אנחנו צריכים לדבר

החמישה ישבו על ספסל בגינה ציבורית, שבעים אחרי הארוחה שבדיוק אכלו.
ארבעת הבנים גם שתו, והציקו קצת לאישה שביניהם.
"קדימה, לילי, תשתי קצת. אל תהרסי את הכיף," שידל אותה סיריוס.
היא חייכה לעברו בנימוס. "לא תודה. אני... לא מרגישה כל כך טוב."
"הוויסקי- אש יגרום לך להרגיש טוב יותר, תסמכי עליי."
היא הנידה בראשה.
סיריוס עוד ניסה לשדל אותה, אך ג'יימס כרך יד רכושנית סביב כתפיה ונשק לרקתה. 
"לילי שלי יודעת מה היא רוצה, רך כף. אתה יודע שהיא תשתה אם יתחשק לה."
סיריוס משך בכתפיו, הוציא סיגריה מכיסו והלך הצידה, לעשן.
לילי התרפקה על ג'יימס והניחה את ראשה על כתפו. "אנחנו צריכים לדבר," לחשה לו.
ג'יימס התיישר מיד והסתכל עליה. "מה זאת אומרת?" שאל בבהלה.
"כלום, ג'יימי. אני פשוט רוצה להגיד לך משהו."
"זה משהו שעשיתי?"
"לא, מותק."
"זה משהו שאמרתי? משהו שלא עשיתי והייתי צריך לעשות? זה בקשר לנסיעה ההיא? כי כבר אמרתי לך ש-"
"ג'יימי, הכל בסדר. אני פשוט רוצה לספר לך משהו."
הוא נעץ בה מבט חשדני. "את בטוחה?"
היא פרצה בצחוק מתגלגל, תפסה בלחיו ונישקה אותו ארוכות על פיו. "אני בטוחה לגמרי," לחשה אחרי שהתנתקו.
"אממ... חברים? אנחנו עדיין פה," מלמל רמוס, משועשע מעט. פיטר צחקק לידו.
ג'יימס הסתכל עמוק בעיניה, וכשראה שהיא מביטה בו במבט אוהב אך רציני הוא הסתובב אל חבריו בקול אנחה.
"אני חושב שאנחנו נזוז," אמר.
רמוס ופיטר חייכו אליו בהבנה והנהנו בראשם. הוא אחז בידה של לילי ושניהם קמו ממקומם, נופפו לשלום לדמותו המתקרבת של סיריוס והתעתקו לביתם.
כשעתיים לאחר מכן, לבושים כבר בפיג'מה, הם ישבו על הספה הבהירה שבסלון.
"נו, אז מה רצית לספר לי?" שאל ג'יימס.
לילי נשמה עמוק. "אתה לא נבהל," ביקשה.
מאוחר מדי, חשב ג'יימס לעצמו בעוד פחד החל מכרסם בלבו. "אני מאוד אשתדל שלא," הבטיח.
היא נשמה עמוק, הניחה את ידה על ברכו, סובבה את עצמה כך שתפנה ישירות אליו ואמרה: "אני בהיריון, ג'יימי."
הוא ישב המום לרגע, בוהה בה בנסיון להבים, ואז חיוך גדול עלה על פניו.
הוא חיבק אותה בחוזקה. "זה ממש נפלא, לילי!"
היא הביטה בו בחיוך עצוב. "כן, ג'יימי. זה נפלא."
"קרה משהו?" שאל בדאגה.
"כלום," אמרה בחיוך עייף. "פשוט... אני לא בטוחה שזה נפלא כל כך. מסוכן עכשיו, ג'יימי."
פניו קדרו. "נכון" מלמל. "לא חשבתי על זה."
שפתה של לילי רטטה, וג'יימס מיהר להעמיד פנים אמיצות. "יהיה בסדר, פרח שלי. בואי הנה." היא התרפקה עליו והניחה את ראשה על חזו בעודו מלטף אותה ברכות. 
"יהיה לנו תינוק, יפה שלי! ילדים זה שמחה, לא?"
לילי חייכה אליו בין הדמעות ונשקה לו על שפתיו.
הם התעוררו בבוקר כשראשה של לילי עדיין נח בחיקו של ג'יימס.
"בוקר טוב," אמר לה בחיוך.
לילי התרפקה עליו. "אתה ער כבר הרבה זמן?"
"בערך," ענה לה, "אבל לא רציתי לקום מהמקום. את נראית כל כך שלווה כשאת ישנה."
היא חייכה אליו ושניהם קמו ממקומם, התחבקו ארוכות וניגשו להתארגן לעבודה.

החודשים שלאחר מכן חלפו מהר, ולילי מצאת את עצמה עם בטן בגודל היקום עצמו, כמעט.
כשג'יימס הגיע הביתה, הוא ראה אותה בוחנת את בטנה במראה.
הוא ניגש אליה וחיבק אותה מאחור. "אני כבר יכול לראות אותו תולה את הכוכב בראש עץ חג המולד."
לילי חייכה אליו. "גם אני. התחלתי לתכנן את החדר שלו, רוצה לראות?"
"ברור."
היא הובילה אותו במעלה המדרגות והם נעמדו בפתח החדר. ידיה של לילי היו מונחות על בטנה וידו של ג'יימס הייתה כרוכה סביב כתפה.
"הוא ילמד בהוגוורטס, נכון?" שאל ג'יימס לאחר שתיקה קצרה.
לילי הסתכלה בו בהפתעה. "אתה כבר חושב על זה?"
ג'יימס משך בכתפיו. "פשוט...הסיפור שלנו התחיל שם, את יודעת. אני חושב שזו תהיה סגירת מעגל יפה."
לילי חייכה בחולמנות, נהנית מהזכרונות שהמחשבה העלתה.
"הכל התחיל בערב השנה החדשה, אתה זוכר?"
ג'יימס חייך חיוך רחב. "בוודאי שאני זוכר, איך אפשר לשכוח? את שיגעת אותי, לילי. רדפתי אחרייך במשך שנים בלי שום היענות מצידך. בוודאי שאני זוכר את הנשיקה הראשונה שלנו."
"החלטנו לפתוח דף חדש. בלי מריבות, בלי שנאה. החלטנו לתת לזה צ'אנס," נזכרה. "ואת ההסכם שלנו חתמה הנשיקה ההיא, בחצות הלילה."
הם זזו מעט כך שאצבעותיהם היו שלובות. לילי התרוממה על קצות אצבעותיה ושפתותיהם נפגשו. לפתע, הנשיקה נקטעה כשלילי העוותה את פניה בהבזק חד של כאב.
"הוא יוצא," לחשה, ואז הרימה את קולה לצעקה. "ג'יימס, התינוק שלנו רוצה לצאת!"

ג'יימס ישב לידה, על כיסא הפלסטיק הזול שמיועד לחמבקרים בבית החולים המוגלגי הקרוב.
לילי סירבה להוציא את התינוק החוצה בקסם, וג'יימס לא היה מסוגל להתווכח איתה בנושא זה. כפי שאמר בעצמו לפני זמן לא רב- לילי שלו יודעת מה היא רוצה.
כשראה את מבטה הכאב, ג'יימס התחיל לדבר. הוא דיבר על כל מה שעלה בראשו- העיקר להסיח את דעתה.
"הגיע הזמן לכמה החלטות. לא, יקירה? איך נקרא לו?"
לילי חייכה אליו בחולשה. "אני רוצה הארי, כמו השחקן שטוני ואני אהבנו בתור ילדות. אתה מסכים, ג'יימי?"
"בטח, אהובה. הארי זה שם מקסים."
"הארי פוטר," אמרה לילי, מתענגת על צליל ההברות.
גל חדש של כאב הציף אותה והיא העוותה את פניה בעודה תופסת בידו של ג'יימס. 
הוא ליטף את אצבעותיה, מוחו חושב בקדחתנות על דברים נוספים לומר. 
"מה לגבי סנדק?" שאל לבסוף.
"הייתי מציעה את רמוס, אבל המחלה שלו עלולה להוות בעיה."
ג'יימס הנהן בהסכמה, מחכה להמשך דבריה.
"סיריוס?" שאלה.
ג'יימס הסתובב לאחור. "הוא לא פה, לילי," אמר בדאגה. "את רוצה שאני אקרא לאחות? יכול להיות שאת מתחילה להזות."
לילי צחקה. "לא, טיפשון. אני מציעה אותו כסנדק."
"אם זה מה שאת רוצה, פרח שלי. אז סנדק- יש."
"יש," אישרה לילי.
"שם- יש."
"יש."
"מה נשאר?" שאל ג'יימס. 
"להבין שנגמרו הנעורים שלנו, ג'יימי. חשבתי על זה הרבה לאחרונה. אין יותר יציאות ספונטניות באמצע הלילה, בלי השתכרויות לא מתוכננות. אנחנו נצטרך להיות בוגרים ואחראיים מעכשיו."
"להתראות לכיף?" שאל ג'יימס.
"בינתיים. כשהארי יגדל קצת, אולי נוכל לשכור שמרטף."
ג'יימס צחק. "אם היית מציעה את סיריוס לתפקיד הזה- הייתי אומר שהשתגעת באופן סופי," אמר.
"אל תדאג, אני לא רוצה שהילד שלי יהפוך לקונדסאי חמישי."
"הוא גם הילד שלי, להזכירך. אל תתבעי עליו בעלות עוד לפני שהוא נולד."
"ובקשר ללידה," אמרה לילי, מתנשפת. "אני חושבת שזה מתחיל."
"אוי, מרלין," מלמל ג'יימס. "אחות!"

"זהו, זה עומד להיגמר," אמרה המיילדת בטון מרגיע. "כבר רואים את הראש מבצבץ. אתה יכול להתחיל בספירה לאחור, אדון פוטר. אני מאמינה שהכול ייגמר תוך עשר נשימות עמוקות."
ג'יימס החיוור התחיל למלמל: "עשר, תשע, שמונה-"
"לאט יותר, אדון פוטר. זה תינוק, לא ספידי גונזלס."
"עשר," אמר ברעד. "תשע... שמונה, שבע..." הוא נשם עמוק. "שש... חמש..." למראה הכאב שעל פניה של לילי ג'יימס עצם את עיניו. "ארבע... שלוש," הוא נשך את שפתיו ולחש: "שתיים, אחת-"
"מזל טוב, יש לכם בן!" קראה המיילדת.
לילי עטפה את הרך הנולד בזרועותיה. "אני אוהבת אותך, ילד קטן שלי," לחשה לו. "ואני אגן עליך בחיי."

~~

אשמח לתגובות =)