייתי שם, בלילה ההוא."

לפתע, הוא ידע על איזה לילה בדיוק היא מדברת, אם כי היא לא ציינה זאת במפורש.

"את שלחת את הזאב ההוא לנשוך אותי?" הוא שאל בקול נבוב מרגש.

"כן, ולא." היא ענתה בקול סדוק, והחלה להתייפח. "אתה מבין? אני חוויתי את אותה טרגדיה פעמיים."

"סליחה?" הוא לא הבין לאן היא חותרת.

"כמה חודשים לפני שננשכת, גם הוא ננשך..." כעת היא הייתה לא פחות ממעיין דמעות נובע. "בעלי היקר... הוא הפך לאדם-זאב."

"אני ממש מזיל דמעה. אני בטוח שהצטערת גם עליי ככה." הוא אמר בציניות שטנית.

"עליך יותר." היא נשבעה. "מאז הנשיכה שלו, ביקרתי אותך יותר. הייתי בטוחה שבעלי לא יודע על-כך דבר, אך גיליתי כי הוא עקב אחריי בכל אותן פעמים. ואז, יום אחד, כנקמה על הסוד הגדול שהסתרתי ממנו..."

"בעלך נשך אותי." גרייבק הטיל את הפצצה בעצמו. הוא לא העז ולא הצליח להסיר את עיניו מקינגסלי שאקלבולט, שנע באי-נוחות לצידם. אמו לא הגיבה, וגרייבק ראה בזה כאישור.

"לכי, לכי מכאן עכשיו." קולו היה מאופק, אולם נשמעה בו סערה.

"בבקשה... סלח לי על הכל, פנריר..."

"את יודעת-" הוא התנפל עליה. "את יודעת כמה בכיתי עלייך כשלאבא היו רגעים קשים? כמה חלמתי שתבואי ותצילי אותי, כמה ריחמתי על איך שחייך נגדעו... את מחליאה אותי!"

"ובכל זאת, הגעתי הנה. פנריר, אני מכירה אותך יותר משאתה מכיר את עצמך. אינך אדם רע מטבעך, אתה אדם טוב, שקרו לו דברים רעים- ואני אחד מאותם דברים רעים. אני מתחננת בפניך שתסלח לי- אולם אבין אם תסרב. אני רק מבקשת שתזכור תמיד: לא כל בני האדם רעים, פנריר. ישנם אנשים טובים שהגורל התאכזר אליהם, כמוך. זכור זאת טרם תשסף את גרונם של חפים מפשע, פנריר."

לראשונה מאז תחילת השיחה, פנריר העז להביט באימו. הוא תהה מניין שאבה את הכוח לנהל את כל השיחה הזו.

"תחזרי לחיים החדשים שלך, אמא. איני חלק מחייך כבר מזמן. התנתקי מהעבר כפי שאני התנתקתי, במקום לומר אמירות חסרות תועלת שמעלות חמה בזאב-אדם שמסגל לתקוף אותך ברגע זה." הוא ייעץ לה. היא הושיטה את ידה על-מנת לחוש בחום גופו השעיר- אולם קינגסלי התערב.

"תם הזמן. עלינו ללכת." הוא לחש.

"בבקשה, גרייבק. רק תזכור..." לחשה לו אימו בפעם האחרונה, טרם נתנה לשר הקוסמים הזמני לשאת אותה משם.

"זכרי את כי אינך רצויה." הוא הזהיר אותה בפעם האחרונה, כשהביט בגבה המתרחק ממנו.

כאשר הסוהרסנים חזרו להקיף אותו, כעבור מספר רגעים, הם מצאו את זאב האדם בצורתו החייתית שרוע על הרצפה בתאו, אוחז בסורגים בשתי ידיו השעירות, כאשר ראשו מורכן והוא מיילל.