הלוחמת

בקה טיפסה על הגדר, בקה אוהבת מאד לטפס ובזכות הרגליים הדקות והארוכות שלה היא מסוגלת לטפס כמעט על כול דבר, שערה הכתם כגזר נטפס בגדר ואנטון רץ אליה , השיער הבלונדיני שלו התנפנף באוויר, אני אוהבת כשאנטון רץ, האמת שאני גם אוהבת לראות את אנטון הולך, צוחק, מדבר, אוכל וישן. הוא בדיוק סיים לעזור לבקה לרדת מהגדר, למרות שבקה מטפסת באופן מדהים אינני חושבת שמשהו יכול לעבור את הגדר הזו. בקה וואנטון הביחנו כי אני צופה בהם, הם מתקרבים אליי, אני נשענת על גזע עץ גדול ומעמידה פנים שלא צפיתי בהם, הם רוכנים מליי ואומרים יחדיו "אמה?!" אני מתעלמת מהם, קמה והולכת לחדריי החדש. אני בכלל לא רציתי להיות שם, בבית הספר ללוחמים אני מתכוונת, אני מעדיפה בית ספר רגיל שבו אנשים לומדים כדי להשיג עבודה טובה וחיים טובים, אך בבית הספר ללוחמים אנשים לומדים כדי להיות בלתי מנוצחים. אם זה היה תלוי בי הייתי נמצאת בבית ספר רגיל אך אי אפשר להתנגד להנהלה, ברגע שקיבלתי צו הזימון  הבנתי כמה גרוע מצבי ובכלל אני לוחמת גרועה. אני נמצאת כאן כבר יומיים שמרגישים כמו נצח, עד עכשיו הכרתי רק את בקה ואנטון, הדבר היחדי שאמרתי להם היה את שמי  ומאז אני רק צופה בהם מרחוק ומתנגדת ליצור קשר, אני מניחה שההנהלה לא מאפשרת לי לפגוש עוד אנשים בגלל שבטוח הם יהיו האויבים שלי אבל זה לא משנה לי אני לא טיפוס חברותי. נראה שבקה ואנטון הבינו את מצבם , שניהם מנסים להתחבב אחד על השני , אני חושבת שהם מחפשים חברים או מישהו שיהיה להם כמו משפחה, אני לא צריכה מישהו כזה בגלל זה הנפש שלי יותר חזקה משלהם. צלוצול ארוחת הערב החריש את אוזניי בצליל המעצבן, הלכתי אל האולם הגדול, שם היו עוד המון תלמידים שישבו בקבוצות של שלוש, בוודאי גם הם יהיו אויבים בעתיד. לקחתי את המגש שלי והסתכלתי על הארוחה, הארוחה דומה לקיא אני לא אתפלא אם זה קיא אמיתי. חיפשתי בעייני שולחן פנוי אך כול השולחנות היו תפוסים, בקה סימנה לי להצטרף אלייה ואל אנטון משולחן שנמצא בצד השמאלי, התעלמתי מימנה כהרגלי והלכתי לפינת האולם. התיישבתי על הרצפה ואכלתי, הסתכלו והצביעו עליי ולפתע נשמע קול בכריזה "אמה ארג נא להגיע אל ההנהלה" קמתי מהרצפה , נטשתי את ארוחת הערב שלי והלכתי לחפש את המשרד של ההנהלה.