מציאות אחרת

אז אחרי שסיימתי להתעצבן ולהיות בבאסה שנמחק לי הפאנפיק, הגעתי למסקנה שאני לא מוכנה לוותר על הרעיון. אז החלטתי לכתוב את הכל מחדש. אני אפרסם כמובן את הפרקים בקצב מהיר יותר כי העלילה כבר די מוכרת, אבל אני גם אשנה כמה דברים תוך כדי כי אני לא באמת זוכרת מה כתבתי חח

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הארי ורון עמדו מתוחים בתור למצנפת המיון וצפו בשאר תלמידי השנה הראשונה מתפזרים בשולחנות הבתים תוך כדי השאגות שמילאו את האולם.
"לאיזה בית אתה חושב שתלך?" שאל רון את הארי שעמד מאחוריו.
"לא יודע" השיב. "רק לא סלית'רין, אני מקווה..."
רון המשיך לעמוד שם בשקט, מחכה שהארי יפנה את השאלה כלפיו. אך תקוותו לשווא. "אני מקווה להיות בגריפנדור. כמו שאר המשפחה שלי" אמר לבסוף.
"אני מקווה בשבילך... בהצלחה" מלמל הארי שהתקדם לתחילת התור וצפה באדום השיער מתיישב ומניח את המצנפת על ראשו.
"גריפינדור!" צעקה המצנפת וקריאות רמות נשמעו מהשולחן האדום זהוב. 
רון הנרגש פסע לעבר ביתו החדש כשחיוך רחב פרוש על פניו. הוא הפנה מבטו להארי שהלך בחשש לכיוון מצנפת המיון וקרץ לו לאות הצלחה. הארי אימץ חיוך קלוש והפנה מבטו לשרפרף שניצב לנגד עיניו.
"קדימה, הארי" דחקה בו מקגונגל שראתה את קצב התקדמותו האיטי.
הארי התיישב על שרפרף העץ והניח את המצפנת הבלויה על ראשו. המצנפת כיסתה את כל פניו וחושך מילא את עיניו.

היי. חשב הארי  המפוחד.
אין לך מה לדאוג השיבה לו המצנפת. עכשיו בוא נראה... 

הארי ישב בשקט וחיכה במשך מספר שניות לתשובת המצנפת. קשה... אמרה לבסוף.
מה ההתלבטות? תמה הארי
סלית'רין או גריפינדור? אומץ לב או שאפתנות? שאלה המצנפת תוך כדי שהיא מחפשת את התשובה בכוחות עצמה.
תוכלי לשבץ אותי בסלית'רין? שאל הארי בחשש קל.
בהחלט. אתה בטוח? תוכל לעשות דברים גדולים בגריפינדור, נערי. ענתה המצנפת.
אני בטוח אמר הארי בקול רועד.
אם כך... "סלית'רין!" שאגה המצנפת. 
הארי הוריד את המצפנת מראשו והביט סביב. קריאות שמחה והתלהבות נשמעו מהשולחן הסלית'רני, בעוד שאר הבתים ישבו פעורי פה ובהו בהארי מתקדם לעבר שולחן הבית שלו.
הנער המבולבל הביט בהם וחייך קלות בתקווה שיורידו ממנו את עיניהם. הוא לא אהב כשאנשים בהו בו. בטח לא כשפיהם פעור ומבטיהם מלאי אימה.
"אני מבקש להניח לפוטר הצעיר, ולחזור להביט בצלחות האוכל שלכם" קרא דמבלדור כשראה את מבטו המובך של הארי.
לשמע הדברים הללו כל המבטים ירדו מהארי וטקס המיון המשיך כרגיל.

"סלית'רין?!" קרא רון ההמום באוזנה של הרמיוני. "חשבתי שהמצנפת מתחשבת ברצונות שלנו..." הוסיף בעצבנות.
הרמיוני המסכנה, שכלל לא היה לה עניין בלדבר עם הג'ינג'י שישב לידה, שכן מההתחלה היה נראה שלא אהב אותה במיוחד, ישבה בשקט וחיפשה תשובה לקריאותיו הרמות של רון. "אולי הוא שינה את דעתו..." אמרה ורעד בקולה.
"שינה את דעתו?!" התנפל עליה רון. "הוא שונא אותם, הוא מתעב אותם! הם הרגו את ההורים שלו וכמעט הרגו גם אותו. הם שחצניפ ויהירים ו... וזה פשוט לא הגיוני שהוא יהיה שם מרצונו!"
"אז אני לא יודעת מה להגיד לך..." אמרה לו בקרירות. לא היה לה סבלנות אליו ולצעקות שלו. מה זה אשמתה שהארי נבחר לסלית'רין? מה זה מעניין אותה בכלל?!
"את ממש עוזרת..."
"עכשיו אתה גם בא אליי בטענות?! חבל שבכלל נתתי לך לשבת לידי! לפחות היית מתנפל על מישהו אחר" אמרה בכעס והפנתה מבטה לכיוון השני.
כל השולחן הביט בהם לראות מה פשר הצעקות, ואז החלו להשמע לחשושים וצחקוקים. רון האדים מרוב בושה, טמן את ראשו בצלחת האוכל ולא הרים מבטו או פצה את פיו במשך כל הסעודה.

"ברוך הבא לבית המנצח" אמר דראקו בגאווה וסימן לקראב לפנות את מקומו כדי שהארי ישב לידו.
"תודה" אמר הארי והתיישב.
"האמת, הייתי בטוח שתהיה בגריפנדור. אני עוד זוכר את מה שהיה ברכבת ואיך העדפת להיות עם הוויזלי ההוא במקום עם אנשים ראויים כמוני. אבל כל הכבוד שבסוף תפסת שכל" אמר דראקו.
"תודה..." מלמל הארי.
"בית מטונף. צריך להשמיד אותו ואת כל מי ששם. יותר מדי מוגלגים ואוהביהם במקום אחד. מבחיל..." קרא דראקו ועשה תנועות כאילו הוא מקיא.
"כן" אמר הארי בגיחוח.
"אני בטוח שנסתדר" אמר דראקו ושלח את ידו ללחוץ את ידו של הארי.
"אני בטוח" אמר הארי ונענע את ידיהם בחיוך.

 

		הפרק הבא