נוצות וטפרים

רין מיהרה לדרכה, מתחמקת מכנפיים מתנופפות ומנסה לא להתנגש באף אחד, למרות שזה היה בלתי אפשרי, המסדרון היה עמוס לחלוטין, בשדים ובמלאכים יחד. היא כבר התנגשה במלאך אחד, כחול שיער. וכשהיא הועפה לרצפה הוא מיהר לקראתה בהתנצלות והציע לה יד על מנת שתקום. אבל היא רק דחפה אותו מעליה בגסות והמשיכה בדרכה. מלאכים הם מטומטמים.

לבסוף היא הגיעה לאולם הראשי ונכנסה אליו, הייתה אמורה להיות עכשיו שיחה עם כל התלמידים. היא עדיין הביטה סביבה בבלבול כשגאוקופו ולוקה הגיעו אליה. גאקופו אחז בכתפיה והחל להוליך אותה. "מצאנו קרבן." הוא דיווח לה בגיחוך, ממשיך להוליך אותה באולם העמוס. היא הלכה בצייתנות מביטה סביבה.

"הינה הוא." לחש באוזנה גאוקופו והיא הביטה לכיוון שעליו הראה. ואז היא ראתה אותו, נער-מלאכים. כל הוויתו אמרה מלאך. תמים וחיוור ויפיפיה. והיא לא יכלה שלא לנעוץ מבט. היה לו שיער זהוב שנאסף לקוקו זעיר, ועיני טורכיז בורקות וצלולות. פנים מקסימות, כנפיים בוהקות ולבנות שבקעו משכמותיו, והיו שמוטות, מגיעות עד לקרסוליו. הוא הלך בניחוחות, תמים כל כך.

"תכירי," לחש גאקופו "לן, הוא לומד במחזור שלך, אחד המלאכים המוערכים ביותר. בנוסף, הוא מהקבוצה הנדירה והמיוחסת שנבחרה להנעים את זמנו של האל בשירה."

לוקה פלטה נחרת-צחוק.

גאקופו המשיך, מחייך "מעולם לא הייתה לו חברה."

לוקה פלטה צחקוק זעיר.

"או חבר." הוסיף גאקופו.

הפעם הצחקוק היה רם יותר.

"הוא מעולם לא התנשק." הוסיף גאקופו בממזריות.

הפעם לוקה הפסיקה לצחוק רק שרין צבטה אותה.

"הוא בתול." סיים גאקופו בגיחוך.

זה שבר סופית את לוקה. היא התמוטטה לרצפה, צוהלת בצחוק, חובטת על הרצפה. כולם נעצו בהם מבטים, גם המלאכון, לן. הם מצידם החזירו לו מבט חד ומגחך. ולוקה המשיכה לצהול מהרצפה. לן הביט בהם עוד כמה שניות, ואז המשיך ללכת. רין תהתה אם הוא פשוט מחליט לשמור על שלווה ולהתעלם מהם, או שהוא באמת מטומטם ולא קולט שהם מדברים עליו. הוא תחב את ידיו בכיסיו והמשיך בדרכו, לכיוון הכיסאות שניצבו בשורות מול הבמה המוגבהת.

"איך שמתם את הדבק דווקא בכיסא שלו?" שאלה רין.

"הוא ישב מקודם." השיב גאקופו, מביט בצהלה במלאך שהמשיך בדרכו. "והוא מתקרב... והוא ממשיך... לוקה, קומי כבר. את מפספסת את כל הכיף!"

לוקה, שעדיין השמיעה צהלות משונות, התרוממה, נשענת על כתפו של גאקופו ומביטה איתם. לן המשיך ללכת עד שהגיע לכיסא והתיישב לו בניחוחות. הם הביטו במתח, אך הוא פשוט הסיט קווצת שיער מפניו, מביט על הבמה הריקה.

"הוא אידיוט" קבעה רין.

גאקופו גנח. אבל הם לא הספיקו לפתח את חוות דעתם על המלאך האידיוט, כי בדיוק נכנסו לאולם מלאך ושדה בוגרים, מתחילים לעשות את דרכם אל הבמה. כולם מיהרו להתיישב. רין, גאקופו ולוקה התיישבו גם הם, במקום תצפית טוב על המלאך ההוא, שעדיין נותר שליו.

רין הביטה על המלאך והשדה שעמדו על הבמה. המלאך היה חסון ונאה. שערו היה ורוד ופרוע במקצת, ועיניו ירוקות ובוהקות. וכנפיו היו פרושות לרווחה. השדה שלצידו היה יפה ובעלת שיער חום חלק שהגיע עד לצווארה. היא הייתה לבושה כולה באדום, ונראתה מפתה ומלזלת.

"שלום לכולכם, מלאכים ושדים." פתח המלאך את פיו. "אני יומה, וכאן לידי זאת מייקו."

מייקו רק הנהנה בזלזול, לא טורחת אפילו לחייך.

יומה החזיר את מבטו לקהל. "כפי שאתם יודעים, זוהי הפעם הראשונה שנפתח בית ספר מעורב, לשדים ומלאכים גם יחד." הוא שאף אוויר "דעו לכם שהאל עצמו טרח לוודא שהכל בבית הספר יהיה על הצד הטוב ביותר."

נשמעו נחרות זלזול ומלמולים מצד כל השדים שהיו באולם.

"לאל באמת כל כך משעמם?" שאלה רין את חבריה בלחש "באמת אין לו שום דבר לעשות חוץ מלבנות בתי ספר?"

גאקופו ולוקה גיחכו.

יומה נראה לחוץ במקצת, למזלו מייקו הרימה את ידה. "שקט." הוא הורתה בטון משועמם "תנו לו להמשיך לברבר."

לאחר שחזר השקט היחסי יומה המשיך. "הכל פה משובח ויוקרתי. הבעיה העיקרית היא היחס." הוא נעץ מבט יוקד בקהל. "כל מה שצריך זה שאתם – מלאכים ושדים, תתייחסו יפה זה אל זה. אין שום טעם לשנאה בינכם. אני בטוח שיווצרו כאן ידידויות חדשות. אני בטוח שזו הדרך לעידן חדש בו מלאכים ושדים לא ביריבות מתמדת."

רין נחרה בזלזול.  תמיד הייתה שנאה בין הצדדים. ותמיד תהיה. יומה יכול לקשקש כמה שרק ירצה על שלום ואחווה. זה לא יקרה לעולם, הוא בעצמו נעץ מבטים מלאי תיעוב בשדים.

"ולכן," המשיך יומה. "אני מבקש, הניחו את המחלוקות בצד. תנו זה לזה הזדמנות." הוא נעץ במט יוקד. "לא לתת הזדמנות למישהו זהו חטא."

היו שתי תגובות בקהל: השתנקויות בהלה של כל המלאכים ונחרות בוז של השדים.

נראה היה שיומה עומד לומר משהו נוסף, אבל מייקו קטעה אותו. "פשוט אל תרצחו זה את זה כבר ביום הראשון." אמרה "זהו, עכשיו עופו לכיתות שלכם. עם כנפי מלאך או כנפי עטלף."

נשמעו גיחוכים וחריקות כיסאות, וגל פטפוטים. רין התרוממה עם גאקופו ולוקה והביטה בנער המלאכים ההוא. גם לוקה וגאקופו נעצו בו מבטים. זה עומד להיות טוב.

לן היה חדור מוטיבציה בעקבות שיחתו של יומה. הוא היה נחוש בדעתו לעשות זאת; לתת לשדים הארורים הזדמנות, לשים את כל המחלוקות בצד. הוא פנה להתרומם מהכיסא – וגילה שזה בלתי אפשרי. הוא ניסה שוב, כלום. הוא פשוט נותר ישוב בכיסאו, כאילו הוא נדבק לשם.

מחשבה נוראה עלתה במוחו, האם זה יכול להיות? הוא הרים מבט וראה אותם. אלה היו שלישיית השדים ההיא שהוא ראה מקודם, וכעת הם היו עסוקים בצחוק פרוע. השדה ורודת השיער – זו שחבטה ברצפה מקודם בשאגות-צחוק - צהלה בקול גם עכשיו, והדבר היחיד שמנע ממנה להתגלגל שוב על הרצפה היה שהיא אחזה בכתפה של השדה הבלונדינית החיננית – שגם היא הייתה עסוקה בלשאוג מצחוק, נועצת בו מבט מלגלג. זה הספיק לו. הם קשורים לזה, הוא הבין בחרדה. מה הוא יעשה עכשיו? הוא שוב ניסה להתרומם, מנסה להתעלם מהצחוק הרם שלהם. מה שהיה עכשיו בעייתי זה שכעת הנסיונות הכושלים שלו להתרומם נראו לעוד ושדים נוספים התחילו לצחוק.

"אתה צריך עזרה?" הקול החביב הקפיץ אותו והוא הרים מבט. מלאכית עמדה מעליו, מחייכת בעדינות. הוא זיהה אותה, זו הייתה מיקו, היא הייתה בוגרת ממנו בשנתיים וכמוהו נבחרה לזמר לאל.

הוא בלע את רוקו. "אני לא מצליח להתרומם..."

היא נראתה מופתעת במקצת התקרבה אליו.

הוא ניסה שוב, רק כדי להוכיח לה.

כעת היא באמת נראתה מופתעת. אבל היא חייכה ברוגע. "הינה, תן לי יד. אני אמשוך אותך." הוא הושיט לה את ידו והיא משכה. דבר לא קרה. היא נראתה מוטרדת וקרבה אליו יותר. שרכנה לעברו קווצות אורכות משיערה הירוק דגדגו את פניו. "זה מוזר." היא מלמלה, אבל אז שבה לחייך בעליזות. "אל תדאג! נוציא אותך מפה!" היא שוב אחזה בכף ידו, ובידה השניה אחזה בתחתית גבו, והחלה למשוך. הוא עזר לה כמיטב יכולתו, משך את עצמו כמה שיכל, ובידו השניה אחז במושב בכיסא, מושך את עצמו, והיא מושכת אותו. ופתאום זה קרה, קול קריעה רם, הוא עף קדימה, מיקו מעדה לאחור והוא אחריה, נופל עליה, פניו נמעכות אל חזה.

מכל עבר נשמעו שאגות צחוק והשתנקויות.

"אז, לן, איך הציצי שלה?" הוא שמע קריאה, וידע שזה השד סגול השיער.

מיקו התנשפה, שני כתמים אדומים בוהקים בערו על לחיה החיוורות. לן עצמו היה סמוק עוד יותר. פניו ממש בערו. "ס-ס-סליחה." הוא גמגם, משתוקק שהאל עצמו יופיע עכשיו ויטיל עליו עונש איום ונורא.

"זה בסדר," התנשפה מיקו, הפנים העדינות שלה היו סמוקות ומתוחות. "אכפת לך פשוט... לקום?"

הוא הנהן במרץ, פניו בוערות והרים במיידיות את פניו מחזה. הוא שלח את ידיו במגושם כדי לאחוז במשהו על מנת שיתרומם, ולפת בחזה. הצווחה של מיקו והצחוק שהדהד שוב גרמו להשפיל מבט ולהחוויר שהבין מה הוא עושה. "סליחה!" הוא קרא בפאניקה ושחרר את ידיו, ובכך איבד את שיווי משקלו לחלוטין ושוב נמעך אל חזה.

הצהלות מסביב רק התגברו וקולו של השד סגול השיער נשמע שוב "אני מבין שטוב!"

לן נותר כך, צמוד אל גופה של מיקו, נבוך ומושפל והמום מכדי להיות מסוגל לזוז. אך נראה שאצל מיקו זה היה שונה. היא דחפה אותו מעליה בחזקה, והתרוממה לישיבה. פניה בוערים.

לן עדיין לא התאושש לחלוטין מכל מה שקרה לו בדקות האחרונות. "סליחה!" הוא שוב אמר לה בחוסר-אונים.

היא חייכה חיוך מעוות במקצת, ברור היה שהחיוך מאולץ, "זה בסדר." היא התרוממה מהרצפה, מביטה בו. היא לא הציעה לעזור לו לקום. הצחוק עדיין נמשך. לן ניסה התרומם, סמוק, לא מסוגל להביט בפניה. היא לא הביטה בו, הפנים שלה היו מעוותות בחיוך די פסיכי, חיוך של מישהו שעבר הרגע את טראומת חייו ומנסה לשכוח ממנה. היא הסתלקה משם, הכי מהר שיכלה עם על ההמון שסגר עליה.

לן נותר עדיין שרוע על הרצפה, המום, מנסה לעכל את כל מה שקרה.

רין עדיין רעדה לחלוטין מרוב צחוק, היא, גאקופו ולוקה נאחזו זה בזה כדי לא ליפול מרוב צחוק. הפנים שלה היו רטובים מדמעות-צחוק. "זה היה... גדול!" היא התנשפה.

טוב, זה לא היה לגמרי נכון. אבל הפרצוף של נער המלאכים היה שווה את זה, והוא הסתלק משם אפילו מהר יותר ממקודם.

רין, גאקופו ולוקה עדיין געו מרוב צחוק.

"הו," אמרה רין. "זו עומדת להיות השנה הטובה בחיי"

הפרק הקודם		הפרק הבא