כתם דיו

פרק I

When it gets cold outside and you got nobody to love
You'll understand what I mean when I say
There's no way we're goanna give up

"ופה אפשר לראות את ארמון הנוטרים, יש האומרים שהמכשפה מאיה עצמה כישפה את המקום הזה תוך כדי נזיפה באחד הניצבים שהוצבו שמה לשם הגנתו מפני אנשי ה....."
סיפר מדריך הטיולים בעצלתיים, קולו היבש והצרוד שהזכיר מנוע ישן גבר על שירתה של להקת maroon 5 ואילץ את רן להוריד את אוזניות הסוני הלבנות. רן שנא דברים רבים : שיעורי בית ואנשים רועשים אך יותר מכל - רן שנא טיולים, הוא שנא את הימים האלו בשנה בהם כל המשפחה שלו נהגה להתאגד יחד ולצאת לטיול לימודי ברחבי העולם. 
טיול בו הוא חייב היה להיות תקוע מול החלון ליד אחיו המכור ל- "לאט מי איט 3" או בשפה פשוטה יותר "טמג'וצי צרפתי" [אותו הצעצוע חסר הכפתורים שנשבר תוך שלושה - ארבעה ימים]. 
רוב הטיולים אליהם יצאו רן ובני משפחתו הסתכמו בדרך כלל בבהייה בקערות שבורות, עמידה בתצפיות נטושות וגולת הכותרת הבלתי נשכחת – ארמונו הפתוח למחצה של אחד המלכים, שמסיבה כזו או אחרת ניצב לרוב לצד אטרקציה מרגשת אליה לא היה שום סיכוי שבעולם שהם יכנסו,תענוג אמיתי, הצטער בליבו רן ושב להביט מבעד לחלון, זרם של אנשים מכובדים למראה עשה את דרכו במעלה הרחוב לצד האוטובוס, כמלווה אותו ברגעיו האחרונים לפני הגרדום. השיעמום הנורא, אך משעבר האוטובוס את הארמון השני ברציפות הרגיש רן שהטיול הולך להשתנות. 
משהו במזג האוויר הנעים והמדרכות המצוחצחות היה טוב מדי, משהו לא קשורה, קבע רן והזדקף בכיסאו, מבעד לענני קולו הצרוד של המדריך והמון האנשים, יכול היה רן להבחין ביעדם, "סקוואר וואסט” פארק, רן קיווה בכל ליבו שהוא לא פספס את ארוחת הבוקר שלו לחינם ושפירוש שם תחנתם קשור לאטרקציה מרגשת, גן חיות, אפילו חנות חרסינה, כל דבר רק לא גן, התפלל רן בליבו אך שלטי הרחוב ומדריך הטיולים החרש בליבו כבר קבעו את שלהם ולרן לא נותר דבר לעשות פרט ל-לקבל את מר הגזרה ולקוות שמבול בלתי צפוי ישיב אותם למלונם - בו אולי יוכל לעשות משהו מעניין.
"אל תשאירו שום דבר באוטובוס," המליץ מדריך הטיולים, וגזל את רן מתקוותיו. "אנחנו לא נחזור אליו, לפחות לא בזמן הקרוב." הוסיף המדריך, לקח את תיק גבו ורן רגע עמד לצד שער שחור מברזל שהיה מעוטר בחיות עתיקות יומין עם קרני שדים וכנפי מלאכים. 
מעולה !, עשיתי את כל הדרך מהחדר שלי עד לכאן כדי לראות חזיר עם כנפיים בפארק עם שיחים, פשוט תענוג, יכולתי לשתול קקטוס במקום ולאכול ארוחת בוקר. 
הרהר רן בליבו בכעס ואסף את אוזניותיו לכיסו בתקווה שיוכל להשלים את פזמון השיר אם יתרחק ולו במעט מקולו הצרוד של המדריך. 
"אתה מרגיש את רוח הטיול ?" הקפיצה אותו אימו ממקומו, שוכחת כהרגלה את העובדה שהטיול בשבילו הוא על תקן עונש ותו לא יותר מזה, "היי, תראה את השער, זה חזי-" שאלה בהרמת גבה, אך מהשהבחינה במדריך הטיולים הצטמצמו עיניה ומבט מאיים עלה על פניה "שיואו הקרפד הזה, קדימה, קדימה, בוא נצא, מהר כדי שלא נלך לאיבוד הוא שוב בורח לנו" האיצה בו אימו ודחפה אותו קלות אל היציאה.
"בטח.." רטן רן "מיד" הוסיף במרירות, עזב את המדרגה האחרונה ובעט קלות בפחית קולה שעמדה קודם לכן לצד המדרכה. הוא יכול היה להרגיש במבטה של אימו עוקב אחר הפחית במהלך דרכה אל תעלת הביוב. פשוט פיצוץ, חשב רן באדישות. פשוט פיצוץ.
"אני מקווה שעכברושי בריטן יסתפקו במה שנותר בפחית," אמרה אימו ואיששה את מחשבותיו.
"עזבי, אלה לא העכברושים שלנו, העכברושים הללו צנונים אחד – אחד, תביאי להם כאפ אופ טי וטור של הדיילי ניוז והם ילחצו לך את היד בתודה." התלוצץ אביו כהה השיער בשעה שירד אחרי אימו מהאוטובוס, בדרך כלל הוא היה אדם מכובד מאוד ורציני שלבקש ממנו עזרה בשיעורי התנ"ך היה כמו לקבל הזמנה לביקור במוזיאון – ארוך, משעמם ומייגע. אך מסיבה כזו או אחרת שחמקה לא פעם מעיניו של רן, תמיד בטיולים נהג אביו להשאיר בביתו את החליפה והמבט הרציני ולהשתעשע עימם כאילו היה נער נלהב בטיול שנתי. רן גיחך לאור התהייה כיצד היה אביהם כשהיה בגילם. זיכרון ישן הציף את רן וחיוך פשט על פניו משנזכר בתמונה ישנה אותה ראה בביתו של סבו כמה שנים קודם לכן, בתמונה הוא ראה את אביו כשזה היה בגילו, לבוש בתחפושת מוזרה במיוחד של גי'רפה עם כתמים ירוקים, אולי הוא לא נולד בן שלושים למרות הכול, חשב בליבו.
"אני מניחה שאתה מומחה לדבר." אמרה אימו של רן והחזירה אותו מזיכרונותיו, חיוך שובב ריצד על פניה.
"אחרי הפעם בה עקבנו אחרי האלו שחיפשו את העכברוש בליל הירח המלא, אני יכול להיות דוקטורט." ענה אביו בגאווה.
"אל תזכיר את שמו של הבוגד." אמרה אימו של רן ונטשה את אביו והתקדמה אל הכניסה לפארק, החיוך התפוגג מפניה כלא היה עליהם מעולם. 
כמה צעדים מאחוריה הזדנב אחיו הקטן מבלי להסיר את עיניו מהטמגו'צי : פאפי, כלב בן יום וחצי שילל במהלך כל טיסתם. ושיגע את רן בתחנוניו.
"ירדן, עזוב כבר את הגרוטאה הזו, בוא תהנה מהטבע," אמר אביו וסקר את השמיים, מהשבחין בכמות העננים האפורים המתקרבים מין האופק קדרו פניו "אולי כדאי שניקח גם מטרייה, מתחיל להיות מעונן" הוסיף תוך כדי פשפוש בתיקו.
"עזוב, לא צריך," קראה אליו אימו שעמדה לא רחוק מהם, "אתה תראה שעוד חמש דקות יהיה לך כל כך חם עד שתרצה להפוך את המטרייה למימייה". 
"את תמיד אומרת ככה ובסוף יורד מבול , להזכיר לך מה קרה בפעם הקודמת?" שאל אביו בהרמת גבה "וגם, זה לא מי יודע מה כבד, את יודעת, " התגונן אביו.
"בטח. הרי לא אתה זה שסוחב את התיק" התלוננה אימו, מבטה היה מאיים וקולה יציבה, למשמע דבריה הטה אביו הבעה פגועה על פניו והיא גלגלה עיניים, מתכוננת למערכה הבאה, רן היה רגיל לזה, לימים הללו בהם כולם היו שקועים בטיול והוא...הוא היה שקוע במוזיקה שנגזלה ממנו. 
או mroon5 הצילו אותי. תשירו חזק יותר, נצחו את קולו של המדריך.
"רן!, רן! אתה יכול בבקשה להביא לי את הפלאפון שלך?" שאל ירדן - אחיו שמעולם לא ביקש ממנו דברים קודם לכן ובטח ובטח לא ביקש בצורה כה מנומסת, לרוב אחיו ירדן, פשוט נהג לקחת לו את החפצים מבלי שהוא הבחין בכך, אבל הפעם, לא רק שהוא השיב את הפאפאי הקטן שלו בחזרה לאוטובוס הוא גם ביקש?!, רן זקף גבה בפליאה. "בבקשה" התחנן ירדן ופרע קלות את שיערו, כיודע מה עובר בראשו של אחיו ומשתמש בנשק היחיד שלו נגדו. 
"כן, מממ...בטח, קח" ענה רן מבואס והגיש לאחיו את הפלאפון "רק אל תרוקן את הבטרי- " קרא רן אבל כבר היה מאוחר מדי, אחיו נעלם באופק, יחד עם הפלאפון שלו, מושיעו היחיד, מבטו של רן נדד אל יתר האנשים שנותרו בקרבת האוטובוס כשהאחרון שבהם היה ילד בגילו עם תיק גדול וכהה שנראה גדול ממידותיו, חרף זאת הילד צעד במהירות מחוץ לאוטובוס , כאילו שרדף אחריו ענק חסר שיניים עם מעדר ביד ממשחק המחשב "Wild Time". אותו היה מסיים אלמלא הענק הגדול שזרק לעברו קידון.
"רן תראה!" קראה אימו של רן והקפיצה אותו ממקומו. מזכירה לו לרגעים ספורים ענק חסר שיניים.
"מה?" 
"אתה בסדר?" שאלה לרגע, ומבלי להמתין לתשובה הצביעה למקום מרוחק מהם "אתה חייב לבוא לראות את זה! זה פרח הלילי! אני לא מאמינה! מהר! מהר! תביאו את הקמארה, אנחנו חייבים להצטלם ביחד עם זה, פשוט מאסט!!!" אמרה אימו המאושרת במידה מדאיגה במקצת, הוא לא זכר שהוא ראה אותה אי פעם כזו חייכנית וצוהלת ועוד בגלל פרח? השמיים התהפכו? תהה בליבו רן, אך משהו בליבו דווקא שמח מין המצב, לא כל יום זכה הוא לראות את אימו שמחה וחסרת דאגות. רן הוריד את תיק הגב שלו על הקרקע וניסה לפתוח אותו אך לשווא. התיק נותר נעול כאילו הדביקו את הריצ'רץ' שלו עם דבק על, "לכל האלומרות בעולם" אמר רן חרש, חמימות מוזרה פשטה מהתיק לרגעים ספורים, רן המופתע הביט בתיק בפליאה, האשים את ארוחת הבוקר וניסה לפתוח בשנית את הרוכסן אך לשווא, התיק נותר סגור. "אימא, אני לא מצליח לפתוח את התיק" אמר רן. "אימא" הוסיף בקול חזק יותר לאחר שלא שמע תשובה. רן הרים את עיניו והביט בפארק, לא היה שמה איש מלבדו. הוא החזיר מבט בהול אל השער שדקות קודם לכן עמד ממולו אוטובוס הטיולים שהתפוגג כלא היה והותיר אחריו רק עננת אבק שצנחה אל הקרקע בעצלתיים. 
בלי לחשוב פעמיים הוא הכניס את ידו לכיסו בחיפוש אחר הפלאפון שנעלם בלי להותיר עקבות כיתר חברי הקבוצה ומשפחתו. קצב פעימות ליבו הלך והתגבר בשעה שצעד ברחבי הפארק בחיפושים אחר הקבוצה, צליל חד של רשרוש עלי שיח ה"פולמיניו" שממערבו רמז לו על כך שהוא לא לבד, דפיקות ליבו התחזקו כאשר כמו בהילוך איטי יצא ממאחורי השיחים הנער שמיהר לצאת מהאוטובוס כשחיוך שבע רצון על פניו. רן נשם לרווחה וצעד אליו, ידעתי שהם לא שכחו אותי "ואוו. ואני חשבתי שאתם שכחתם אותי והכול.. איפה הייתם? לאן נעלמתם? אולי כדי שתתקשר להורים שלי ותגיד שמצאת אותי, לא עושים דברים כאלה" אמר רן באנחת רווחה והביט בנער שעמד למולו שהחיוך הרחב שעיטר את פניו נעלם קליל, לא, לא ייתכן, הם לא שכחו אותי. קיווה רן.
"על מה אתה מדבר? איפה כולם?" שאל הנער בהפתעה. רן הביט בו בבעתה, פשוט מצוין, שכחו אותי בפארק איתו, מכל האנשים בעולם דווקא איתו, פשוט פיצוץ, היום לא יכול היה להיות מוצלח יותר, כן בטח. 
"אתה בטוח שאתה לא יודע לאן הם הלכו?" שאל רן, הילד הביט בו ארוכות ולבסוף חיוך פשט על פניו, כאילו זה עתה זכה בפרס נכסף.
"ברור שאני יודע איפה הם" אמר הילד תוך שהוא מדגיש את ה"רור", "הם עפו לכיוון ההוא" אמר והצביע מעלה אל נקודה שכפי הנראה הייתה השער. חיוך עלה על פניו של רן, ייתכן ובכל זאת הוא יספיק לאכול את ארוחת הצהריים.
"או-קיי, אחרייך" אמר רן וצעד אחרי הצעיר שהחל לפסוע בצעדים מהירים לכיוון היציאה מהפארק.
"אגב, קוראים לי זכרייה קאלטר" אמר המוביל כבדרך אגב, "ולך?" שאל כשעצר בפתאומיות וגרם לרן לאבד את שיווי משקלו, "תגיד, מה השיר האהוב עליך, סדרה, מכיר חטופים?" 

התחיל זכריה לפטפט בעמידה, אין לי זמן לזה, החליט רן בליבו, תחזור ללכת. 

"רן, רן ורונגמינינג" ענה רן בשעה שהאיץ בזכריה לחזור ללכת, "רק תחזור ללכת, שלא נפספס אותם" הוסיף, למשמע דבריו החיוך על פניו של זכריה רק הלך והתרחב, משהו לא בסדר איתו קבע רן אך המשיך לצעוד בעקבותיו, מזגזג בין רוכבי האופניים לאנשים המוטרדים.
"עיר ממש מנומסת" העיר זכרייה כאשר בריטי אחד הפיל עליו בטעות גביע גלידה, "דווקא טעים, אולי נחזור ונקנה לנו גם גלידה" הציע תוך כדי פנייה בצומת צדדי שהוביל למדרגות אל מתחת לאדמה. 
"אתה בטוח שזו הדרך?" שאל רן מתעלם מהשאלה הראשונה שנשאלה.
"כן. כן, אנחנו פשוט הולכים בדרך קיצור, אומנם הם יהיו מעלינו, אבל אנחנו נפתיע אותם ונפגוש אותם ביעד, סמוך עליי, אני בקיא בדברים האלה" אמר זכרייה והגביר את קצב צעדיו.
"אוקיי" אמר רן באיטיות וירד אל המתחם הגדול עם הרעש וההמולה. הם הגיעו לתחנת הרכבת.

הפרק הקודם		הפרק הבא