מרגרט

הסערה חלפה, השמיים היו עדיין אפורים וירד רק גשם, כול היצורים היו עוד במקום מחבוא אך אני הרגשתי מספיק בטוח כדי לצאת ממקום מחבואי. קפצתי מגזע העץ, הצרצרים לא שרו רק הרוח שרקה ביגון. הלכתי בין הפרחים הנבולים ואז הבנתי מישהו מת. כשמישהו מת הטבע מרגיש אותו, כשמישהו מת לטבע אכפת. לי לא היה אכפת , רק קיוותי בליבי שזו לא מרגרט. כשהחלה הסערה אני רצתי להתחבא רוחק והיא, היא . אני לא יודע מה היא עשתה.  ככול שאני מתקרב אל הבקתה שלנו הפחד עולה בי והרוח מנסה לסמן לי לא להכינס. הגעתי אל הביקתה , דפקתי בדלת והרוח נשבה חזק באוזני . אין תגובה. פתחתי את הדלת , תעדתי בחדרים אך הביקתה ריקה אפילו הרוח לא מעיזה להכינס אליו. יצאתי החוצה ומאחוריי הביקתה נמצאת על הרצפה נערה  בעלת שיער אדמוני שפנייה מופנות אל האדמה , הפכתי אותה עליי. אלה פנים כה תמימות וטהורות מדוע לקח אותן הטבע אליו? בדקתי את הדופק שלה ליתר בטחון אך הטבע מתאכזר אליי. הו מרגרט מדוע לא ברחת איתי לגזע העץ הבטוח... האם זו אשמתי שמר גורלך, מהו הגורל האם האמנת שיש גורל? הטבע חמדן, לוקח כול מה שהוא רואה בעס ובסערות והמון אסונות. טבע, קח קח את כולם קח אותי רק לא מרגרט. אני זוכר בוודאות את הפעם הראשונה שנפגשנו. התקרבתי לגופתה של מרגרט ולחשתי באוזנייה הקרות את הסיפור שלנו, את הסיפור המדהים, המצחיק ומרגש , הסיפור שלנו. היא בוודאי הייתה צוחקת ואז היינו יוצאים לעוד הרפתקאה. יצאתי מהיער עם גופתה על ידי, אולי ישנו עוד סיכוי קטנטן שתחייה, את הסיכוי הזה צריך לבדוק בבית החולים שמחוץ ליער. נשארתי מחוץ לחדר הניתוחים, מחכה בייגון ובתקוווה לתשובה שקרה נס. לולה אחות בבית החולים שהיייתה השכנה לשעבר שלי מתיישבת לצדי. "היא מתה" היא אמרה ודמעות זלגו מעייני ללא שליטתי "גיא, אולי תרצה לגור אצלי ביינתים?" היא שאלה ברחמים "לא!!!!" צעקתי את המילה שמרגרט לימדה אותי להביע , ברחתי משם מהמקום הנורא הזה, רגיל למותם של אלפי אנשים ביום, השותף הדומם של הטבע. צרחתי אל האוויר שוב ושוב "לא! לא !!! לא!!!" הייתי רטוב מכף הרגל עד הראש, כעת אני נופל ארצה קדימה שהטבע ייקח גם אותי. חולצתי מוכתמת בוץ ומישהו גורר אותי "בוא בוא נלך הבייתה" נשמע קולה המתוק של אחותי, סטלה "התגעגעתי אלייך"