איך לא נפגשנו קודם?

פרק I – אני רוצה לחזור להוגוורטס – או – מי זה?

הערות: 1)יצא לי קצת ארוך מידי...
2)בבקשה תקראו עד הסוף זה לא רק הספר עם היפוך מינים! יש סיפור! 
3)הפסקאות הראשונות כתובות במילים המדוייקות [כמעט] שפותחות את הספר השני. ~וויתור זכויות לגיי קיי רולינג~ 
4)זה בלי בטא, אז יכולות להיות כמה שגיאות כתיב... פשוט תתעלמו... 

לא בפעם הראשונה פרץ ויכוח במהלך ארוחת הבוקר בבית שבדרך פריווט מספר ארבע. גברת ורוניקה דוּלסְלִי שוב התעוררה בשעות הבוקר המוקדמות למשמע קריאות רמות שבקעו מחדרה של אחייניתה הארייט. "זאת הפעם השלישית השבוע!" היא שאגה מצדו השני של השולחן. "אם את לא מסוגלת להשתלט על הינשוף הזה, אני איאלץ להפטר ממנו!" הארייט ניסתה, פעם נוספת, להסביר. "משעמם לו," היא אמרה. "הוא רגיל להתעופף בחוץ. לו רק הייתי יכולה לשחרר אותו בלילות..." "אני נראית לך מטומטמת?" טיפה של ביצת עין הייתה תלויה משערה הסבוך. "אני יודעת בדיוק מה יקרה אם נשחרר את הינשוף הזה. היא החליפה מבטים קודרים עם בעלה פטריק. הארייט ניסתה להתווכח איתו, אבל המילים נבלעו בגיהוק ארוך וחזק שפלטה הבת של אדון וגברת דולסלי, דולי. "אני רוצה עוד בייקון." "יש עוד במחבת, מתוקה." אמר הדוד פטריק ושלח מבט מצועף לעבר בתם הענקית, "אנחנו חייבים להאכיל אותך כל עוד יש לנו הזדמנות... לא מוצא חן בעיני האוכל שם בפנימייה שלך..."  "שטויות, פטריק, אני אף פעם לא הייתי רעבה כשלמדתי בסמלטינגס," אמרה הדודה ורוניקה בלבביות. "דולי מקבלת מספיק לאכול, נכון, חמודה?" דולי, שהייתה שמנה כל כך עד שישבנה כמעט גלש מצדי הכיסא, חייכה ופנתה אל הארייט. "תעבירי את המחבת." "שכחת את מילת הקסם." אמרה הארייט בעצבנות. השפעת המשפט הפשוט הזה על בני המשפחה הייתה מדהימה: דולי הפסיקה לנשום ונפלה מהכיסא בחבטה שהרעידה את כל המטבח; אדון דרסלי פלט צרחה קצרה והידק את ידיו אל פיו; גברת דרסלי קפצה על רגליה כשהעורקים במצחה מאיימים להתפקע. "התכונתי בבקשה!" הזדרזה הארייט לומר. "לא התכוונתי –"  "מה אמרתי לך," רעמה דודתה, מתיזה רוק ושאריות ביצה על כל השולחן, "לגבי השימוש במילה הזאת בביתנו?"  "אבל אני –"  "איך את מעיזה לאיים על דולי?!"  שאגה הדודה ורוניקה וחבטה באגרופי בשולחן. "אני רק –"  "הזהרתי אותך! לא אסבול דיבורים על הסטייה שלך אצלנו בבית!" מבטה של הארייט עבר מפניה האדומים של דודתה אל פניו הלבנים של דודה, שניסה לעזור לדולי לקום על רגליה. "בסדר..." אמרה הארייט. הדודה ורוניקה התיישבה, מתנשפת כמו היפופוטמית קצרת נשימה, ובחנה את הארייט מקרוב בזוויות עיניה הקטנות והחדות.

מאז חזרה הארייט הביתה לחופש הגדול, התייחסה אליה הדודה ורוניקה כמו פצצה שעלולה להתפוצץ בכל רגע, והכול מפני שהארייט לא הייתה ילדה נורמלית. למען האמת, היא הייתה הכי רחוק מנורמלית שאפשר להיות. הארייט פוטר הייתה מכשפה – מכשפה שזה עתה סיימה את שנתה הראשונה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. וכל כמה שהדרסלים לא שמחו לארח אותו בחופש הגדול, זה היה כלום לעומת מה שהארייט הרגישה. היא התגעגעה להוגוורטס כל כך, שזה היה כמו להסתובב עם כאב ראש תמידי. היא התגעגעה לטירה  הגדולה עם הצריחים והמגדלים, לשיעורים, לינשופים שהביאו את הדואר, לסעודות בחגים, למועדון הבית שלה, גריפינדור, ולחבריה הטובים. את כל ספרי הלימוד, הגלימות, הקדרה, ושיעורי הבית – את כולם נעל הדוד פטריק בארון, לפי בקשתה של הדודה ורוניקה. מה זה משנה לדולסלים שהארייט תקבל עונש כי לא עשתה אף אחת מעבודות הבית שלה? הדודה ורוניקה אפילו התקינה מנעול על הכלוב של קורווינו, הינשוף שלה, כדי שלא תוכל לתקשר עם עולם הקוסמים.

הארייט בכלל לא דמתה לבני משפחתה. הדודה ורוניקה הייתה שמנה וגבוהה ביותר, עם שיער אפרפר דהוי שהיה מקורזל תמיד; הדוד פטריק היה רזה וגמלוני עם גבות גדולות ושיער בלונדיני; ודולי הייתה בלונדינית, שזופה, וחזירית ביותר. הארייט, לעומת זאת, הייתה רזה ויפה, עם עיניים גדולות וירוקות ושיער שחור ארוך שהגיע עד למותניה. הוריה סייעו למשרד הקסמים ובמלחמה נגד וולדמורט, ולכן הוא בעצמו בא לביתם ורצח אותם. הארייט לא ידעה למה היא גדלה אצל דודיה עד השנה הקודמת, שבה קיבלה את מכתב הקבלה להוגוורטס.

הימים עברו באיטיות מסורבלת, עד שהגיע לבסוף היום האחרון לחופשת הקיץ. שלא כמו ילדים אחרים, הארייט ציפתה לסוף חופשת הקיץ, ובתחילתה הציף אותה דיכאון. כמובן שהדולסלים לא הסכימו להסיע אותה, אז היא פרצה את המנעול על כלובו של קורווינו ושלחה מכתב לחבריה מהוגוורטס. היא לא קיבה תשובה עד אחת בלילה. היא התעוררה בבהלה וראתה מחץ לחלון את רוקסן, חברתה מבית גריפינדור, ואת הרווי, חברה מבית רייבנקלו. על מטאטאים. באחת בלילה. מחוץ לחלונה. היא רצה לקומה התחתונה, פרצה את הארון העתיק, לקחה את המזוודה שלה עם הספרים, גיליונות הקלף, הקדרה המתקפלת שלה, וכל בגדי הקוסמים שלה, עלתה לקומה העליונה, לקחה את המטאטא שהרווי נתן לה, והם עפו לכיוון ביתה של רוקסן. בבוקר הארייט התעוררה בחדרה של רוקסן. לרוקסן היו חמש אחיות גדולות, ואח קטן אחד. מכיוון שלכל אחד מהם היה חדר נפרד, הבית שלהם היה די גדול. כל חברי המשפחה התארגנו לקראת תחילת הלימודים. כולם לקחו מונית מוגלגית אחת (והנהג סבל מהעומס יותר מכולם), הילדים עלו על הרכבת.

לקראת סוף הנסיעה עברו שלושה ילדים ליד דלת התא, ושאלו אם אפשר להיכנס, כי הם רוצים לשבת בחלק האחורי של הרכבת. הארייט קראה להם להיכנס, וראתה שני בנים ובת. לילדה היו שיניים קדמיות בולטות ושיער חום מקורזל. לילד שעמד לידה היו נמשים ושיער ג'ינג'י. אבל הילד שעמד לידו עורר את תדהמתה של הארייט יותר מכל, ונראה שגם הוא מופתע; הוא היה רזה, עם עיניים גדולות וירוקות, ושיער שחור ופרוע. אבל לא כמו של הדודה ורוניקה, אלא בצורה... יפה כאת. הוא שאל אותה איך קוראים לה. "הארייט פוטר, ומי אתה בדיוק?" היא ענתה. "הארי פוטר."  "הארי פוטר?! זה מדהים! אתה בספר הלימוד!" אמרה הארייט בהתרגשות. פתאום היא שמה לב למה שלא שמה לב אליו קודם; והוא שהילד המפורסם ביותר בעולם, חולק איתה, הארייט, שאפילו לא ידעה שהיא קוסמת עד שהגיע מכתב הקבלה, שם משפחה! זה מוזר או מה?

		הפרק הבא