תמשיך לאהוב אותי כשאני לא צעירה ויפה?

נקודת מבט: טונקס
ידעתי שאני לא צריכה לעשות את זה.
ידעתי שאני יכולה להתפס ולהשלח לכלא על זה... אבל הייתי צריכה לפענח את זה.
כשבדקתי את המראה החדש שלי במראה, חשבתי שוב על הרעיון שהעלתי. אני אתגנב למשרד הקסמים בתחפושת ואמצא את המסמכים על ההורים שלי. כשאני אמצא מה שרציתי (אם אמצא את מה שרציתי, זהו זה) אברח משם והם לעולם לא ידעו.
כמובן, התוכניות שלי בדרך כלל כשלו, אבל הייתי נחושה מתמיד הפעם.
לאישה הזאת יש טעם נורא בבגדים, אבל בחרתי בה כי אני יודעת שהיא האישה הכי פחות חשובה בכל משרד הקסמים, אז קרוב לוודאי, שאף אחד לא יבקש ממני כלום. זהו זה טונקס, אמרתי לעצמי, יוצאת הדלת הקדמית. זה היום שבו תפתרי הכל. את יכולה לעשות את זה.
התגעגעתי לשיער הוורוד שלי, לאישה הזאת היה שיער משעמם. בכלל לא כמו השיער הרגיל שלי. השיער שלי לא היה וורוד מאז שהמלחמה התחילה. אולי זאת הסיבה שהתגעגתי אליו כל-כך. אני מניחה שלא היו לי הכוחות לשלוט ביכולות שלי יותר... הייתי עסוקה בלדאוג לדברים אחרים. דברים חשובים יותר... כמו אמא שלי.
עשיתי את זה בשבילה.
הדלתות הענקיות נפתחו ובתוך שניות מצאתי את עצמי הולכת בהמון מכשפות וקוסמים. רובם חייכו, הם היו כאלה מאז שהמלחמה הסתיימה, ווולדמורט הושמד, אבל כמה מהם היו זועפים וממורמרים. עברתי ליד ילד קטן שמכר עיתונים, ומשהו בכריכה תפס את צומת ליבי.
"כמה בשביל עיתון אחד, אדוני?"
"הם חינם גברתי!"
הודתי לו ולקחתי אחד, מסתכלת על כתבה קטנה שהכילה משהו מאוד חשוב: השם של אמא שלי. הם לא עשו כתבה כזאת קודם! קראתי אותה תוך כדי שסרקתי אותה בחיפוש אחר שמי. היה נראה שסוג של חיה התקיפה את האישה המסכנה הזאת. אף אחד לא ידע על מישהו שירצה לנקום בה, כי היא הייתה אישה אהובה בחברה שלה. המשטרה חקרה אתמול כל הלילה בשביל למצוא איזה יצור יעשה דבר כזה. עקבות שיער וצורת החתכים גורמת לחשד של תקיפת אדם-זאב. בנוסף, נמצא בראשה פצע מירי...
לא יכלתי לקרוא יותר על מותה של אימי, אז זרקתי את העיתון לפח בדרכי למשרד. מצאתי את עצמי מתגברת על הרגשות שלי בעוד אני מחליקה בין אנשים במסדרון. תשלטי על עצמך, טונקס! צעקתי על עצמי. את לא יכולה להרוס את זה רק בגלל שקראת כתבה מטופשת! לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת לתא שלי, סוגרת ונועלת את הדלת אחרי.
אז איפה להתחיל?
הרעיון אף בפתאומיות מראשי כשצללתי לתיקיות, לא שמה לב אם זרקתי את אלו הלא משמעותיות בחדר. התוכנית כבר לא הייתה חשובה; הייתי צריכה למצוא את המסמכים. "לא, לא... לא." מילמלתי תוך כדי שנאבקתי למצוא את השמות של ההורים שלי. הידים שלי התחילה לרעוד בעצבנות, והתחלתי להזיע מפחד. מה אם אני לא הייתי מוצאת את התיקיות? מה אם מישהו היה נכנס והיה שואל אותי מה אני עושה?!
זה היה נראה כאילו ישבתי שם מחלקת את התיקיות נצח לפני שמצאתי את התיקיה הנכונה.
אנדרומדה טונקס.
חייכתי במהירות ותפסתי את התיקיה, מחזירה את השאר בחוסר תשומת לב. לא שמתי לב שהשארתי אחת על הריצפה ליד השולחן. עכשיו תצאי! המוח שלי צרח לי. שמתי עליי את המעיל שלי ויצאתי מהמשרד. לא דואגת לסגור את הדלת מאחורי. כמה מבטים זינקו לעברי כשמהירתי דרך המסדרון, מתנגשת ודוחפת אנשים, ובטעות מפילה להם דברים מהידים. בדרך כלל הייתי מתנצלת על זה, אבל לא הייתי עצמי באותו רגע. פשוטו כמשמעו.
"הנה היא! הנה האישה."
חרא.
סקרתי את האישה שהייתי מחופשת אליה כשהיא הצביעה אליי באצבע חדה. ידעתי שהמשקה לא היה חזק מספיק! צעקתי על עצמי כשרצתי רחוק ורחוק יותר ממנה. סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי; ואני מניחה שאני אשלם על זה בריצה ארוכה. "תתפסו אותה!" יכלתי לשמוע את הד הצרחות כשרצתי לתוך חדר הדואר. חומקת מהעגלות ונמנעת מקשר עין עם כל-כך. עברתי דרך מראה שהייתה בחדר וראיתי שמהרגע שאיבדתי את הריכוז שלי לא הייתי יותר האישה שאליה התחפשתי. מציון, פשוט מצוין.
זה יכל עדיין לעבוד!
אמרתי לעצמי להאמין. יצאתי ממצבים קשים גם קודם, אז מי אומר שאני לא יכולה לעשות את זה עכשיו? כמובן שהיו בערך 20 קוסמים שרצים אחרי וכנראה יודעים יותר כשפים ממני... אבל אני יכולה להתחפש לכל אחד! הם לעולם לא ידעו! תכננתי בראשי כשקפצתי מעל הספסל. עכשיו אם רק הייתה לי דקה לשנות את עצמי למישהו אחר... לא הולך לקרות.
הגברים נהיו קרובים יותר ויותר אליי. יותר אנשים התחילו להבין גם, שרימיתי. התכוונתי להתפרץ לתוך סמטה ריקה, אבל עדיין יכלתי לראות את הגברים מאחורי. ליתר דיוק, זאת הייתה סימטה קטנה וחשוכה עם כלום להתחבא מאחוריו. הדבר היחיד שם היה קיר בריח גדול בסוף הדרך אליה רצתי. מה הכישוף המפגר הזה?! הכרתי כישוף לפני הרבה זמן שהיה עוזר לי לצאת מהמצב הזה. אבל המחשבות שלי היו יותר מידי מבולבלות שלא הצלחתי להזכר. כשהסתובבתי אחורה חזרה, הבנתי שהייתי מוקפת. לא רציתי שזה יגמר ככה, אבל ידעתי שאני צריכה להלחם.
חטפתי את השרביט שלי והתחלתי לצעוק כשפים ככל יכולתי.
הצלחתי איכשהו להפיל כמה מהגברים על הריצפה. השאר דחפו אותי קרוב יותר ויותר לחומה, אבל לא הייתי מוכנה להפסיד מבלי להלחם. על מה שהייתי בדרך לעשות, אל תשפטו אותי, הייתי במצב נואש טוב?!

"סקטומסמפרה!" (הערת המתרגמת: לא בטוחה שתרגמתי את הלחש נכון, זה הלחש של סנייפ שהארי מצא והשתמש בו על דראקו)
זה פגע באחד מהגברים ישר בחזה והוא התחיל לדמם מיד. שנאתי את הלחש הזה אבל כמו שאמרתי; הייתי נואשת.
כמה מהגברים הנותרים רצו אליו, מנסים לעצור את הדם. הרגשתי כמה טיפות דם נוטפות מראשי, אבל התעלמתי מזה. שלושה גברים ירו בי כשפים שאפילו לא שמעתי. הצלחתי להדוף אותם, אבל זאת הייתה המגושמות שלי עצמי שהפילה אותי. פח זבל מטופש היה מאחורי. ואם לא ידעתם: מעדתי עליו ונפלתי.
השרביט שלי עף ליד של אחד מהגברים ואני נשבעת שהרגשתי את הלב שלי נשבר. זה נגמר.
עכשיו אני לעולם לא אגלה - "ניסיון נחמד נערה"
הסתכלתי למעלה לעינו המופתעת של עין-הזעם מודי. זה יהיה הוא שלכד אותי, חשבתי בזעף, מסתכלת הרחק מארשת פניו. אני שונאת את זה כשאנשים בוהים בי... זה גורם לי להרגיש כמו סוג של משוגעת. שמעתי אותו מנקה את הגרון ומתכופף למטה למשוך אותי על הרגליים. "מיד לחדר החקירות איתך" שמתי לב, שהוא נשמע זועף יותר ממקודם. אני מצטערת אמא... איכזבתי אותך.
נקודת מבט: רמוס לופין
"אני צריך את העזרה שלך, רמוס."
"עם מה עין-הזעם?"
מודי נכנס למשרד שלי עם המבט העצבני הרגיל שלו על הפנים המקומטות שלו. הנחתי את העט-הנוצה שלי והעברתי את צומת הלב שלי עליו. "תפסנו מישהו מסויים במשרדים היום... היא חיפשה במסמכים ועכשיו אנשים בפאניקה כי המסמך שהיה על הריצפה שייך ללוציוס מאלפוי." הוא רטן, מנענע בראשו.
"מה אני צריך לעשות עם זה?"
"ובכן, אתה מבין, זאת אחיינית של סיריוס, נימפדורה. זאת שנאבקה איתנו במלחמה?"
קימטתי את מצחי, "למה שהיא תחטט במסמכים?" שאלתי אותו בסקרנות. הוא גיכך ופתח את הדלת.
"למה שלא נלך לגלות?"
אחרי בערך רבע שעה מצאתי את עצמי בחדר החקירות.
"אתה בטוח שזה רעיון טוב עין-הזעם? אני מתכוון מה אם-"
"אל תדאג, היא לא מזיקה."
נשכתי את הלשון בדאגה כשהוא פתח את הדלת וסימן לי להכנס. נימפדורה ישבה שם בכיסא, באמצע החדר החשוך והאפל. רק ש... זה לא נראה כמוה בכלל. בפעם האחרונה שראיתי אותה השיער שלה היה ורוד והיא הייתה מלאת אנרגיות. אל תבינו אותי לא נכון, קווי הפנים שלה היו נחמדים, אבל פשוט היה משהו שונה לגביה. השיער שלה היה חום מבולגן וזה היה נראה כאילו היא לא ישנה שבועות. אני מתערב שאני נראה ככה רוב הזמן.
"אז תגידי לי נימפדורה, ידעת שאת יכולה להכנס לכלא על זה? או שאת מטופשת מידי בשביל להבין את זה?"
מסיפורים ששמעתי על הנערה הזאת, אני יודע שהיא לא אוהבת שקוראים לה בשמה הפרטי. או מטושפת. בכל מקרה; היא אפילו לא הגיבה. היא רק הביטה בעין הזעם כאילו אין לא שמץ של מושג מה הוא אומר. "שמעתי על אמא שלך," התחיל עין הזעם שוב, לא נכנע בקלות כזאת. "זה מעורר רחמים, שמעתי שהיא הייתה אישה נהדרת. למה את חושבת שמישהו רצח אותה? אה? זה היה מאלפוי? זאת הסיבה שבגללה חיפשת את המסמכים שלו?" הוא שאל בקול, מסתכל עליה.
"מה את מתכוונת לעשות בכל מקרה? אולי הפלת את הטובים מהלוחמים שלנו אבל לוציוס הוא מקרה אחר. לפחות נכסוך לך את הרחמים. אם היית אפילו דורכת בבית שלו היית נשחטת לפני שתספיקי להסתכל לסמור הזה בעיינים."
"לא הסתכלתי במסמכים שלו."
כשהיא דיברה ידעתי שמשהו השתנה בה. זה היה קול מאוד עייף ומעושה... בכלל לא כמו שאנשים חיקו את קולה. כשהיא דיברה, יכולתי לשמוע כאב בקולה. כאב מאוד נורא שהיה חייב לשנות משהו בדעתה. ראיתי את עין-הזעם מתקרב יותר לפניה החיוורות.
"הו, באמת? ואת חושבת שאני באמת מיד אאמין לך?"
טונקס לא ענתה.
"אז בסדר. אם לא חיפשת את המסמך שלו... אז את המסמכים של מי חיפשת?"
"ההורים שלי."
"ובכן למה שתעשי את זה? גרת איתם כל חייך! בטח ידעת הכל עליהם!"
רמז לאדמדות התחיל להופיע על השיער של טונקס, שאני משער שהיא נעשתה מעוצבנת על עין-הזעם. לא יכלתי להאשים אותה... הייתי בערך האדם היחיד שהוא לא יכל לעצבן. הבטתי בה כשהיא התיישרה מעט בכסא והסתכלה על מודי.
"אני חושב שאני מבין את זה עכשיו... חיפשת אויב שלהם, לא כך? אני מתערב שחשדת שהם נוקמים באמך? זה היה איש זאב? בגלל שאת יודעת... יש לנו איש זאב קטן משלנו בדיוק כאן בחדר הזה."
קיוויותי בדממה שהוא מתכוון לאיש זאב אחר שמתחבא בפינה ולא ידעתי עליו.
הוא סימן לי להתקרב בידו. צעדתי בהיסוס לעבר האור ונעמדתי מאחורי מודי.
טונקס הציצה בי מהראש על לבוהן.
"זה לא היה הוא אם זה מה שאת שואלת."
מודי בהה בי, רומז לי לומר משהו. ניקיתי את הגרון וניסיתי לחשוב על דרך להוציא ממנה את האמת בלי לפגוע בה. "טונקס, למה גנבת את התיקיה של מאלפוי?" שאלתי, משנה את הנושא. היא הביטה בי בכעס עכשיו, מנענעת את ראשה.
"לא גנבתי אותם!, כבר אמרתי לכם"
"אז למה זה היה על הריצפה במשרד?"
"הפלתי את זה בטעות כשחיפשתי את המסמכים האחרים!"
הרגשתי שאני מצליח להוציא ממנה משהו אז המשכתי.
"אם תפסיקי לשקר טונקס, אולי נוכל לעזור להוציא אותך מהכלא אחרי כמה שנים - ולא למשך כל חייך."
טונקס זרקה את הכיסא על הקיר, השיער שלה הפך לאדום-דם. למען האמת, קצת פחדתי מהצד הזה שלה. אהבתי אותה יותר כשהיה לה שיער ורוד.
"לא לקחתי את המסמכים המטושפים שלו! ניסיתי למצוא את איש הזאב המשוגע הזה שהרג את אמא שלי!"
עין-הזעם עמד לצידי עכשיו, עיניו מלאות נחישות. הייתי בדיוק בדרך להגיד לו להפסיק לפני שהיא תאבד את זה לגמרי, אבל הוא דחף אותי אחורה לפני שיכלתי אפילו להתחיל.
"היא לא מתה מהנשיכה! היית שם, לא כך?! היית שם כי שכרת איש-זאב ובגלל שהוא לא סיים את העבודה החלטת שאת תעשי את זה!"
אני נשבע ששמעתי את הלב של טונקס מתנפץ.
היידים שלה הגיעו לראשה והיא התחילה לפסוע. חתיכות שיער נפלו כל פעם שהיא עזבה את היידים מהראש, אבל היא משכה חזק יותר כל פעם. זה הזכיר לי את עצמי בזמן ירח מלא. היא מילמלה מילים שלא הצלחתי להבין מתחת לאף. מודי ניגש אליה. השגתי אותו בידי בשביל לעצור אותו; לא רציתי שידחוף אותה.
"תן לי לטפל בזה מודי"
הוא עצר והביט בי לשניה לפני שהוא הנהן ולקח צעד אחורה.
הנה בא שום דבר.
צעדתי קדימה והנחתי את היד על הכתף של טונקס, עוצר אותה מהצעידות שלה. החתך על הפנים שלה דימם. פצע שנגרם מציפורניה וננעץ בבשרה. "טונקס" התחלתי מאוד ברוגע, מביט בעיינים המדממות שלה. "תגידי לי מה קרה, טונקס." שאלתי אותה בעדינות. רציתי לדעת מה קרה לאמא שלה בדיוק באותה מידה כמו שמודי רצה.
טונקס הביתה בי לשניה, כאילו היא לא יכולה להאמין שמישהו יכול להיות נחמד אליה.
היה שקעה באדמה, קוברת את פניה בידיה. דמעות נפלו מעיניה כשהיא נאבקה לנשום ולדבר באותו זמן.
"הגעתי הביתה ליום... היא הלכה להביא מים. הדבר הבא שידעתי היה שהיא צורחת בכאב. יצאתי החוצה בזמן לראות איש זאב עומד עליה... הוא ראה אותי וברח, ניסיתי לעקוב אחריו אבל... אבל היא צרחה."
טונקס הסתכלה עליי עם עיינים מכוסות דמעות. היא נחנקה מהבכי שלה.
"אלוהים היא צרחה... הצרחות היו כל-כך חזקות... זה כאב לה כל-כך..."
טונקס עירסלה את עצמה בידיה והביטה על הריצפה באשמה.
"אמרתי לה שאני אלך להשיג עזרה... אני-אני ניסיתי לעצור את הדימום אבל זה לא עבד. משהו לא היה נכון. השינוי לא היה נכון. זה הרג אותה במקום לשנות אותה. כל-כך פחדתי... ולבסוף היא אמרה לי להפסיק לנסות להציל אותה, בגלל שזה לא עזר. היא-היא אמרה לי להביא את האקדח..."
הקול של טונקס נשבר והיא יבבה עוד כמה דקות, חיה מחדש את החוויה הנורא של הלילה הזה. התכופפתי לצידה עכשיו מרגיש נורא בשביל הילדה. "זה בסדר טונקס... את יכולה לומר לנו מה עשית." אמרתי בשקט גורם לה להסתכל עליי, המבט העצוב הזה הרג אותי.
"הלכתי והבאתי את האקדח... והיא אמרה לי שהכל יהיה בסדר. שאנחנו נראה אחת את השניה בקרוב. אני ש-שמתי לר-ראש שלה ואני-אני-אני פשוט משכתי..."
היא לא יכלה לסיים את המילה האחרונה וטבעה באוקיינוס הפרטי שלה של דמעות.

		הפרק הבא