הפכים משלימים

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג (:

---

אלבוס לא היה יכול להרשות לעצמו להתאהב במישהי מסלית'רין.
כששיתף את אחיו הגדול, ג'יימס, הוא כמעט התפחלץ. "תגיד לי, אתה התחלקת על השכל? שתית משהו בשיעור שיקויים? היא מסלית'רין, אחי. סלית'רין."
"אני יודע," מלמל אלבוס בתסכול, "אבל... לא יודע. אני לא יכול לשלוט ברגשות האלה."
"אז תנסה," אמר ג'יימס בחוסר רגישות. "תנסה. תאר לך אם תביא אותה הביתה. אמא תשתגע."
אלבוס תקע בו מבט. "אמא ואבא בכלל לא כאלה. וחוץ מזה, היא לא כזאת נוראית. היא נתקלה בי במסדרון - "
"זה לא אומר כלום. תראה כמה חתיכות יש בגריפנדור, אחי, ואתה מסתכל על איזה מישהי מסלית'רין."
למחרת אלבוס הסתכל עליה כל שיעור לחשים. היא הייתה כל כך יפה וחיננית, מלאה בקסם, והפגינה את חוכמתה בכיתה. השיער הארוך והבהיר שלה, בצבע דבש, השתשלשל במורד גבה בסלסולים דקים ועדינים, והעיניים הירוקות הגדולות שלה נצנצו למרחקים. היה לה חיוך מקסים שגרם לאלבוס לחייך בטמטום ולהפיל את השרביט שלו, אבל כלל לא היה לו אכפת.
היא כלל לא נראתה מזיקה או פוגענית, כמו רוב התלמידים מסלית'רין. אפילו פעם אחת לא הפנתה מבט של בוז כלפי גריפנדור, רק במשחקי קווידיץ', וגם אז זה היה מלווה בחיוך.
הפעם הראשונה שנתקל בה היה בשנתם הרביעית, שנתיים שנים קודם. אלבוס נתקע בה במסדרון, והספרים של שניהם התפזרו על הרצפה.
"אוי, אני כל כך מצטער, סליחה - "
"זה בסדר - "
הוא עזר לה לאסוף את ספריה, ורק כשהתרומם ראה את הסמל על גלימתה. "אהה." הוא הרגיש נבוך מאוד.
היא גם הסתכלה על הסמל שעל הגלימה שלו. "אהה," היא השיבה, והסתכלה עליו במבט מוזר של כמיהה. היה נדמה לו, ורק לרגע אחד, שגם היא רוצה בפיוס הבלתי אפשרי בין שני הבתים, אבל היריבות הייתה גדולה מדי.
"אתה בטח אלבוס פוטר. הבן של הארי פוטר."
"כן." הוא שנא את כל עניין ה"בן-של". גם לילי, אחותו הקטנה, שהייתה בשנה הרביעית. אפילו ג'יימס, שהיה פוץ גדול ונהנה מתשומת לב, שנא את ההשוואה.
היא חייכה חיוך מהוסס. "אני רוקסן. אממ... ניפגש כבר."
"כן."
ואז היא רצה, מתרחקת ממנו ככל האפשר, נבלעת בין כל התלמידים.
במשך כל השנתיים האלה הוא לא שכח אותה. כשהיה בשנתו החמישית הוא יצא עם קלואי תומאס, אבל כל החודשיים שהיו יחד לא גרמו לו להרגיש חצי ממה שהרגיש אז בפגישה הקצרה ההיא עם רוקסן, כשהיה בן ארבע עשרה.
ואז הם נפרדו, והוא הרגיש יותר טוב עם עצמו, וקצת פחות אשם כשהיה מסתכל על רוקסן בשיעורים.
כששיעור הלחשים נגמר, והגידופים בין סלית'רין לגריפנדור החלו (זה תמיד החמיר לפני משחק קווידיץ'), אלבוס יצא מהכיתה טרוד במחשבות.
זה לא שרוקסן תיתן לו סטירה אם הוא יזמין אותה לבירצפת, לפעם הבאה שיהיה להם סיור בהוגסמיד. היא לא הייתה מהבנות שנותנות סטירות, אלבוס היה משוכנע.
קולו של ג'יימס עלה וצף במוחו: "לא, אתה השתגעת לגמרי. אתה לא מבין שהיא בחורה מטומטמת מסלית'רין? אל, הקוסם הכי רשע מכל הזמנים יצא מהבית הזה, ואם אבא לא היה מביס אותו, אז כנראה שהוא עדיין היה ממשיך להסתובב. שחרר כבר."
אבל היא לא הייתה כמו וולדמורט, שאביו סיפר להם עליו הרבה. היא הייתה כל כך חיובית, ושמחה, ויפהפייה, ומיוחדת...
"היי, אל, אתה כאן?"
אלבוס הקיץ מהרהוריו וראה את חברו הטוב ביותר, פיליפ לונגבוטום. אלבוס תמיד התלוצץ שגם אם פיליפ יעשה מבחן כושל ביותר בתורת הצמחים הוא יקבל מאה, אבל נוויל לונגבוטום, הפרופסור לתורת הצמחים, נהג בבנו כיתר התלמידים.
למעשה, לא רק אביו לימד בהוגוורטס, אלא גם אימו - לונה לאבגוד-לונגבוטום הייתה מורה נהדרת ליצורי פלא, למרות שנטתה קצת להעליב תלמידים עם עובדות מכאיבות.
"היי, פיל." מלמל אלבוס בריחוק.
"שמע, אתה ראית את הפרופסור המטורלל הזה? הוא עוד יצטער שהוא בא ללמד כאן. כשההורים שלי ישמעו על כמות השיעורים שהוא נתן לנו לעשות..."
אלבוס עצר אותו באמצע המסדרון הסואן ואמר לו, "פיל, אני יכול לדבר איתך רגע? בפרטיות."
פיליפ נראה מופתע. "בטח. יש לנו שעה חופשית עכשיו - בוא נלך לקבר."
הקבר של דמבלדור הפך להיות מקום נפלא למציאת פרטיות מושלמת. מלבד היותו הקבר של אלבוס דמבלדור בכבודו ובעצמו, המקום שרץ זוגות אוהבים שחיפשו שקט ושלווה, קבוצות למידה ותלמידים שרצו להבריז משיעורים.
כשאביו של אלבוס שמע על כך, הוא היה די משועשע. "מה, אתם ממש הולכים לשם וצוחקים, עושים שטויות? דמבלדור היה אוהב את זה..." כשהארי אמר כך, ג'יני רק הנידה בראשה וגלגלה את עיניה.
אל ופיל הלכו אל הקבר  וכשהגיעו אליו, הם שמחו לגלות שהיו לבדם. אלבוס תמיד הרגיש מחובר למקום הזה, כאילו היה מקום קדוש: בכל אופן, הוא נקרא ע"ש האיש שנקבר שם.
"נו, אז מה רצית לספר לי?" אמר פיל ונשכב על הדשא, מנצל את העובדה שהדשא עוד רך לפני שהחורף יגיע ואיתו הקרח.
אל נשאר עומד, והלך אנה ואנה, שוקל את מילותיו. הוא היה משוכנע שפיל לא יגיב בחריפות כזאת כמו ג'יימס, אבל הוא גם היה בטוח שהוא לא כל כך יתלהב מכך.
"נו, אל, אתה קצת מלחיץ אותי, וגם עושה לי סחרחורת. בחייך, פשוט תגיד."

"אז ככה," פתח אל והעביר את ידו בשיערו, תנועה שירש מאביו. "יש איזו מישהי."
פיל חייך את אותו החיוך שנוויל היה מחייך כל כך הרבה. "הופה, מישהי! נו אז ספר עליה משהו. איך היא נראית? היא מגריפנדור?"
אל התעלם משאלתו השנייה, וקיווה מאוד לא לענות עליה בכל השיחה, אבל ידע שלא יוכל להתחמק ממנה.

"היא יפה נורא," מלמל אל, נבוך. "קוראים לה רוקסן. היא בשכבה שלנו. ו..."
"ו... מה?" האיץ בו פיל, והתיישב.
"היא... היא מסלית'רין." נאנח אל והסתכל במבט מזוגג על הקבר, העטוף בצמחים מטפסים.
החיוך נמחק בהדרגה מפניו של פיל, והוא שרק. "או-ווה, דווקא על הסוג המורכב הלכת?"
אל התיישב לידו בכניעה. "כן. אתמול סיפרתי לג'יימס, והוא כמעט זרק אותי מכל המדרגות. אבל פיל, אני כמעט משוכנע בכך שהיא לא כמו השאר שם."
פיל כיווץ את גבותיו ולרגע נראה בדיוק כמו לונה, רק בגרסה הזכרית, ואמר; "רגע, רוקסן זאת הבלונדינית הגבוהה עם העיניים הירוקות והחזה הענ- ?"
"פיל, תסתום."
"אוקיי, אוקיי," פיל גיחך. "זאת היא?"
"כן." אמר אל, וחש שהוא שוקע במרה שחורה. הבחורה היחידה שבאמת, אבל באמת, תפסה את תשומת ליבו הייתה בלתי אפשרית להשגה.
לרגע שניהם שתקו. נותר להם עוד עשרים דקות מהשיעור החופשי, שנועד ללמידה.
"אל?"
"מה?"
"היא שווה. מסלית'רין, אומנם, אבל שווה בטירוף."