מפוצלים בין בתים (אני צריכה עזרה עם שם)

"כולם לעלות!!! הרכבת עומדת לצאת!!!"

עמדתי שם, תלמידת שנה ראשונה נרגשת ומבולבלת, שעומדת לנסוע להרפתקה הראשונה שלה. החתולה הלבנה בעלת הכתמים השחורים בכלובה, השרביט בכיס, וההתרגשות בשיאה. אחזתי היטב במזוודה העמוסה, ונתקלת בלפחות חמישה קשיים.

איך אני מעלה את המזוודה הזאת לשם, איך אני לא חוטפת התקף זעם על האדם הראשון שאני פוגשת, איך אני מוצאת חברים, ועוד, ועוד, ועוד…

"אח!" בזמן שחלמתי לי בהקיץ, נערה בערך בגילי, עם שיער שחור ועיניים ירוקות גדולות, התנגשה בי בפראות.

"סליחה!!!" היא מייד צווחה. "את בסדר?!" מייד הבנתי שאני עומדת לאהוב את הנערה הזאת.

"כן… ריקי, ואת?" הצגתי את עצמי בחביבות.

"אורין, אבל את מוזמנת לקרוא לי אורינה!" היא אמרה בהתלהבות מוגזמת.

"את יכולה לעזור לי?" שאלתי בחוסר אונים. היא הנהנה בהתלהבות ושתינו התחלנו לנסות להעלות את העגלה במדרגות המעצבנות.

"צריכות עזרה?" שמענו קריאה ערמומית. נערה בעלת שיער צבעוני כצבעי הקשת, פרוע, ועיניים חומות בעלות גוון דבש עמדה מאחורינו, חיוך שובב על פניה.

"דיי, לא נכון…" אמרה אורינה בעוקצנות. דרכתי על רגלה כדיי לסמן לה לסתום את הפה. ומהר.

"כן, נשמח לעזרה!" אמרתי והעפתי באורינה מבט עצבני מעט.

לאחר שנאבקנו שלושתינו במזוודה כמה דקות, הצלחנו סוף - סוף להעלות אותה במדרגות.

"שלי, וגם אליס ועוד כמה שמות!" הכריזה הילדה בחגיגיות, ולאחר מכן לחשה, "פיצולי אישיות…"

התחלנו לחפש תא פנוי, אך הדבר הכי קרוב שמצאנו לכך היה תא בסוף הרכבת, ובו נערה בשנה הרביעית.

שערה היה שחור ועיניה חומות בהירות מאוד.

היא שירבטה במחברת עם עט נוצה כחול יפיפה. לא היה לי נוח להפריע לה, בכל זאת - כשאני קוראת או מציירת, אני מתרגזת כשמפריעים לי.

"אפשר לשבת פה?" אזרתי אומץ ושאלתי לבסוף. היא הרימה את מבטה, חייכה, והנהנה. הנערה הניחה את המחברת בצד, והביטה בנו בענייניות.

"סול, אתן?"
"ריקי, שלי, ואורינה," הצגתי אותנו, מצביעה על כל אחת.

"היי! אני רציתי להציג את עצמי." רטנה שלי בעצבנות, והעיפה קצוות שיער סגולה ממצחה. "שלי, אליס, אמברון, ג'ק, מיסטי ועוד כל מיני שמות מעצבנים שקשה לזכור." שלי חייכה לעברה כאילו זה אינו דבר מוזר.

"פיצולי אישיות?" שאלה סול בצחקוק.

שלי הנהנה והתיישבה לידה. "את מוצאת חן בעיניי."

"מה את מציירת?" נדחפתי לשיחה. היא סובבה את המחברת והראתה לנו את הציור.

"יווווווו!!! יש לה להבה מהעין! כמו לבלאק רוק שוטר!!!" צווחתי.

"את מכירה בלאק רוק שוטר?!" צווחה סול חזק עוד יותר.

"בטח!!! זו-"

"האנימה הכי מגניבה שראיתי בחיי!!!" צווחנו בו זמנית, ולאחר מכן התחלנו לצווח בפאנגירליות, או איך שלא קוראים לזה. או לפחות, הן צווחו בזה. אני סתם צווחתי.

שלי הביטה בהן בעיניים כחולות, שעד מהרה שינו את צבען לירוק, ושוב לצבען הטבעי - חום. "יאי אוטאקוס!" מלמלה כמעט לעצמה וקיפלה את רגליה לגופה, היא לקחה נייר מתיקה הפשוט והחלה לקשקש עליו עם נוצת דיו.

שתיקה מביכה השתררה, סול חזרה לצייר, אני שחררתי את החתולה שלי, רקסי בנדיקוט ג'ורג' (יש עוד שמות) ושיחקתי איתה, שלי ציירה בדיו ואורין קפצצה לה בלי שום סיבה בכיסאה.

"תגידו," התחילה שלי לשבור את הקרח. "לאיזה בית אתן חושבות שתתקבלו?" היא המשיכה לצייר, פניה מופנות לדף כאשר שאלה.

"אממממ…" מלמלתי במבוכה. "אמרו לי הרבה פעמים שאני רעה, מרושעת, ושאגיע לסלית'רין, אבל למען האמת - יותר מתאים לי רייבנקלו. אך למרות זאת, בזמנים של פחד ודיכאון, הפחד שאני באמת מתאימה לסלית'רין השתלט עליי."

"סלית'קלו! תני ברופיסט!!" שלי הרימה את מבטה מהנייר.

"מה זה… ברופיסט?.." מלמלתי. "ואיך ידעת?.. אני לא באמת רעה!" זעקתי בכעס.

שלי התכווצה בכיסאה והנמיכה את האגרוף שיצרה. "מצטערת." מלמלה והביטה על אורין שבהתה בהן.

"לא… הגזמתי לגמרי. אני באמת רעה…" מלמלתי בקול עצוב.

"נו דיי כבר!" צווחה לרגע אורינה. "אני בטוחה שאני אגיע לסלית'רין." היא אמרה באכזבה.

שלי צחקקה. "אני יודעת לקרוא אנשים. את תהיי בהפלפאף כנראה."

"כן, בטח." אמרה בכעס והתכוונה להוציא את המחשב שלה.

"אפשר לקבל אותי לשתי בתים? כי… אין מצב שאני רק אחד מהם." שלי קמה על רגליה, ואספה את הניירות לתיקה.

"כן, אבל הקטע הוא מה אתה יותר." אמרתי.

"אבל אני הכל במידה שווה. אני סלית'רין, ורייבנקלו. אולי אני מפוצלת?" שאלה שלי והרימה את תיקה לכתפה, עיניה החלו להשתנות לצבע אדום שהקנה לה מראה מפחיד, אך מעט מצחיק עם שיערה הצבעוני והפרוע.

דפיקה קלה על הדלת.

"מי שם?" שאלה סול בלחש אשר הייתה עסוקה בשרטוטים.

פתחתי את הדלת, ועמדה שם אישה זקנה עם עגלת ממתקים עמוסה.

"אתן רוצות משהו לאכול?" היא שאלה בקול צרוד.

קניתי לנו ארבע צפרדעיי שוקולד, עוגיות דלעת, שרביטים חמוצים למציצה, ועוד, ועוד…

"חכי רגע! יש לך קאפקייקס?" שאלה שלי וקפצה על רגליה, ממהרת לעבר הזקנה שכבר יצאה מהתא. "אני עוד שנייה חוזרת." שלי קרצה לעברן בעיניים ורודות ויצאה במהירות.

שפכתי את ה"שלל" על אחד הכיסאות, והזמנתי את אורינה וסול להתכבד.

"יש לי כמה כסף שאני רוצה" צחקקתי.

צרחות וצעקות נשמעו מעבר לדלת, בא מהקרון אשר מקדמתנו.

מיהרנו לצאת, בודקות על מה כל המהומה, כשראינו את שלי מתווכחת עם נער בן 15 בערך בעל שיער שחור ותספורת אימו.

"היי! אני רוצה קאפקייק ואני אקבל אחד כזה! לא משנה אם אני צריכה להרביץ לזקנה המטורללת הזו!" צעקה שלי על הנער הכחוש וניסתה לעמוד על קצות אצבעותיה כדי להראות גבוהה יותר.

"לפחות אל תרביצי לה." השיב ועיניו הכחולות הבזיקו.
שלי נאנחה. "בסדר." אמרה בכניעה. "מי אתה?" הוסיפה וניצוץ ערמומי נראה בעיניה.

הנער העביר את משקלו מרגל לרגל, הוא נראה מהוסס. "תקראי לי סאני." אמר לבסוף.

"טוב, אז… סאני." שלי סידרה את שיערה הצבעוני. "אני…" היא חשבה מעט. "תקרא לי מיסטי." עוד הבזק ערמומי ראה בעיניה שהעם השתנו לצבע צהוב עם אישוני. הנער ששמו התברר כסאני, לא נרתע מהשינוי אלא חייך לעברה. "את מטמורפמאגוס?" הוא שאל.

"וואו זו מילה ארוכה. מה זה?" שלי נראתה מבולבלת.

"זה אומר שאת יכולה לשנות את המראה החיצוני שלך איך שבא לך" הוא השיב.

שלי הביטה על שיערה הצבעוני. "הממ… לא צבעתי אותו, ואומרים לי שהעיניים שלי כל הזמן מחליפות צבעים, אז אני מניחה שכן. רק שאני לא יודעת איך לשלוט בכוח הזה." ענתה לתשובתו.

הוא הנהן. "מגניב."
שלי נעה באי נוחות. "בא לך להיכנס לתא, אני אכיר לך כמה חברות שלי שהכרתי לפני בערך עשר דקות." הציעה, והחלה לפנות למקום בו הבטתי בה עם אורין.

"אני מניח שכן…" צל עצוב חלף על פניו, אך מיד לאחר מכן הוא חזר להבעת פנים משועשעת.

"מעולה!" אמרה, ותפסה בידו, גוררת אותו לעבר התא.

מיהרתי להכניס את ראשי לתוך החדר, תפסתי בידה של אורין וגררתי אותה אחריי למקום הישיבה.

לאחר שנייה בדיוק, נכנסה שלי ואחריה אותו נער חיוור בעל עיניים כחולות ובהירות שהוסתרו מעט על ידי פוני שחור כעורב, גופו היה כחוש והוא לבש בגדים פשוטים ביותר - חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס משופשפים.
"תכירו את סאני."

זו עומדת להיות חבורה מוזרה ביותר, חשבתי לעצמי בשעשוע, וחייכתי לעברו במעט חשש. לא היה כל ספק שהוא יגרום מעט צרות.

---------------------------------------------------------------------

הפאנפיק הראשון שלי, אם זה גרוע להודיע בעדינות.

		הפרק הבא