נקמת הסוררים

פאנפיק זה נמחק לאחר הקריסה; זהו פרסום חוזר שלו.

אז ככה, זה פאנפיק שאני, מאיה, ואיילת (Not Your Business) כותבות יחד. חלק מהפרקים יהיו שלי וחלק היא תערוך ותפרסם. אנחנו נדאג לכתוב בהתחלה מי כתבה כל פרק, כדי שתוכלו להבדיל.
זה הפרולוג, קריאה נעימה! תגובות יתבלו בברכה (:
(נ.ב., איילת, את תמיד מוזמנת לערוך את הפרטים אם משהו מפריע לך(: )

~*~

כוס הזכוכית אשר נחה על השידה שלצד מיטתו של דיוניסוס צנחה והתנפצה על ריצפת העץ שבביתן המרכזי. הרעש חדר למחשבתו הישנונית והקפיץ אותו לערנות מוחלטת, בעודו סוקר את סביבתו בבהילות. במרחק מה ממנו עמדה ילדה בת כחמש, אשר הניחה את כף ידה על פיה ונראתה מבוהלת מעט.
הוא הזעיף פנים. "זו הייתה כוס יקרה!" רטן. "היית חייבת לשבור אותה?"
"אני מצטערת," אמרה בכניעה. היא הייתה חכמה לגילה, ואפילו ערמומית כשפנתה אל האל בנימת הכבוד העמוק שלרוב היטיבה את מזגו. "אבל... אבא, היה לי סיוט..." נימת קולה הפכה לילדותית ואף מפוחדת מעט כשסקרה את סביבתה בפרנואידיות.
אל היין הביט בביתו במשך רגע, לא מרוכז עקב הרצון המייסר שעקצץ בכל גופו וגרם לו להשתוקק לעצום את עיניו ולשוב לישון. אך בסופו של דבר, לאחר שחזרה על הדברים מחדש, הוא התנער והביט בה, לא נראה מופתע כלל. "הוא היה מפחיד?"
היא הנהנה בבעתה.
"לאחרונה הרבה מהסיוטים שלך מפחידים," אמר, ואז תהה לרגע. "את חושבת שכירון יסכים לשלוח אותך לטיפול פסיכולוגי?" הוא הביט בה בשנית, עד שהבין שהוא מדבר אל ילדה בת חמש, שככל הנראה שיער שאפילו לא הצליחה להבין את פשר המילה 'פסיכולוגי'.
"אבא," היא אמרה בראש מושפל. "אנשים יכולים לעבור תאונות? ממש קשות?"
"בטח," הוא אמר, מושך בכתפיו. "אני אישית מאחל לדי הרבה אנשים מדי יום ביומו שיעברו תאונה כזו."
הדבר לא הועיל. הילדה הקטנה הצטמררה. "והם יכולים להופיע בחלומות של אנשים? כלומר... תאונה שקרתה באמת, היא יכולה להופיע בחלום שלי?" היא נשמעה ילדותית מעט בעודה נושכת את שפתה התחתונה. דמעות גאו בעיניה.
בוגרת לגילה או לא, דיוניסוס ידע לזהות מתי פרץ בכי עומד להגיע. הרעש יעיר את כירון שמגוריו היו במרחק בסך הכל דלתות ספורות משם, והסוס היה ידוע בנדודי השינה שלו. ואז דיוניסוס עצמו יהיה צריך להנחות את התחרויות שנקבעו למחרת. "לא, מה פתאום," אמר במהירות, לפני שהספיק להקשיב לדברי ביתו. "אל תדאגי. זה – זה רק חלום."
"אתה בטוח?" היא שאלה בלחש, עדיין מפוחדת. אבל נראה שהסכנה לבכי חלפה מעט, כי היא שלחה את ידה בהחלטיות למחות את הדמעות הספורות שהספיקו לנשור מעיניה.
דיוניסוס ידע שברוב המקרים ביתו לא תיראה כך. בדרך כלל היא מלאת חיים ואפילו תככנית מעט, אשר מחוללת פעלולים בכל המחנה ועושה דברים שילדה בת כחמש בהחלט לא צריכה לעשות. בנוסף, היא ידעה טוב מדיי לתחמן דברים כדי לצאת הילדה התמימה והחמודה שלעולם לא תפגע באיש. המצב בו נראתה היה אחד המצבים החשופים ביותר שלה, בהם דיוניסוס באמת יכול היה להכיר אותה.
הוא לא אהב אותם כל כך. "אני בטוח," אמר בניסיון עלוב להישמע רך. "תחזרי לישון. אני מבטיח לך שמחר בבוקר את עוד תהיי בחיים, אלא אם כן תעצבני אותי ואני אהפוך אותך לגפן או משהו."
הילדה הנהנה בזעף ויצאה מהחדר. האל הביט זה לרגע בעודה מתרחקת במסדרון בחשש. היא הייתה כל כך ילדותית, למרות שניסתה להיראות בוגרת. היא צריכה אותו. אבל הוא לא יודע להיות אבא. טוב, עוד שבוע עם אחותה המועדפת בטח יפתור את הבעיה, אמר לעצמו. ואולי שבוע מפגשים עם פסיכולוג. זה גם ייתן לו קצת לנוח מהלילות בהם העירה אותו, שלאחרונה תדירותם רק גברה.
משהו לא היה בסדר בילדה הזו. משהו בסיוטים שחלמה, דבר מה שדיוניסוס היה צריך להבין, אבל פספס. החלומות היו הרבה יותר מסתם בדיות. הם היו נבואות, נבואות שלאחרונה נהיו קשות יותר וטרפו את מוחה של הילדה הקטנה. כששבה למיטתה באותו הלילה היא נשכה את שפתה וניסתה להימנע מהתחושה שלמרות דבריו של אביה, המראות היו כל כך אמיתיים עד שכאבו בשולי תודעתה.