אותם פרצופים לאנשים שונים- פיקצר

שם: אותם פרצופים לאנשים שונים
דירוג: R חלש על רמיזה לאונס למרות שאני חושבת שזה יותר PG-13
שיפ: נוייל/לונה
ז'אנר: רומנס

זכויות: הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג על הדמויות. 

אף אחד מעולם לא ידע למה הייתה כזאת מוזרה, למה הייתה מנותקת כל כך מהעולם החיצון. אבל זה לא באמת היה כך.
הכל התחיל שהייתה רק בת עשר, היא הלכה עם אימה ברחובות לונדון, שמחה ומאושרת עד לרגע שהם ראו אותו, מהצד הוא נראה כאיש לא מזיק, הוא הזמין את אימה למשקה בקלחת הרותחת. אמה שרק לפני מספר חודשים התגרשה מאביה הסכימה ברצון. משם העניינים התגלגלו ושתיהן נסעו אליו הבייתה. היה לו בית יפה, בית מוגלגי עטור כסף בדיוק כמו שאימה אהבה. אף אחת משתיהן לא חשבה שיקרה מה שיקרה.
הוא הציע להן שתייה כמו כל גבר מנומס ואימה נענתה בחיוב וללונה ביקשה מיץ תפוזים. לונה התלהבה במיוחד מאוסף של תמונות מרקדות של חיות היא נגעה באחת התמונות ולפתע נשמע בום. לונה צרחה והתחילה לבכות מהרעש המפחיד. היא סובבה את ראשה בזהירות ומצאה את אימה שוכבת על הספה עם דם על הפנים ובאמצע המצח היה חום שממנו היה מקור הדם. "אמא..?" היא לחשה בהיסטריה גוברת. אותו אדם שהיא אפילו לא ידעה את שמו חייך אליה חיוך זדוני.
"אין אמא." הוא הרים אותה לחדר שלו. "אין אמא יותר." הוא גיחך ואצבעותיו שחררו את גלימתה.

***

היא הסתכלה על נוויל, הוא היה כל כך דומה במראה לאותו אדם זר שהרס את חייה אבל כל כך שונה ממנו באופי. היא תמיד אהבה אותו עוד מהיום הראשון שראתה אותו אבל באותה מידה שנאה את מראהו. הוא לעולם לא פגע בה והשפיל אותה כמו כולם, הוא תמיד הגן עליה והיה שם כשהייתה בודדה.
היא נזכרה ביום שלפני המלחמה, היא נזכרה בנשיקה שלה עם נוויל. היא הייתה מחוץ לבית כשהרגישה זוג ידיים עוצמות את עיניה.
"מי זה..?" היא לחשה בפחד עולה וגובר.
"תנחשי." היא הרגישה את נשמתו על עורפה והחניקה חיוך.
"נוויל..." היא לחשה.
"אנחנו צריכים לדבר לפני שזה מתחיל." הוא התיישב לידה ופרס את זרועותיו לחיבוק. היא לא הייתה צריכה הזמנה נוספת ומיד היא נכנסה לתוך זרועותיו. "הארי אמר לי שאני חייב לעשות את זה לפני שהכל מתחיל." לחייו נצבעו בצבע אדום והוא חייך אליה. היא הסתכלה עליו במבט שואל. היו פעמים שהיא פחדה מנוויל והייתה מתרחקת ממנו, אבל הוא הבין, כאילו ידע מה עובר עליה. הוא היה ניגש אליה אחרי התקפי ההיסטריה שלה ומרגיע אותה שלא קרה כלום, אומר לה שיהיה בסדר. בלי הכנה מראש היא הרגישה את שפתיו על שפתיה. הנשיקה הייתה כל כך נואשת אבל מצד שני כל כך חזקה. נוויל התנתק ממנה בעדינות וליטף את לחייה. "עכשיו יש לי סיבה להילחם בשבילה." הוא נתן לה עוד נשיקה קטנה ונעלם. 

***

המלחמה נגמרה ונוויל חי. הדבר הראשון שלונה עשתה היה לרוץ לתוך זרועותיו ולאחר מכן לחבקו. היא הרגישה שלמה סוף סוף. היא כל כך דאגה לו, היא כל כך פחדה שהיא תאבד אותו. ואז ההבנה חילחלה לראשה. היא מאוהבת. היא מאוהבת בנוויל, אותו אחד שהיה כל כך דומה לזה שרצח את אימה ואותו שהיה כל כך דומה לזה שאנס אותה בגיל 10. אותו אחד שהייתה מאוהבת בו נואשות ושרק הוא הצליח להוציא אותה מהטראנס שהייתה שוקעת בו.
היא ישבה בקלחת הרותחת מולו מחייכת, הם לא דיברו, היה שקט, אך לא שתיקה מביכה. שתיקה נעימה. לונה אהבה במיוחד את הרגעים האלה עם נוויל, ברגעים האלה היא הרגישה שהוא רק שלה ושהוא לא יברח כמו כל הבנים.
"בואי." הוא עזר לה לקום מהכיסא והוביל אותה מחוץ לקלחת הרותחת. לפתע חשש התגנב לליבה, היא אף פעם לא ראתה את נוויל נחוש כל כך ונרגש כל כך אפילו לא כשראתה אותו אחרי המלחמה.
"הכל בסדר...?" היא לחשה בזהירות מנסה להבין מה קרה.
"תעצמי עיניים," הוא ביקש. לונה נרתעה והתרחקה ממנו. נוויל כנראה הבין את טעותו וניגש אליה בעדינות וליטף את לחייה. "אני מצטער, לא התכוונתי להפחיד אותך," אמר בעדינות, "הכנתי לך הפתעה, ובשביל לראות אותה את צריכה לעצום עיניים." היא הביטה בו בחשש וחשד אבל בכל זאת עצמה עיניים, היא סמכה עליו היא לא התכוונה לאכזב אותו.
הם הלכו במשך כמה דקות ואז נעצרו. "את יכולה לפתוח עיניים." היא הרגישה את נוויל מתרחק מעט ומיהרה לפתוח עיניים. הם היו בתוך קרחת יער בתוך לב ורדים. נוויל הוציא טבעת קטנה מכיסו וקרע ברך. באותו רגע לונה הבינה שכל מה שקרה לה בילדות, כל מה שעברה וכל הפחד מאותו איש שהיה כל כך דומה לנוויל שלה היה בשביל שתתאהב. היא לא ידעה אם היא השלימה עם העבר שלה אבל היא השלימה עם העתיד, היא הבינה שהיא רוצה את נוויל והיא רוצה להתחתן איתו למרות שהוא דומה לזה שהרס את חייה היא רצתה אותו ואהבה אותו כמו שלא אהבה איש מעולם, היא אהבה אותו כי הוא האיש היחיד שהבין אותה בלי לשאול שאלות, היא אהבה אותו כי הוא היה היחיד שיכל להרגיע אותה ללא מילים. היא אהבה אותו כי הוא קיבל אותה ויכל תקן את מה שהמישהו שהיה כל כך דומה לא הרס.
"אז תתחתני איתי?" היא שמעה אותו שואל.
"כן..." היא מלמלה דמעות של אושר זלגו על לחייה.