אחות קטנה (פיקצר)

שם: אחות קטנה.

פאנדום: הארי פוטר.

שיפים: ג'ן, למרות איזכורים של ביל/ פלר.

סוג: פיקצר.

דירוג: PG.

ז'אנרים: אני לא יודעת איך להגדיר אותו. משפחתי תהיה הגדרה מתאימה?

תקופה: חלק אחד כשביל בן 9, השני בסביבות החופש הגדול לפני השנה החמישית של ג'יני (השישית של הארי).

תקציר:  משפחת וויזלי מגיעה לבית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים על מנת לבקר את מולי, ואת הבת הראשונה שנולדה במשפחת וויזלי זה שבעה דורות. לביל בן התשע, הבן הבכור של המשפחה,  יש תוכניות גדולות על הפיכה לאגדת קווידיץ' ושרביט חדש, והתינוקת הזאת לא כל כך מעניינת אותו...

ארתור וויזלי פסע לאורך המסדרון הראשי של בית החולים הקדוש מנגו, כושל ברגליו כל כמה צעדים, מוביל אחריו קבוצה של ילדים ג'ינג'ים רועשים.

"שמעתי שהעבירו את אשתי מחלקה." ארתור חייך חיוך עקום אל המכשפה בדלפק הקבלה, שנעצה בו מבט משועמם. "מולי וויזלי."

"קומה רביעית, דלת שלישית מימין." אמרה המכשפה, מעבירה את מבטה על כל אחד מילדיו הג'ינג'ים החל בגדול שביניהם, ביל, שהיה עסוק בלהפריד בין שני אחיו בני השלוש שהתקוטטו בעזרת אקדחי מים מעופפים, וכלה ברון הקטן שאחז בידו האחת את ידו של פרסי ובשנייה שמיכה קטנה.

הקבוצה הקטנה המשיכה משם אל המעלית. רגלו של ארתור תופפה בעצבנות על רצפת המעלית שעה שזו עלתה במהירות.

דלתות המעלית נפתחו וזוג מרפאות נכנסו לתוכה, נדחקות אך בקושי עם הוויזלים.

ביל הביט עליהן במבט משועמם ומצא שאחת מהן מזכירה לו את החובטת של קבוצת הקווידיץ' ההיא... מה שמה? התותחים מצ'אדלי.

לאחר זמן מה, צליל חזק וקול צעדים מתרחק בישר לו שהמרפאות יצאו מן המעלית, והוא הבין זאת בדיוק כשאחת המרפאות, בדרכה החוצה, כינתה אותו ילד יפהפה. ביל נאנח ונשען על קיר המעלית. אם היה דבר ששנא, זה היה שאנשים התעקשו לכנותו 'ילד', על אף שהיה כבר בן תשע שנים. הוא ילך להוגוורטס בעוד שנתיים וקצת, או כך לפחות העידה הטבלה המכושפת שאילץ את אימו להכין לפני כשנה, והוא כבר אחראי מספיק כדי לשמור על האחים שלו כשאמא ואבא לא בבית!

צפצוף נוסף בישר לו שהמעלית הגיעה לקומה הרביעית, והוא יצא מן המעלית, דוחף קלות את אחיו הקטנים שהתקוטטו כעת על סוכרייה שנתנה להם המרפאה שדמתה לחובטת של התותחים. הוא פסע בעקבותיו של אביו, שנראה כאילו הוקל לו לאחר שנשען על קיר המעלית.

הם נכנסו באחת מן הדלתות- ביל לא ממש זכר איזו. ארתור נראה נפעם ונרגש, ועיניו רטטו כאילו הוא עומד לבכות. על המיטה מולם שכבה מולי, שיערה האדמוני הארוך משתפל עד השמיכה האפורה של בית החולים וצובע אותה בצבע חזק.

אישה חיוורת במיטה שלידה התרוממה כאשר הקבוצה הג'ינג'ית נכנסה לחדר; נראה שזה עלה לה במאמץ רב.

"ארתור, כמה טוב לראות אותך. אלן ישמח מאוד לפגוש אותך, הוא חושב שהוא יודע על מקור מסווג של קדרות מעופפות. ברגע שהקדרה החדשה שרכשנו תקפה את בני, לי, הוא מיהר לנסות לאתר את הסוחר." ביל הציץ אל האישה בסקרנות.

"טוב לדעת, גברת ג'ורדן." מלמל ארתור בהיסח הדעת וניגש אל מולי. "מה שלומך, יקירה?" שאל בשקט. "בסדר גמור." אמרה מולי באנרגטיות, עד כמה שיכלה ממיטת בית החולים. "ברגע שישחררו אותי מכאן, נוכל לקחת את התינוקת. צריך לקנות לה כמה דברים."

"מולי יקירה, את צריכה להתחשב בהוצאות. אפשר אולי לתת לה את בגדי התינוק הישנים של פרסי ואת המוצץ היחיד שפרד וג'ורג' לא הצליחו להעלים." הוא הביט על פרד שלראשונה באותו יום, עמד בשקט. אולי בגלל שג'ורג' קשר את הצעיף האדום שלו לפיו.

"אמא, מתי נוכל לראות את התינוקת?" שאל פרסי בשמץ חשיבות שלא תאם כלל לדברים אותם אמר. מצד שני, בקולו של פרסי תמיד נשמעה עליונות מרגיזה שביל למד שלא לשים לב אליה, גם אם רק שכאחיו הגדול הוא נחשב עליון ממנו כך או כך.

"אני חושבת שהם יתנו לכם ללכת אם תבקשו, ילדים." אמרה מולי.

"אז את בסדר כאן? אני חושב שנלך להביא לך קפה ולנסות לראות את הילדה. מה אתם אומרים, ילדים?" ביל משך בכתפיו. שאר אחיו צווחו ורצו בעקבות אביהם.

"ביל, חמוד, קרה משהו?" שאלה מולי. הוא לא השיב ויצא מהחדר. הוא שמע אותה קוראת אחריו-"ביל, הכל בסדר?".

ביל כבר ידע- אמא מספרת שהיא בהריון, כולם דואגים לה, תשעה חודשים חולפים באיטיות מטרידה, אח חדש. זה קרה כבר כל כך הרבה פעמים... ביל ידע שכולם יהיו עסוקים בטיפול באחות, ואפילו כשסוף סוף יצליח ללמד את רון לשלוט במטאטא הצעצוע הישן שלו, אף אחד לא ישים לב לדבריו.

הוא נאנח.

לפני ששם לב, ביל מצא את עצמו עומד לפני חלון זכוכית גדול. מתוך אינסטינקט הוא נעמד על קצות אצבעותיו (בכל זאת, הוא מעולם לא היה גבוה מדי) והציץ בו. לעיניו נגלו שורות מסודרות של עריסות ועליהן תינוקות קטנטנים. ביל ראה את החדר הזה כל כך הרבה פעמים בעבר, שזה כבר היה משעמם.

"אבא?" שאל צ'ארלי את ארתור. "אנחנו יכולים להיכנס?"

"בטח." השיב ארתור, "מכיוון שאני כבר ראיתי אותה, אני חושב שמוטב שביל יכנס ראשון."

ביל לא ידע מה לומר. לא היה בו שום רצון לראות את התינוקת, אך הוא לא רצה לאכזב את אביו. הוא כבר ידע כיצד תראה: עיניים חומות או כחולות, גוף ארוך אך קטנטן, ידיים מתנועעות בחדווה ופלומת שיער ג'ינג'ית ובולטת. פלומת שיער ג'ינג'ית ובולטת מאוד.

לפני שהספיק לענות, ארתור דפק על הדלת הכחולה. מרפא צעיר יצא מהחדר.

"שלום, באתם לבקר מישהו?" שאל בקול עמוק.

"וויזלי." השיב ארתור בקצרה. המרפא הביט בחבורה הצווחנית שלמולו.

"אתם בוודאי מכירים את הנוהל, אחד בכל פעם." אמר המרפא, וביל צעד קדימה. המרפא דחף אותו קלות לחדר.

כאשר המרפא סגר מאחוריו את הדלת, כל הקולות נאטמו. מדי פעם פצח אחד התינוקות בבכי או בצחוק, אך ביל לא שמע אותם. הוא אפילו לא שמע את עצמו משיב למרפא כאשר שאל אותו שנית את מי הוא צריך לראות, בטון רך מכפי שדיבר אל אביו.

הוא צעד בעקבות המרפא אל חדר צדדי, שומע אותו ממלמל משהו על פגים רבים מדי וחוסר מקום, ונעצר לצד עריסה שהייתה שעונה אל הקיר.

ביל שלח רק מבט חטוף בעריסה, אך הוקסם; שכבה בה התינוקת היפה ביותר שראה מעודו, תינוקת שהזכירה לו מלאך שראה בתמונות. נדהם, ביל התקרב אליה עוד ועוד, פיו פעור בהלם. היא הייתה דומה כל כך לכל שאר אחיו בינקותם, אך בו בזמן כל כך שונה...

היא הקרינה משהו תמים יותר ונקי יותר מכפי שהקרינו צ'ארלי או פרסי, ובטח שיותר מפרד וג'ורג', ולמרות שבתחילה עניינה אותו כמעט כמו תולדות הגובלינים בימי הביניים, כעת היא ריתקה אותו כמעט כמו מטאטא חדש.

התינוקת פקחה את עיניה החומות והקטנות, וחייכה לעברו חיוך ממיס. ביל השיב לה בחיוך, והיא צחקה. ביל קפא על מקומו והאזין לה ולצחוקה מעורר החדווה בפליאה. התינוקת הפסיקה לרגע לצחוק, וביל שלח את ידו לכיוונה. היא בהתה בו לרגע במבט שואל, ותפסה את אצבעו בידה הקטנטונת. ביל חייך, מביט בעיניה החומות בחיבה.

התינוקת הרימה את אצבעה ביד שלא אחזה באצבעו של ביל, והעבירה אותה באיטיות על ידו. ביל הרגיש מעודד הרבה יותר, ולראשונה זה הרבה זמן דבר לא הטריד את מנוחתו. האם ייתכן שאחותו הרגע הפעילה עליו-

"לחש עידוד?" לחש אליה. היא הרחיבה את חיוכה, כמאשרת ללא מילים.

ביל חיבק אותה עד כמה שיכל, כאשר היא שכובה בעריסה.

"אני מבטיח שאני אף פעם לא אחשוב שאת משעממת." הבטיח לה, "אני נשבע שאשמור עלייך יותר מאשר על ה'שביט' (בהתחלה חשבתי שאמרת שרביט D: ) שלי."

התינוקת הביטה בו בשמחה, כאילו היא מבינה את מהות ההקרבה הזו.

"אני צריך ללכת." אמר. "מצטער.הייתי נשאר, אבל נותרו לך עוד חמישה אחים לפגוש."

היא הביטה בו , מעט עגמומיות משתקפת בעיניה.

"אני באמת מצטער." היא מלמלה כמה צלילים לא מובנים. ביל צעד לאחור, לא מתיק ממנה כלל את מבטו. לא היה לו ספק שהיא מיוחדת. הוא נשבע שישמור עליה, וכך יעשה.

הוא פתח את הדלת, ושישה קולות שונים הסתערו עליו.

"ילדה יפהפייה, נכון?"

"ביל, היא הכי יפה בעולם?"

"אל תדבר שטויות, צ'ארלי, היא תינוקת."

"פרסי, אמא אמרה לך להפסיק להציק לצ'ארלי! נכון, ג'ורג'?"

"נכון, פרד. היא בטח יפה, נכון ביל? "

"אני אוצה! אני אוצה!"

קולו התינוקי של רון ששילח את ידיו לעבר הסוכרייה של פרד וג'ורג' חתם את האנדרלמוסיה שהשתררה. ביל משך בכתפיו ועבר אותם, ממשש קלות את אצבעו שהייתה עדיין חמימה.

כולם הביטו בביל בציפייה. "היא... היא בסדר, אבא." אמר לבסוף. "אני אלך להביא לאמא את הקפה שביקשה."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ביל פתח את העותק של העיתון המוגלגי שקנה והתרווח בכיסאו. רק עוד שעתיים הוא בבית, תודה לאל. הוא כבר התגעגע כל כך למחילה, לריחות התבשילים של אמא, למיטה החמה שלו ואפילו לרול בעליית הגג.

סוף סוף קצת שקט; את הטיסה הזאת יעבור בלי פלר. פלר הייתה ארוסתו, היפהפייה שלו, זאת שאהב, אבל מרלין, היה הרבה יותר נחמד להעביר טיסה אחת מבלי לדסקס על סידורי פרחים ושמלות מלמלה.

הוא לא באמת רצה לטוס במטוס המוגלגי הזה, אך פלר הייתה חובבת גדולה של טיסות מוגלגיות, בטוחות לדעתה,  ושנאה בכל ליבה התעתקות, ולכן אפילו לא טרחה ללמוד זאת. חוץ מזה, אזור הקוסמים שפלר גרה בו היה מוגן מפני התעתקויות עוד מימיו של זה שאין לנקוב בשמו. לכן הוא הגיע בטיסה, וגם חויב על ידה לחזור כך.

פתאום נזכר במכתב שקיבל הבוקר אך בלהט הפרידה מפלר לא הספיק לפתוח. ביל הושיט יד לתיקו והוציא ממנו את המכתב.

לביל, נכתב על המעטפה בכתב יד יפה ועגול. ביל פתח אותה במהירות ושלף מתוכה פיסת קלף מקופלת ומסודרת.

היי ביל, כאן ג'יני.

במחילה הכל בסדר. אמא מעבידה אותנו בפרך לקראת החתונה. לא תזיק לנו עוד יד עובדת, למרות שאתה צריך לטפל בכל כך הרבה דברים אחרים!

אני מקווה ששלומך טוב. וגם שלומה של פלעכס, אם כבר (לא ממש).

רק תמסור לה שאם היא תעז להעיר דבר נוסף על השיער שלי (שדרך אגב נראה יותר טוב משלה ושל אחותה השוויצרית ביחד אחרי משחק קווידיץ'!) היא עלולה למצוא את עצמה בצד הקצת- לא- נכון של קללת עטלפי נזלת חזקה במיוחד.

נו, אני מצטערת, ביל- ביל, אבל אתה יודע שאני לא מחבבת אותה במיוחד.

ביל נאנח. אחותו לא אהבה את פלר, וזה היה סופי. חבל, הן היו יכולות להיות חברות נהדרות!

ביל- ביל, אני מקווה שאתה עושה חיים ולא משתולל עם פלעכס יותר מדי (איכס!).

אני תמיד שמחה כל כך לקבל את המכתבים שלך. זה כאילו שאתה שולח לי מכתבים מהוגוורטס כמו פעם, כשאני הייתי קטנה מכדי ללכת.

אני לא מפסיקה לחשוב על מה שסיפרת לי במכתב הקודם. זה היה נכון?  אני באמת הטלתי עליך לחש עידוד כשהייתי בת שלושה ימים?! וואו.

ואני ממש מצטערת שצ'ארלי הגשים את החלום שלך להפוך לאגדת קווידיץ'. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לראות אותך הופך לכזו ונהיה מאושר כמו שרצית.

בכל אופן, הסיפור שלך היה ממש מרגש, אתה יודע?

                                                                                 חיבוקים ונשיקות

                                                                                                        ג'יני

נ.ב. אני מקווה שפיג לא טעה ביעד, כרגיל. אני מתחילה לחשוב שהינשוף על סמים.

נ.ב.2 אני מקווה שלא תכעס- אבל הרגשתי די בודדה אתמול, אז ישנתי במיטה שלך.מצטערת.

ביל הביט במכתב ברוך, קיפל אותו, והכניס אותו לכיסו. המכתבים של ג'יני חיממו את ליבו בכל פעם מחדש. הוא חייך לעצמו, והיה בטוח שמהצד זה נראה כאילו קיבל זה עתה מכתב מאשתו, ולא מאחותו הקטנה.

אבל למען האמת, לפעמים הוא היה מחליף בשמחה את חברתה של פלר בחברתה של אחותו הקטנה.