ג'ונתן ולינוי ווילס

זה היה לילה חשוך, ללא כוכבים, ואיש גבוה התגנב במורד רחוב ווליקס ונעצר כשפניו מופנות כלפי בית היתומים על שם סטווקלהוד.

לאיש היתה גלימה פרחונית ירוקה, ומשום - מה הוא חבר כובע מוזר של מכשפות. היה לאיש זקן עבה, לבן. לאיש קראו אלבוס דמבלדור. אותו האיש הוציא מכיסו מיכל כמו בקבוק מים ופתח אותו.

הוא כיוון את הבקבוק לפנס הרחוב - והאור נשאב לתוך המיכל. אותו הדבר עשה לשאר פנסי הרחוב - עד שהיה חשוך לגמרי.

האיש הוציא שעון מהכיס. בשעון היו ציורים של פרפרים מוזרים וגחליליות, אך נראה שהאיש קורא את השעון מצויין. האיש התהלך במקום כמה שניות ומלמל לעצמו: "האגריד מאחר".

באותו הרגע, איש ענק מימדים, הרוכב על אופנוע מעופף, נחת מולו ברעש חזק. "או, האגריד"  אמר דמבלדור, "חשבתי כבר שתאחר".

"הנה הם פרופסור דמבלדור כבודו," אמר האגריד. " מצאתי את האופנוע בבית ההוא של סיריוס בלק, כבודו, בין ההריסות. משהו קרה שם..." קולו של האגריד הפך למלמול.

דמבלדור ניגש אל האופנוע והסתכל על שני הפעוטים הישנים להם בבטחון. "הם נרדמו להם שם, מעל אילסטול" אמר האגריד בכבדות. "הבית שמה שלהם, הרוס לגמרי, כבודו, איש לא יודע מה קרה. אנשים חושבים שעולים וולדמורט חדשים".

"עולים?" דמבלדור שאל. "וולדמורט הישן שלנו הובס, אך הוא רוצה נקמה. הוא לא מת".

"פרופסור, הראיות מצביעות על זה" אמר האגריד בידענות. "זה בטוח".

דמבלדור הוציא מהאופנוע את שני הפעוטות הישנים. "ג'ונתן, לינוי, כאן זה המקום בשבלכם" לחש דמבלדור והניח אותם על מפתן בית היתומים. "אוי, ג'וני, לי, אני התגעגע". אמר האגריד בעצב.

" טוב זה הזמן לעזוב האגריד" אמר דמבלדור. "ניקח אותו כשיהיה מוכן".

"מה זאת אומרת 'אותו'?" אמר האגריד בבילבול מוחלט. "זאת אומרת את ג'ונתן," אמר דמבלדור,  "לינוי היא לא קוסמת, היא...." אמר דמבלדור בעצב. "טוב, נעזוב עכשיו האגריד".