תפיסת עולם

כתבתי אותו, האמת, לפני די הרבה זמן לאתגר בפורום פאנפיקים, אבל רק לאחרונה יכולתי לחשוף את העובדה שאני זו שכתבה אותו (הוא היה אנונימי). קריאה מהנה D:
שם הפאנפיק: תפיסת העולם.
דירוג: PG.
שיפ: ג'ן.
ז'אנר: אנגסט.
ויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג.

"הבן שלכם השתבץ לבית גריפינדור? חה!"
סיריוס לא ידע כמה פעמים הוא כבר שמע את המשפט הזה. הפעם הדובר היה המוכר בחנות הבגדים, שהבחין באימו שהעמיסה לתוך עגלה גדולה ומרחפת שלל גלימות שהצבעים הזהובים והאדומים בהקו מהן למרחקים. באופיו הוא אהב תשומת לב ולכן היא לא הפריעה לו, אך הדבר שהדאיג אותו היה דווקא אימו. הוא כבר הבחין בווריד הפועם בצווארה, בפניה הסמוקות ובמפרקי ידיה הלבנים כשאחזה בכוח רב מדיי את שרביטה בתוך כיסה.
מאז שסיריוס נולד הוא היה שובב ולכן הוא ידע לזהות את כל הסימנים המבהירים שאימו קרובה להתפרצות זעם. כבר מגיל קטן הוא ידע שלא כדאי להיות בסביבתה כשהיא מתפרצת בדיוק כמו שלא מומלץ לצאת לסיור על הר געש כשידוע שהוא עומד להתפרץ.
לשמחתו הרבה אימו כבר למדה את הלקח מההיערות הקודמות והתעלמה מהמוכר. לפני מספר דקות היא צרחה על קוסם צעיר שזיהה אותה מאחד הכנסים המשפחתיים ופתח באזור עסק למכירת מצנפות, כך שנראה שגרונה דאב מדיי מכדי להתפרץ על אחד נוסף.
הוא אחז בידה, לוחץ אותה קלות. אף על פי שידע שזה לא יעזור – הרי היא לעד תחשיב אותו לילד קטן שדעתו לא חשובה, וזה היה הדבר שתסכל אותו בה כל כך – אבל הוא קיווה שהדבר יעזור לאנשים ברחוב להבין יותר את המצב. מאז ומתמיד הוא ניסה להרשים את הסובבים אותו, כך שהדבר לא היה חדש לו. לפעמים, כשהוא היה רב עם רגולוס, הוא היה נשאל אם חבריו, טהורי הדם, שהיו מגיעים לביתו לעיתים תכופות, חשובים לו יותר מאמא. אחרי זה רגולוס אומר תמיד שהחברים שלו לעולם לא יהיו חשובים לו יותר מאמא.
הוא לא ידע אם הוא אוהב את רגולוס. כילד קטן הוא גדל להיות קריר ואדיש, כיאה לבן בלק טהור דם. הוא נהנה מאוד להסתובב בבית ולזקוף את סנטרו מעל כולם – או לפחות עד שהוריו הבינו שהוא בטוח שהוא יותר טוב אפילו מהם. הם החלו לטפח בו מיד רגשות שוויון כלפי הוריו ואחיו התינוק, אך נראה שהעליונות שחש כלפיהם מעולם לא הצליחה להשתנות לגמרי. הם היו האנשים היחידים שכלאו את עצמם מפני העולם החיצוני, ולכן כלפיהם החינוך שלהם נותר הכי חזק בתוך סיריוס. נראה שהחומר שממנו נעשה כבר התקשה עד שהם נזכרו שהיצירה לא גמורה.
הילד בן האחת עשרה כבר לא היה תינוק אך עדיין לא התבגר, ולכן נקודת המבט שלו נטתה להיות קיצונית להפליא. הוא צפה באימו כאילו צמח וגבה לפתע ונקודת ריאתו היא מתקרת החנות. אימו נראתה לו אנושית להחריד. את המילה הזו הוא בחר במיוחד כי היא תמיד אמרה שבני בלק צריכים להיות טובים יותר מכלל האנושות. אמרה שהאנושות לא מספיק ראויה לבני בלק. דווקא הצמדת המילה אליה גרם לו להרגיש סיפוק עצמי – אף על פי שהיא לא ידעה על כך.
הוא לא ידע מה הוא עושה בסמטת דיאגון עכשיו. הוא רק זכר שפתח את מזוודתו ובצווחות שלח ינשוף בהול להוריו – נמצאו במזוודה אך ורק גלימות שצבעם הירוק גרם ללחייו לבעור מהבושה. כל יושבי חדרו הביטו בהפתעה מהולה ברחמים בילד הקטן שהפך את הבגדים בפחד בלתי מוסבר וכשגילה שכולם זהים פרץ מהחדר במהירות.
הוא זכר שהספיק להכיר מספר ילדים נחמדים. הם פטפטו איתו מעט והבטיחו לו שהוא יסתדר בגריפינדור למרות שהיה בטוח שהשתבץ אל סלית'רין. סיריוס רק הביט בהם בהפתעה צרופה, לא רגיל אל היחס שזכה אליו לפתע. מצד שני, הם לא בני בלק. הם כנראה לא ראויים מספיק.
הוא עוד זכר את התגובה של רגולוס, שטרח להתלוות אל אימו ולהגיע אל הוגוורטס כדי לפגוש את סיריוס כמה שיותר מוקדם. הוא נראה מרוצה במידה מחשידה לדעתו של סיריוס – אך אימו מיהרה לנזוף בו על כך שהוא לא מתנהג בצורה יאה לבן בלק. הוא רק היה יכול לנשוך את שפתיו ולהתעלם ממבטיו מלאי הסיפוק העצמי של רגולוס.
"אני עדיין אהיה היורש?" קולו הקטן רעד מעט כשאימו דחפה אותו בעדינות קרירה לכיוון האח, שהייתה אמורה להחזיר אותו אל משרד המנהל בהוגוורטס.
היא נעצה בו מבט. "יורש בית בלק לא צריך לשאול שאלות כגון זו," היא מיהרה לנזוף בו – כהרגלה. "והרעד הזה בקול שלך בלתי נסבל. אתה צריך להיראות סמכותי. אם תהיה היורש או לא – זאת אחליט כשתגיע לבגרות. עד אז תתאמן בבקשה על הקריטריונים שכתבתי ברשימה המונחת במזוודתך. התעלם מהקריטריונים הקשורים בבית סלית'רין עד שתגיע אליך הרשימה החדשה. לאחר מכן אתה יכול מצידי להיפטר מהקודמת. עכשיו, צא לדרך. אני לא רוצה שיורש בית בלק יאחר למשרד המנהל, והיית צריך להתייצב שם בדיוק עכשיו."
סיריוס הביט בה לרגע, ואז החליט לוותר. הוא מעולם לא ניצח את אימו בוויכוחים, ולא נראה שזה עמד להשתנות.
ללא אומר הוא צעד אל תוך האש והגה את המילים המתבקשות.

למחרת בבוקר שלושת הנערים החדשים צעדו לצידו בדרך אל האולם הגדול. אחד מהם טען שהוא זוכר בביטחון את הדרך והשאר נצמדו אליו כי הם פחדו להיאבד בשלל המסדרונות שבטירה. אך מסתבר שהדרך שהנער זכר לא הייתה מדויקת, כי הם הסתבכו במשך שעות בניסיון נואש למצוא את דרכם.
"תגיד," ילד שמנמן מעט בעל שיער בלונדיני מוזנח הביט בו בעיניים גדולות. "למה אתמול היו לך רק בגדים ירוקים של סלית'רין במזוודה?"
סיריוס השפיל את מבטו ולא הצליח למנוע מהסומק לבעור בלחייו. מספיק, חשב לעצמו. אתה היורש. תיראה ראוי. הוא הזדקף, וניסה להיראות סמכותי כשענה: "ההורים שלי היו בטוחים שאני אמוין לשם."
"אבל איך ההורים שלך יכולים לדעת?" קפץ מיד ילד אחר. משקפיו הגדולים והעגולים גרמו לעיניו להיראות גדולות הרבה יותר, והמחזה נראה כאילו הוא אוחז בשתי זכוכיות מגדלת מנגד להן. שיערו הפרוע לא נראה מוזנח אבל גם לא נראה ככזה שטורחים לסרק אותו כלל.
"הם לא," סיריוס משך בכתפיו. "אני חושב שהם פשוט רצו. כי אני היורש של בית בלק וכל זה." הוא הרשה לעצמו לנחור מעט. משום מה הריחוק מאימו גרם לו להרגיש משוחרר מעט, ומשהו בו רצה למתוח את הגבולות ולבדוק אם במקרה כזה היא יכול לצוץ מתוך אחד הקירות ולנזוף בו.
דבר מאלה לא אירע.
"אתה נסיך?" הילד הבלונדיני שאל, עיניו מתרחבות בפליאה ובמעט היסוס.
הילד האחרון פלט צחוק קצר, מגלגל את עיניו. "לא נסיך," הוא אמר. סיריוס הבחין בשיערו החום הבהיר ובתחבושת קטנה שכיסתה חלק מלחיו. הוא תהה אם הילד הזה הוא ילד מופרע, ואם כן, אם אמא תכעס עליו במקרה ויתחבר עימו. "יורש. ההגדרה של יורש יכולה גם להיות ילד בכור למשפחה כלשהי. ככה שאם אין לנו אחים גדולים גם אנחנו יורשים!"
סיריוס החליט שהילד הזה בהחלט טיפש יותר משחשב. "לא נכון!" הוא קרא. "יורש הוא הגדרה שבאמת מזכירה נסיך. המשפחה שלי מכובדת. לכן אני היורש שלה. לא כל אחד בעולם הזה יכול להיות יורש." את המילה 'יורש' הוא הגה ביראת כבוד שהתרגל לסגל לה במהלך השנים. התכונה היא גם זו שגרמה לה להשתמש במילה כל כך הרבה פעמים.
הנער הממושקף הביט בו, מוטרד מעט. "תפיסת העולם שלך מוזרה, אתה יודע?"
"תפיסת עולם?" סיריוס הביט בו בהפתעה. הוא התכוון לשאול מה זה, אך אז הוא הבין עד כמה בור הוא ישמע אם ישאל לפירוש המילה. אז הוא מיהר להוסיף: "מה פתאום! תפיסת העולם שלי היא ממש לא מוזרה."
"אתה בכלל לא יודע מה זה, נכון?" הילד עם התחבושת צחק.
"אני כן יודע!" סיריוס מחה.
"אם כן, מה זה?"
סיריוס נשך את שפתו ולא ענה. לאחר מכן הוא התעלם מקולות הצחוק שמילאו את המסדרון, ושתק גם כשאחד המורים יצא אליהם ממשרדו עקב הרעש שהשמיעו. גם כשהוא הוביל אותם אל הכיתה בה היו אמורים ללמוד – כי השיעור, מסתבר, כבר התחיל – הוא המשיך לעשות כן. מעולם הוא לא ספג יחס כזה, והדבר טלטל אותו לגמרי. אבל הוא צריך להיראות סמכותי, וכך הוא יעשה.

הוא ניסה להיראות סמכותי. באמת שהוא ניסה. אך שלושת הילדים האלה לא הצליחו שלא למצוא כמעט מיד את הצד השובב אותו אימו ניסתה להעלים עם הזמן. הם החיו אותו מחדש – כל אחד בדרך שלו – וגרמו לו לאיטו להתחבר דווקא לצד הקונדסאי שבו ולהתחיל ליהנות. ההנאה שחווה ושהבין שלא יחווה בביתו גרמה לו להרגיש רגשות מעורבים שכפה על עצמו לשייך לגיל ההתבגרות ולהתעלם מהם.
אך הם רק התחזקו. הוא נטר לעצמו על חוסר השליטה שלו בעצמו, על ההיסחפות אחר שלושה נערים שלא אמורים להיות דוגמא עבורו, או יודעים יותר ממנו על העולם. אך נראה ששמחת החיים שלהם שאבה אותו והוא לא הצליח למנוע מעצמו שלא להצטרף בהתלהבות לכל מתיחה ופעילות שהם יזמו. סיריוס גינא את ההתמכרות שלו לדברים המטופשים האלה, אבל רק בהתחלה. לאיטו הוא החל באמת לאהוב אותם. הדבר נבע בעיקר מכך שהקשר עם משפחתו התרופף יותר ויותר כשהזמן איתם התראה קטן לחופשות בלבד. זמן שהותו ביחד עם שלושת הנערים מלאי החיים לא היה יכול שלא להשפיע עליו בהדרגתיות.
נראה שגם אימו חשה בשינוי שהתחולל בסיריוס. בוהק החיים החל להופיע בדרך קבע בעיניו האפורות, וחיוך תמידי היה מרוח על פניו. היא התאמצה כמה שיותר להטיף לו על צורת ההתנהגות הזו, אבל נראה שהדבר בלתי הפיך. כל ניסיונותיה עלו בתוהו.
הוא שיגע אותה. היא לא הצליחה להגיע אליו יותר והדבר תסכל אותה וגרם לה לא מעט פעמים לנפץ רהיטים בביתה ולהתווכח עם בעלה בלהט כשבניה לא היו נכחו באזור, דבר שקרה לעיתים תכופות מאוד מכיוון שהם שהו בהוגוורטס כמעט כל השנה.
היא הייתה חייבת למנוע ממנו להמשיך כך. הבן שלה חמק מבין אצבעותיה, והיא לא התכוונה לאבד אותו מסיבה פעוטה כל כך.

"סיריוס!"
הוא שמע את קריאת אימו מחדר העבודה שלה. השעה הייתה אחר הצהריים ובקרוב הם היו אמורים לשבת מסביב לשולחן ולחגוג את חג המולד. התקופה הייתה שמחה למדיי, סיריוס אהב את חג המולד מאוד. פתיתי שלג צנחו מהשמיים במחזה מרהיב וערמות ממנו כבר הצטברו ברחובות. דחפורים כבר התייצבו במרחקים קטנים בכוננות להיכנס לפעולה למחרת בבוקר ולפנות את הכבישים. סיריוס חייך חיוך רחב כשנכנס לחדר העבודה של אימו, מביט בה במעט תהייה. "מה קרה, אמא?"
"אני מרגישה שאתה בוגר מספיק," היא אמרה בקולה הרהוט והצלול התמידי. היא נשמעה כמעט רובוטית, אך סיריוס לא שם לב לכך – הוא היה רגיל אל טון הדיבור הרשמי הזה כששמע אותה מדברת עם אנשים חשובים.
"בוגר מספיק?" הוא שאל, מביט בה במעט בלבול. לרוב היא הייתה אומרת שהוא הכל פרט לבוגר. אומרת שהוא תינוק שמתפתה ללכת אחרי תינוקות אחרים, ילד שעוד לא הבין שהחיים לא וורודים כמו שהוא מדמיין תמיד. היא מעולם לא אמרה שהוא בוגר.
הוא שתק. במקום כלשהו בתוכו הוא חשש עדיין להגיד דבר שלא ימצא חן בעיניה. הוא עדיין הרגיש את הרצון העז לרצות אותה, למרות שזה קטן במידה משמעותית ונהיה זעיר כל כך עד שהוא כמעט ושכח ממנו.
"כן," אימו סקרה אותו ארוכות לפני שהמשיכה. "אתה בוגר מספיק כדי להיות היורש של בית בלק."
"לא הייתי כזה עוד קודם?" הוא שאל, מרגיש דחף בלתי מוסבר להתחכם. הדבר כבר הפך אצלו להרגל, בהוגוורטס הוא היה מבצע אותו בדרך קבע. אך מיד לאחר שפלט את המילים הוא נזכר בכך שהוא אינו נמצא בכיתה כרגע ונשך את שפתיו, מביט בה ומחכה לנזיפה שידע שעתידה להגיע עכשיו.
היא הביטה בו במשך מספר שניות בשקט. ואז, להפתעתו, היא הבליגה על ההיערה והמשיכה לדבר, כאילו לא נקטעה כלל. "אתה חושב שאתה מספיק אחראי כדי להפוך באופן רשמי ליורש של בית בלק?"
סיריוס הנהן לאיטו, מבולבל. הוא עדיין לא עיכל לגמרי את הסיטואציה, ונעץ באימו מבט שקל מאוד לפרש כמבט הלא מכיל הרבה חוכמה. אימו הכריחה את עצמה לחשוב שזה שווה את הטרחה, והניחה לו לעכל את הדברים במשך מספר דקות.
לבסוף הוא נשא אליה את מבטו. "פשוט ככה?"
"בערך. זה לא כזה פשוט," היא משכה בכתפיה. "אבל אני בטוחה שזה לא יפריע לך, נכון? הרי אם אתה מספיק אחראי ובוגר כדי להיות היורש..."
"בטח שאני אחראי," הוא אמר מיד, הרגל אחר שולט בו. אך לאחר מכן הוא התנער ממנו, סוקר אותה ארוכות. "רגע – מה התנאי הזה שאת רומזת עליו?"
זו הייתה התחצפות לשמה, והאם כפתה על עצמה להתעלם ממנה. "יורש לבית בלק מחויב להתייחס לתוארו במלוא הכבוד והרצינות. כך שלא תוכל להמשיך לבלות עם החברים שלך. אתה בוודאי יודע עד כמה התואר צריך להיות המהות של החיים שלך –"
"את רוצה שאני אפסיק להיות חבר של ג'יימס, רמוס ופיטר?"
"כן. אם ככה קוראים להם."
סיריוס נעץ בה מבט המום. היא ראתה כיצד הוא שוקל את ההצעה ומנסה להחליט האם כדאי לו להיענות לה או שמא הקשר שלו עם חבריו באמת חשוב לו יותר מהתפקיד החשוב הזה.
לבסוף הוא נעץ בה מבט. "אני לא... לא יכול." הוא אמר באיטיות.
"מה אמרת?" היא נעצה בו מבט, כופה על עצמה להאמין שזו בסך הכל אחת מהבדיחות הקבועות שלו.
"אני לא יכול, אמא."
היא הביטה בו לפתע במבט ריק להחריד. "אלה רק חברים שלך. אם כל כך אכפת לך מהם, נמצא לך חדשים."
"אני לא יכול פשוט להחליף חברים, אמא." הוא נעמד פתאום, מביט בה ברצינות תהומית. "את חייבת להבין אותי."
"אני לא יכולה להבין אותך." היא לחשה, כעסה מתבטא דרכה ושולט בה לגמרי. "מצדי, אם לא תקבל עליך את עקרונות הבית הזה אתה לא שייך אליו."
באותו הרגע ניבטו מעיניו של בנה הבוגר כל הרגשות שהיא עמלה שנים כדי להסתיר ממנו. היא ראתה בתוכו פגיעות, כעס, עצב. אבל הנורא ביותר, היא ראתה בתוכו חולשה. התכונה הנוראה ביותר בבית בלק. והיא לא יכולה הייתה לעמוד בכך. "שמעת מה אמרתי," היא סיננה. "אם אתה לא מקבל עליך את התנאים שלי, לא תהיה שייך לכאן."
סיריוס הביט בה באריכות. ואז הוא השפיל את מבטו. "אני כל כך מצטער, אמא."
היא נעצה בו מבט, חיוך של סיפוק מתחיל להיטוות על פניה. נראה שהוא הבין את טעותו. החומר עוד לא התייצק לגמרי, היא יכולה עוד לתקן את טעותה –
אך לא לכך התכוון הנער הצעיר. הוא מחה מעיניו דמעה שצצה משום מקום ויצא מהחדר בסערה שדמתה באופן אירוני לסערה שהוצגה לראווה בעיניו האפורות של סיריוס בדרך קבע. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בכך כשיצאה מהחדר וצפתה בו טורק את הדלת אחריו בחוסר אונים.

סיריוס קפץ אל מושב האופנוע שלו במהירות והתניע אותו, מתרחק כמה שיותר מהבית כחושש שבכל רגע הוריו עומדים לפרוץ מתוכו ולרדוף אחריו. האופנוע הגביר את מהירותו, וסיריוס התענג על תחושת החופש שזרמה בעורקיו ככל שפגיעת הרוח בפניו התחזקה יותר. אך בסופו של דבר הוא הגיע ליעדו ונאלץ לכבות את האופנוע ולרדת ממנו.
הוא התקדם אל עבר הדלת במעט היסוס. הוא לא ידע מדוע הוא נסע דווקא לשם – תחושת החופש עיוורה אותו והוא נשא את המסלול שנסע הכי הרבה פעמים, ככל הנראה. אבל הוא ידע שקיים משהו מעבר, תחושת ביטחון בחבר הזה, הקרוב ביותר מבין השלושה שעבורם וויתר כרגע על כל מה שידע והכיר.
הוא דפק על הדלת, ההיסוס עדיין שולט באגרופו הקמוץ. לאחר מכן הוא הזדקף, נושך את שפתו ומחכה.
לאחר כמה שניות נשמעו צעדים והדלת נפתחה. ג'יימס עמד בפתחה, לובש בגדים חגיגיים ומביט בסיריוס, אשר פתיתי השלג כבר מצאו בית בין קווצות שיערו ופניו נראו חיוורות באופן קיצוני. הוא החווה אל תוך הבית: "היכנס, רך-כף."
סיריוס הנהן בעוד ג'יימס נסוג ומפנה לו את הדרך אל תוך הבית. הדבר הראשון שהוא הרגיש היה חום האח שקובעה במרכז קיר הבטון. הוא חייך בעוד גופו מפשיר מהקור שבחוץ.
"הגעת לחגוג איתנו את החג?" ג'יימס שאל, מחייך חיוך רחב. "אתה יודע שאני אשמח שתגיע בכל שנה."
"לא... זה... קצת שונה." אמר סיריוס, נאלם במקומו לפתע. משמעותו הכבדה של המעשה שעשה היכתה בו בפתאומיות.
"אז מה קרה?" ג'יימס הביט בו בדאגה, מוטרד מעט. נראה שהוא התחיל להבין על מה סיריוס מדבר. הוא היה החבר הקרוב ביותר לסיריוס, כך ששמע ממנו מספיק כדי להבין בעצמו מה היה המצב בביתו.
"אני... יכול להישאר אצלך? כמה ימים?"
להפתעתו, ג'יימס חייך חיוך רחב. "כל החיים, אם תרצה."
סיריוס הביט בו בהכרת תודה. "באמת?"
ג'יימס הנהן. "אל תדאג, רך-כף. כל עוד לא תוכל לחזור לשם, אתה תהיה פה. אני מבטיח."
סיריוס הביט בו והתחיל להרגיש, בתת המודע, את רוח השינוי הבוערת בליבו. הוא ידע שהוא לא ישוב עוד אל דלת ביתו, שיעמוד בהצהרתו. הוא לא יהיה היורש של בית בלק כי הוא לא ראוי מספיק, אבל הוא אנושי. דבר שמשפחתו יכולה רק לייחל אליו.
עכשיו הוא בהחלט הבין מה פירוש צירוץ המילים: "תפיסת עולם". והוא ידע ששלו – עד לאותו היום – הייתה שגויה לחלוטין.