Go,Go,Go!!!

טררר... טררר.... " נו באמת," חשבתי " עוד יום הולדת רגיל..."

קפצתי מהמיטה לרצפה הקרה ונעלתי את נעלי הבית הפרוותיות. " ברר... קר, אני אלך לקחת מסבתא את החלוק החם שלה." שיניי נקשו. ירדתי במדרגות לכוון חדרה המרווח של סבתי, אך לפני שהגעתי שמעתי קולות בכי. " לא ג´וני,אל תעשה את זה לילד! אתה יודע שהוא קטן מדי. סה"כ בן 15..." אמרה סבתא  בקול חנוק, התקרבתי אט אט, על קצות האצבעות, לעבר הדלת. הדלת הייתה פתוחה לכדי חריץ קטן, אך זה הספיק לי. רק עכשיו הבנתי שסבתא דיברה בטלפון, איך חשבתי שמישהו הגיע הנה? הרי בטח כבר שהבית נבנה לא נכנס לפה איש מלבדנו!. הזזתי את ידי שנרדמה ביינתים משהייה בחריץ הדלת הצר וזו הפילה את אחת התמונות התלויות על הקיר, נשמע רעש מהדהד וסבתא הסתובבה.

"לך לחדרך!" צעקה בכעס ואז הוסיפה ביתר עדינות " מזל טוב, קיפי" - כן אני יודע מה אתם חושבים, קיפי? מה זה השם הזה? גם אני לא מתלהב ממנו, אבל בהמשך הספר תדעו כמה השם הזה עזר לי! אבל בינתיים, בואו נמשיך בסיפור- הסתובבתי לאחור והחלתי לעלות במדרגות שמעתי רחש מוזר, הרחש הגיע מהחדר שלי! הזדרזתי, וכשהגעתי הדלת הייתה סגורה. פתחתי לאט את הדלת, בהיכון לגבי מה שנמצא מאחוריה! אבל לא מצאתי כלום, חוץ מדבר אחד, על המיטה שלי נצץ לו קמע זהב בצורת אצטרובל ועליו נח פתק ישן, קרוע ובלוי. ובו כתוב: "אוהבים אותך ומתגעגעים, אבא ואמא" בכתב יד מסודר.

הפתק נפל מידי ואני נשכבתי על מיטתי ובהיתי בפה פעור בתקרה...

***

אזהרה: החלק הזה אינו חלק מהעלילה והוא מספר עליי ועל משפחתי

אני רוצה להסביר לכם למה כל-כך התרגשתי מהמכתב . אז ככה, ההורים שלי נעלמו כמה שבועות אחרי שנולדתי והשאירו אותי אצל הסבא וסבתא שלי מצד אמא. במשך חמש שנים חייתי בבית של סבא וסבתא שלי עד שסבי נפטר ממחלה קשה... סבתא החליטה לעבור לבית  חדש מכיוון שהבית הקודם הזכיר לה מאוד את סבא, וכיום אנחנו גרים בבית הזה. אני לומד בבית ואני יוצא עם סבתי רק פעם בשנה, לאזכרה של סבא שלי. מכירים את הספר "פטר והזאב"? כי פטר קצת דומה לי, גם סבו לא מרשה לו לצאת ואמר ש"מסוכן" בחוץ. כך גם סבתי אומרת לי!!!

הדבר היחיד שאני יודע על הוריי הוא שהם היו חוקרי קמעות- מה שמסביר את המתנה שככל הנראה שלחו לי-עוד פרט חשוב על ההורים שלי: אף אחד לא ידע אם הם חיים או מתים , אבל כעת, יש לי הוכחה. הם חיים...

***

רצתי במדרגות עם הקמע בידי לעבר חדר המחשב, רציתי לחפש באתר מציאות קדומים מה פשר הקמע."קיפי!" צעקה סבתא מלמטה "האוכל מוכן!" " עוד מעט סבתא" עניתי לה והמשכתי לרוץ,  פניתי לכיוון החדר ולפתע נתקעתי בסבתי. הקמע נפל מידי ומיהרתי להרימו. " מה זה? אתה לא ש..." ואז היא השתנקה, " מה קרה? סבתא!" שאלתי בבהלה והיא הרימה את אצבעה הרועדת לכיוון כלשהו. רק עכשיו הבנתי שהיא הצביעה על ידו שאחזה בדבר נוצץ.

" הקמע? " שאל בלחישה וסבתו הינהנה. לפתע היא נפלה ארצה מעולפת. מאז אני לא זוכר כלום. רק בלגן, את שריקות האמבולנס ואת אורותיו, ובמיוחד את השוטרים שחקרו אותי. 

הייתי מעורפל מאוד...

יום למחרת המקרה:

כל הלילה חלמתי על סבתא, רציתי לבקר אותה היום (בהמשך תבינו למה  לא יכולתי...).

הגיע הבוקר, אבל לא התעוררתי! ידעתי שיש לי עוד זמן... " חפפששש, חפפששש" המשכתי לנחור. לפתע הרגשתי יד קרה על גבי והסתובבתי לעברה במהירות.

"שלום קיפי" אמר פרצוף מוכר, חם ונעים " איך היה בחמש עשרה השנה האלו?"

ואז נחתה עליי הידיעה מי עומד מולי! זה היה... אבא שלי!!!!

" איפה אמא?" שאלתי בחשש, פתאום פניו של אבא נהיו עצובים והחלטתי לשתוק, 

´ כנראה קרה לה משהו´ מחשבה החלה להתגבש במוחי אבל קטעתי אותה במהירות.

" מה אתה עושה פה, אבא?" את המילה האחרונה אמרתי בהתרגשות קלה.

" אתה תדע בהמשך" אמר קולו החזק "ביינתים בא איתי..." אמר והחל ללכת לעבר הקיר. ´מוזר´ חשבתי אך החלתי ללכת לעבר הקיר גם אני, לפתע אבא נכנס אל הקיר ונעלם! "טוב, זה כבר הזוי! אבל מגניבב..." עכשיו כבר דיברתי לעצמי.

אזרתי אומץ, הלכתי אחורה וזינקתי אל הקיר בצרחה...