התאומים לבית פוטר

הערות שלי יויעו ככה, בתחילת כל פרק.

יסיון ראשון שלי לכתוב באפי, מקוה שיצא מוצלח. 

אני אשתדל ששמות מרבית הפרקים יהיו מבוססיפ על שמות פרקים מבאפי ואנג'ל.

ואני מאוד מושפעת מפאנפיקים אחרים, אז אם משהו נראה לכם מוזר, או מוכר, תשאלו.

הארי ג'יימס פוטר, בן עשר ושלוש מאות ושישים ימים, ישב על הדרגש שלו, בארון שמתחת למדרגות ובהה בדלת, סופר את השניות. כשהגיע למאה שלושים ושש, נפתחה לפתע הדלת, וקול נשמע מבעדה. "תתעורר כבר, פריק." קרא הקול, שהארי זיהה מיד כקולו של בן דודו. "אתה צריך להכין לי ארוחת בוקר של יום הולדת."

---

באפי אן סמארס, בת עשר ושלוש מאות ושישים ימים, ישבה על מיטתה, בהתה בדלת, וספרה את השניות. כשהגיעה למאה שלושים ושש, נפתחה הדלת, ובאפי, שציפתה שאמה תעמוד שם, בהתה בדמות בהפתעה.

"מה את עושה פה?" היא שאלה, בוהה בדמות.

"באפי," נשמע קול מלמטה, "למה שלא תיקחי את דון לפארק?"

"אמא!" קראו שתי הבנות.

----

הארי ג'יימס פוטר, בן עשר ושלוש מאות שישים וארבעה ימים, התכרבל בתוך השמיכה המסמורטטת שדוד ורנון נתן לו.

בעודו בוהה בשעון של דאדלי, הוא החל לספור לעצמו בלב: 'עשר, תשע, שמונה...'

----

'...שבע, שש, חמש.' חשבה לעצמה באפי, סופרת את השניות ליום הולדתה. 'ארבע, שלוש, שתיים, אחת. מזל טוב לי.' היא חשבה, שוקעת לתוך שינה עמוקה.

---

הארי התעורר מחלומות על נערה בלונדינית מוזרה, הנושאת סימן הזהה לצלקת הברק שלו על מצחה.

"אני בת אחד עשרה היום." היא אמרה, ואז התנפצה הדלת.

--

באפי חלמה על נער ממושקף, שחור שיער, הנושא צלקת הזהה לשלה.

"אני בן אחד עשר היום." הוא אמר, ואז נקישה חזקה הערה את באפי.

---

הארי בהה בענק שעמד מול הדלת, או לפחות בחלקים ממנו שהיה מסוגל לראות.

"אתה הארי, אני מניח?" שאל הענק בחביבות.

הארי לא הצליח לעשות הרבה יותר מאשר להנהן.

"באתי לקחת אותך להווגורטס." אמר הענק.

"לאן?" שאל הארי.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע מה זה הווגורטס? ידעתי שגודלת בידי מוגלגים, אבל זה…" הוא השיב.

"מוגלגים?" שאל הארי בבלבול.

"שאלות אחר כך. פרופסור דמבלדור, כבודו, מחכה לנו." אמר הענק.

"מי אתה? למה שאני אלך איתך?"שאל הארי.

"קוראים לי רובאוס האגריד, אבל אתה יכול לקרוא לי האגריד, כמו כולם. הייתי חבר של ההורים שלך."

הארי נתן להאגריד יד, מרגיש מעט בטוח יותר.

---

באפי ירדה במדרגות, ועצרה באמצע הדרך, כששמעה את אמא שלה מתחילה לדבר.

'"פרופסור דמבלדור," היא אמרה. "כמה טוב לראות אותך."

"ג'ויס, את לא תלמידה שלי כבר יותר מעשרים שנה, את יותר ממוזמנת לקרוא לי אלבוס. בכל מקרה, אני כאן בשביל אליזבת'." אמר האיש, ובאפי קימטה את מצחה בבלבול.

"מי זו אליזבת'?" היא שאלה, יורדת במדרגות.

"את." השיבה ג'ויס, מתבוננת בבאפי. "שינינו את השם שלך כשהגעת לפה."

לקחו לכך כמה שניות, אבל באפי הבינה לבסוף.

"אז אני לא באמת הבת שלך ושל אבא?" היא שאלה, על סף דמעות.

"לא," השיבה ג'ויס. "את הבת של אחי הגדול."

"אני צריך לקחת אותה עכשיו. יש לך פלו?" שאל דמבלדור את ג'ויס.

"באדנית מאחורה." השיבה ג'ויס. "היא הולכת לפגוש את הארי?"

דמבלדור הנהן מעט, ובאפי נותרה עם שאלות לא פתורות.