מי היא?

הוא תמיד אהב תעלומות. הריגוש שבגילוי ריתק אותו ככבול לרצפת בטון בשרשראות ברזל מלוטשות היטב.
הוא לא תיאר לעצמו שאי פעם יכל להגיע לנקודת שיא שכזו, לדרגה מפוכחת בעלת טשטוש עליון, 
שליטה כה מתוחה עד שטיפות הזיעה השתלבו בדמעותיו כמים אחידים ומלוחים. הוא מעולם לא תיאר לעצמו
שהגורם לחידה שלא נפתרה עד אותם רגעים, היתה הוא עצמו, גורל נכזב שהתנגש עם יקום שנחשב
עד אותה שניה למקביל, מרוחק, לא ייפגש לעולם עם מציאות זו.

                                                       ***

המוזיקה עמעמה את שיחתו המרתקת עם הבר-מן מצדו השני של הבר. הוא פלט שיהוק חרישי בין כוסית של ויסקי אש לכוס בירצפת ולפעמים חשב שמלמל לעצמו,
אז הבין שרק שתק ואלה מחשבותיו המנומנמות. הוא פיהק, יודע שהשעה מאוחרת, ולא נתן להבל פיו החריף להסיח את דעתו מרצונו העז לתנומה חפוזה, תנומה שלא תגרום לאנשים שלא
הכיר מסביבו (אולי היו אלה חבריו אבל הוא הצליח לסלק מחשבה זו מראשו קצת אחרי הכוסית החמישית) לשים לב שנעדר לזמן מה. אך שוב, היתה זו משימה בלתי אפשרית, לחמוק דרך
הקהל הרוקד בצפיפות עד הדלת בצד האחר, הנגדי של האולם הגדול. לקח לו די והותר זמן להסתנן ממרכז הרחבה אל הכיסא הגבוה ליד השולחן העמוס במשקאות משכרים יותר ומשכרים פחות.
וכפי שכבר ידע, נותרו לו דקות ספורות להישאר שם עד שיבחינו בהיעדרו. טוב, אולי פחות מכך.
"סקורפ, מה קורה איתך, למה אתה לא בא לרקוד קצת?" שאל חברו הטוב שכמעט ונסחף בחזרה לאחור עקב הנערות הקטנטנות שהשתלשלו על ידו המוצקה.
"למה את מסתובב עם בנות בשנה הראשונה, צ'ארלס? נמאס לך מבנות גילנו?" הוא הרגיש את החיוך כמעט ומתנוסס בשניות מספר על פרצופו.
"יש פה בת אחת, סקורפ, וזאת קסנדרה, ידידה שלך, לומדת איתך בכיתה, כמה שתית?"
"מספיק כדי לדעת שיש פה שלוש בנות." הנהן ברצינות משהו, ואם היה בוחן את עצמו מנקודת מבט שלישית היה ודאי בטוח שהסרקזם מדבר מפיו במקומו.
"אני מבין, אתה בא לרקוד? להפגת המתח?"
"לא, אני רוצה ללכת."
סקורפיו היה מפוכח מספיק כדי להבחין במבט המופתע על פניו של חברו הוותיק.
"ללכת? בדרך כלל אתה זה שעוזב אחרון, קרה משהו?"
"לא, אני רק עייף, אני לא יודע למה." הפיהוק שהגיע לאחר מכן היה אמיתי עם תמצית דלה של שקר, רק כדי לבסס את טענתו לגבי העייפות.
"מה שאתה רוצה, אני לא אמנע ממך ללכת לישון, רק תלך בזהירות." הוא תלה את מבטו על הכוסות הריקות עד שאף טיפה לא נותרה בהן ואז נגרר בחזרה, ברצון חלקי, לעבר הרחבה.
"ביי, ג'ים, אני עוזב." מלמל אל עבר הברמן והסתלק משם, מדדה אל עבר הדלת, נדחק בין האנשים הרוקדים. האורות הסגולים שטפו את עיניו כאילו עד לאותו רגע שהה בחדר חשוך ולפתע
בא אדם זר והוביל אותו החוצה, אל אור היום. כשהגיח אל מחוץ לדלת, כמעט שנפל על הרצפה, דבר שיכל להזיק לא רק לגופו אלא גם למצבו החברתי, שהיה במצב לא רע. בגלל זה הוא
שנא את המצבים המביכים האלו, בהם הוא לא מפוקס כל כך. הרגעים האלה היו הרגעים בו הוא ביצע את טעויותיו הגדולות ביותר, כמו לנשק מישהי רנדומאלית באמצע של ריקוד או להפוך
את תחתוניו של אחד המורים לכובע. זו היתה המומחיות שלו: לשכוח דברים ואז לפעול בצורה אחרת.
 המסדרון, עם כמה שהיה גדול, היה ריק. שום תלמיד, אף לא אחד, הסתובב בחוץ. אפילו הפרופסורים שהו באולם הגדול באותו הזמן, בשעה שנחשבה לשעת השיא של המסיבה, בה נכחו כול חברי הבתים, כול המורים וכמחצית מאוכלוסיית היצורים הקסומים שבבית הספר, אבל אלה נטו שלא להיחשף.
הוא החל לרדת במדרון המדרגות המתפתלות המובילות למרתפים ולמגורי סלית'רין. נעליו משמיעות קול טרטוש בעודו פוסע באלגנטיות משהו על פני רצפת הפסיפס השחורה. בכל פעם שסיים לרדת גרם מדרגות אחד, הציץ למעבר המסדרון שמאחוריו, לבדוק אם באמת הוא האדם היחיד הנמצא בחוץ בשעה כזו, לבדוק האם הוא זה שכינוייו יהיה ביום למחרת 'הילד העייף' או 'הילד שהלך לישון מוקדם', אך כל זה לא שינה לו באותם רגעים, לפחות לא עד רגע הפיכחות המוחלטת. מה שעניין אותו היה המיטה הרכה שלו, השמיכה החמימה והכרית המלטפת שיסבבו אותו בעודו מנמנם עד עלות השחר. בגרם המדרגות הבא היה נדמה לו שרגליו קורסות תחתיו באופן סופי, הוא היה עייף מדי, ולא היה מופתע אם בבוקר היה קם שכוב בצורה מרושלת מעל הרצפה הקפואה. אבל לא, רגליו לא היו אלה שקרסו. היה זה כול גופו. כאילו יד הגיעה מאחורי גבו ודחפה אותו בעוצמה בלתי משוערת, עוצמה שנדמתה לו כגוברת על עוצמת הנגיחה של שור, אל עבר הקרקע. הוא התגלגל בקול גדול הדמה לקול תותח בגרם המדרגות, וכשנחת בכאב עז על הרצפה המוצקה, שכעת הסתחררה סביבו כמו הוריקן, הדמות הנוצצת התקרבה. טשטוש וערפול סיבבו אותו וגרמו לטווח ראייתו לדמות לאדם הצריך משקפיים ממוספרים בספרה מיליון ושלוש, וכשהתמונה חזרה להיות ברורה הוא יכל להבחין שמדובר בנערה.
היא סיבבה אותו בנוקשות על גבו, שיערה היה אדמדם כמעט כמו עיניה הנפוחות מבכי. היא אגרפה את שתי ידיה ואחזה בחולצתו, מרתקת אותו לאדמה.
פניה קרבו לשלו עד שיכל לראות את נמשיה ששכנו באיזון מושלם על אפה, וכך גם את ריסיה הארוכים, שנטפו נוזל מלוח הזלג ברישול על פניו- הדמעות שלה.
היא הרימה אותו בזווית של ארבעים וחמש מעלות מהרצפה, לא נותנת לו לשכב אך גם לא לשבת, והטיחה אותו שוב ברצפה. ידיו היו משותקות, הוא לא יכל לזוז ולו מילימטר מסכן אחד.
כאב עז פעם בראשו ואגלי זיעה החלו לעטוף את מצחו. עיניה הירוקות של הנערה ברקו סביב שולי האדום, והוא הצליח לראות בעדן דבר שונה מכעס, אולי אכזבה. הוא לא הכיר אותה, ובחייו שלא ידע מהו שמה. כל מה שידע הוא שנערה הגיעה משום מקום והחלה להכות אותו בצורה מכפירה, כשלא עשה לה דבר, אפילו לא דיבר איתה מעולם. הוא יכל לראות שהיא לובשת את מדי בית הספר- אז תלמידה פה, אם כן, אך לא יכל לראות את הבית אליו היא משתייכת- הוא לא היה מספיק גבוה בשביל זה, להיפך, ראשו המוטח ברצפה שקטע מעבר לבטון, הוא הופתע איך לא נגרם לו זעזוע מוח רציני. ואז היא החלה לדבר:
"איך יכולת לעשות לי את זה?" שאגה בזעם, וקולה נשבר בסוף המשפט "אתה נשבעת! נשבעת שלא תשאיר אותי מאחור!" ביד ימין היא עדיין החזיקה בחולצתו וביד שמאול סתרה לו בחוזקה,
אז חזרה ללפות בו בשתי ידיה ולנער אותו כאילו היה מילקשייק שאינו מעורבב היטב.
"מה?" זה כול מה שיכל לפלוט בעודו משותק, מבולבל, וחבוט.
"אל תגיד לי מה כאילו שאתה לא יודע! הפרת את ההבטחה שלך! אתה האדם הכי לא הגון והכי טיפש שפגשתי בכול ימי חיי!"
דמעה נוספת זלגה על לחיה והתערבבה עם השאר. הנערה, באופן מובהק, היתה מאוד עצבנית ומאוד פגועה לגבי משהו שעשה בלי ידיעתו.
"תגיד משהו!" דרשה וחבטה בחזו.
"מה?" הדבר לא היה בגדר שאלה, הוא רק רצה להבין למה היא מכה בו בכזו עוצמה, כאילו חטא ועשה משהו בלתי נסלח.
"מי...מי את?" השתעל, ולאחר הקיא על חולצתו שלו, אך זה לא הרתיע אותה- היא לא הרפתה ולא במעט.
"אתה משחק איתי איזה שהוא משחק? מי אתה חושב שאתה? אתה הפרת את ההבטחה שלך! אני שונאת אותך!" היא התרוממה על רגליה, יודעת שהוא לא יקום אחריה מפאת חולשתו, בעטה בצלעותיו, ובעודו פולט אנקה, הסתלקה מהאזור בריצה.

מזה כמה דקות שהוא שכב שם עד שהחליט לנסות ולעמוד שוב על רגליו. נאנק בדרכו למעלה, נאנק בכול צעד שעשה אל עבר משכן הבנים.
הוא פשט את חולצתו המדיפה ריח נורא של משקה אלכוהולי מהול בספגטי, וקינח את אפו שהותיר שובל של דם קרוש. הוא פשט גם את מכנסיו, ועט אל המיטה שחלם עליה עד לפני כמה דקות,
מניח את ראשו על הכרית הרכה ומתכסה בשמיכה. הוא לא רדף אחרי אותה נערה וגם לא חשב לעשות זאת, במצבו- היא עוד היתה הורגת אותו.
הוא עצם את עיניו ומיד שקע בשינה.
 

                                                          ***
 

שעון מעורר היה הדבר המוחשי הראשון שיכל לזכור מאותו בוקר מריר. גורל לא יתואר ולא מצופה חדר לעצמותיו כמעט כמו הקור המזדחל מתחת לשמיכתו עקב החלון הפתוח.
שריקה קלה, ויד חובטת על השעון לא היו מה שנדרש כדי להקיץ אותו משנתו החטופה והענוגה. ראשו זינק מעלה, סקר את חדר המעונות רחב הידיים ולאחר נשמט שוב לכרית הרכה, שערו הכסוף סתור על מצחו המבריק מזיעה.
"סקורפ," יללה נשמעה מקצהו האחר של החדר, "אתה מתכוון לאחר ביום הרשמי הראשון, למה אני לא מופתע? הלכת לישון אתמול הכי מוקדם, מן הראוי שתגיע בזמן."
"צ'ארלס אתה נשמע ככה כמו אחד הפרופסורים, קח את הזמן סקורפיו." מלמל אחד הנערים בחדר. 
"לא, אם אני קם בזמן- גם הוא קם בזמן." השיב צ'ארלי כתשובה ופלט צחקוק.
כרית רכה לא פחות מזו שראשו נח עליה נזרקה ברישול משהו על לחיו של סקורפיו. כעוור גישש אחר אותה כרית כשעינו עצומות, והשליך אותה לכוון שממנו הגיעה הזריקה הבלתי צפויה.
לקול חבטה וציוץ חרישי חצי חיוך עיטר את הבעתו המנומנמת והוא הסיר מעליו באי רצון את שמיכת הפוך שניסתה לחמם את גופו ללא הועיל, רגליו היחפות פוגשות ברצפת הקרח הסלעית.
גלימה שחורה שעליה מתנוסס ביומרנות משהו נחש אפוף מסביב לשם המצמרר, גרם לתחושה שמדי סלית'רין שעליו נודפים ניחוח משונה ומוכר בו בזמן, מחזירים אותו ליום בו הגיע למקום
זה כתלמיד חדש, תמים, בשנתו הראשונה ללימודים. אבל לא, זו שנתו האחרונה ב'הוגוורטס', בית הספר לכישוף ולקוסמות. הוא לא טרח להתקלח לפני שלבש את מדים אלה,
רק צחצח את שיניו בעוצמה היכולה ללטש יהלומים. הריח שהיה בפיו עד הבוקר היה מזוויע, והוא מאוד שמח להיפטר ממנו. הוא שטף את פניו והידק את שערו לאחור בצורתו הרגילה, כך קווה, אבל ידע שזו תגרע מכך ושיערו יתפזר מסביב לגולגולתו בשנית.
היו להם בדיוק עוד עשרים וחמש דקות עד שיאחרו רשמית לשיעורם הראשון בשנתם האחרונה, ולצ'ארלי היה מאוד אכפת שדבר כזה לא יקרה.
"קדימה, נלך." מלמל בעודו זורק ברישול את תיקו השחרחר על כתפו.
"עכשיו? אתה לא רציני." מלמל סקורפיו, אני עדיין בלי מכנסיים, חשב, זה יהיה תירוץ מצוין. אבל הוא שם אותם בעודו מדבר, אפילו לא שם לב לכך.
"כן, עכשיו. אנחנו לא רוצים לאחר."
"לי לא אכפת לאחר, ואין שום סיבה להגיע לכיתה חצי שעה לפני הזמן." השיב, מנסה לסתור את דעתו של חברו העקשן.
"עשרים ושלוש דקות, סקורפיו, עשרים ושלוש. זה מעט זמן." רשף ברוגז מעודן.
"לצב," השיב סקורפיו בחיוך "טוב, ניצחת, בוא נלך."
הכיתה לא היתה רחוקה במיוחד מחדר המגורים, לא בשביל סקורפיו, הוא היה בכושר מעולה, גופו יכל להעיד על כך בקלות, כך גם כול מי שראה אותו.
כמה גרמי מדרגות ומסדרון אחד הובילו אותם לכיתת הלימוד של פרופסור בינס. כיתה לא קטנה אך גם לא גדולה במיוחד, המתה תלמידים במדי סלית'רין. לכול שולחן הוצמדו שני תלמידים ששוחחו בהתלהבות מרתקת המספקת פקפוק ביכולת דיבורו של אדם. הרעש היה נוראי. צ'ארלי התיישב ליד קסנדרה, ששמרה לו מקום במיוחד בשורה הראשונה,
וסקורפיו התיישב לבדו בשולחן הריק בקצה המרוחק של הכיתה, תיקו נח בכיסא שלידו, ממש כאילו תלה שלט הצועק באותיות גדולות במיוחד אתם לא מוזמנים לשבת כאן. כשהפרופסור נכנס, הכיתה שקטה והביטה בו בעודו הולך אל עבר שולחנו שלו- שולחן קטן יותר מכול שולחן שהיה בכיתה, עליו ערימה בלתי מבוטלת של ספרי לימוד זהים. בהינף שרביטו כל ספר ריחף באוויר ודאה מתחת לזרועו של כל תלמיד. אנחה נשמעה בכיתה- הספר לא היה דק במיוחד.
צעקות נשמעו מחוץ לדלת העבה, דבר האמר לכולם בבירור: לא כדאי לכם לפתוח את הדלת הזאת!. קול שבור צעק בעדה, קול אישה, ואחריה קול גבר- מבוגר, לפחות כך נשמע. מילותיהם לא היו מובנות, להיפך- הן היו מעורבבות כתמהיל זו בזו ויצרו שרשרת של מלמולים לא מובנים. הדלת נפתחה מבחוץ, ולפני שמקור הקול השתתק, יכלו לשמוע עוד סיום אחרון של משפט מצד האישה, "זו לא היתה אשמתי-" וזו שקטה כאילו מעולם לא צעקה בקולי קולות. פרופסור פליטיק נכנס לכיתת הלימוד בראש מורם, כשהתלמידה נגררת אחריו ברישול. "אני מצטער על ההפרעה, פרופסור," פנה לכוונו של המורה "תלמידה מכיתתי החליטה על דעת עצמה להבעיר את הכיתה ולסכן את חיי חבריה." כל תלמידי סלית'רין פרצו בצחוק מתגלגל, והביטו לעבר הילדה בעלת הלחיים האדומות מבושה "זו לא היתה אני-" מלמלה ותלתה את מבטה ברצפה, אם היתה מעזה להישיר מבט עם הכיתה ידעה שהייתה יכולה לפרוץ בבכי. מדיה היו חדשים ומצוחצחים, סמלו של אריה בשאגתו מתנוסס על המרקע השחור. הגריפינדורים והסלית'רינים הינם אויבים מלידה, ומאוד תחרותיים כשזה נוגע לכך. שיערה היה אדמוני וחרוך בקצותיו. עיניה היו ירוקות והן ברקו ממרחק. עורה היה חוור מאוד ולחיה השלימו כל פער שבישנותה שאבה משאר רקמות פניה.
"ברצוני לשאול, האם היא תוכל לשהות כאן בשעה הקרובה?" המשיך הפרופסור, מתעלם מקולות הצחוק של הנערים והנערות. "בודאי, אך אם לא תנהג בהתאם גם בכיתה זו איאלץ להפוך אותה לעוד אחת מהתמונות על הקיר," הביט בה פרופסור בינס בחיוך רחב "אני רק צוחק, תוכלי לשבת," הוא תלה את מבטו שוב על חלל הכיתה וסקר אחר מקומות פנויים "ליד מר מאלפוי הצעיר." סקורפיו הרים את מבטו ובאי רצון מסויים הוריד את תיקו והניחו בין רגליו. הילדה גררה את עצמה בשקט מוחלט אל הכיסא ונחתה עליו, לא ברכות. הוא הביט בה וחשב מעט בעודה מביטה בשולחן העץ המקושקש באיורים לא מחמיאים של המורים.
סקורפיו החל להיזכר במאורעות אתמול, הוא אכן זכר נערה ג'ינג'ית ונמשים- ועכשיו, כשהוא מביט בה, רואה את עיניה הירוקות שכמעט יוצאות מאישוניה, הוא יכול לדמיין את הדמעות משתלטות עליה שוב, לעוות את התמונה המציאותית ולראות בילדה התמימה הזו את אותה נערה פרועה, ואפשר לומר- אלימה.
"את..." מלמל, פרצופו מתקשח. היא הסיתה את מבטה מהשולחן כשחיוך מלוגלג על פניה עקב איור מבדר למדי והביטה בו. "מה?" שאלה, זה היה אותו הקול ששמע אתמול, דבר שרק אימת את חשדו. "את הנערה מאתמול, את..." הוא השתנק, רואה שאלות רבות בעיניה.
"איזו נערה?" כמיהתה לתשובות כמעט גרמה לו לרתוח מזעם, סקורפיו הרגיש את אגרופיו נקמצים בחוזקה, רק חסר הינף היד וטראח הוא יוכל לנקום בה על אתמול. אבל המבט הכאוב והסובל בעיניה בלילה ההוא היה זה שגרם לו לשמור את טפריו במקומם במקום להתנפל עליה. אם, כפי שטענה אתמול כשהכתה בו עד זב דם, הוא עשה משהו שגרם לה לכעוס כל כך- הוא לא רצה לתת לה סיבה נוספת להרביץ לו, הדבר יהיה שגוי ומאוד כואב בשבילו- הוא ידע נחת זרועה מהי.
"אתמול בלילה, אני הייתי בדרך לחדר כשאת התנפלת עלי והכית אותי, וצעקת ובכית."
הוא נזכר שהוא נמצא בכיתה מלאה תלמידים, לכן הנמיך את קולו ורכן לכוונה, מנסה להיות עדין ורך. היה לה גם את אותו הניחוח, פרט לריח השרוף שעכשיו נפלט משיערה "את אמרת שעשיתי לך משהו. תראי, אני סולח לך," בערך, חשב, "אני סולח לך על מה שעשית לי." לא, האמת שלא "אבל בבקשה, תוכלי לפחות להגיד לי מי את, או למה עשית את זה? אני לא אלשין." היא שתקה ממש לרגע, סרקה אותו במבטה בלי להזיז את ראשה ולו בסנטימטר אחד, ואז השיבה:
"על מה אתה מדבר?"          
הוא היה המום מכדי להשיב על השאלה הזו. הייתכן שמישהי תבוא בהפתעה מאחורי גבו, תכה אותו עד שיתייאש מלהילחם חזרה, ואז בבוקר שלמחרת לא תודה בכך? הדבר היה מוזר לו לשמיעה, ועכשיו הוא האדים מכעס. הסליחה שאולי חש לגבי מה שעשתה לו חלף בן רגע, הוא זעם ולא היה מוכן לוותר.
"זו היית את, את הכית אותי, את הטחת אותי ברצפה כשחזרתי אתמול בלילה לחדר המועדון." המבט שלה נתלה עליו ברפיון ועפעפיה הצטמצמו בחוסר הבנה משווע.
"מה? אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אני לא הרבצתי לאף אחד,"
"אז אני משער שאני אף אחד, כי אני כמעט ובטוח שאת זו ש-"
"תבדוק פעם נוספת את ה'כמעט' ההוא, אני משערת שהתשובה שם. אני לא הרבצתי לך, ובטח שלא בכיתי." היא לחמה במילותיה כמו בחרב. הו, היא היתה שנונה ביותר.
שנונה ומכחישה בו זמנית, הוא היה בטוח.
הפרופסור מלמל כמה מילות פתיחה לגבי הרביע הראשון במחצית, על המבחן, על בחני הפתע (ללא ציון תאריכים, כמובן) ועל כמות המאמצים שהוא מצפה מהתלמידים להשקיע. סקורפיו לא ניתק את מבטו מהילדה, שהצליחה לנתק את מבטה ממנו במידית אחרי השתיקה הארוכה ששררה ביניהם, ואף אחרי התובנה שהילד שלידה משוגע ולא פחות מכך. זו לא היתה היא, היא בטוחה בכך- היא לעולם לא היתה גוברת עליו, גם לא כשמוטיב ההפתעה נמצא בצד שלה.
הצלצול בקע דרך החריצים והנקיקים בקירות האבן הנושנים, וכול התלמידים התרוממו ממושבם הנוח והסתלקו במהירות מהכיתה, כאילו בתוך החדר מתחוללת שריפה ענקית שעתידה לחסל את כולם.
"חכי," סקורפיו מלמל לעבר הנערה שעמדה לצאת מהכיתה, והיא השיבה בחדות משהו, צופה את דבריו "זו לא היתה אני-"
הוא הביט במהירות בפניה, התקרב אליה בצעד מרושל, וכשראה את האיזון המושלם שבנמשים על אפה, הוא היה בטוח, במאת האחוזים- אין ספק של כמעט- שזו היתה היא.
אותה נערה פראית ואלימה הסתתרה בנערה התמימה שלא באמת שרפה את הכיתה שלה, בנערה החיוורת והעדינה שלא תעז לפגוע בזבוב.
הוא תהה איך הדבר ייתכן, אך זה לא שינה לו כי הוא כבר הכיר את זהותה הכפולה, הנחבאת בתוך עצמה. וכששם לב שהוא מביט בה במשך שניות רבות והיא חוזרת להטות את גבה אליו, הוא פתח בשאלה:
"מי את?" הוא סמק לנוכח שאלתו שיצאה מהקשרה, אך ראה על פניה שהבינה את כוונתו. אולי בעבור הזמן היא תגיד לו את התשובה, או תתוודה, או שהוא יגלה בעצמו.
הוא חשב שתתעלם מסקרו, אבל אז פתחה את פיה, סומקה נשאב פנימה, לחייה חזרו להיות חיוורות ועיני האזמרגד שלה לקחו את כול הצבע שאפשר.
"אני לילי, לילי פוטר."     

אני מאוד אשמח לתגובות, רק כדי להיות בטוחה שיש למי לכתוב :) 
 מאוד חשוב לי לדעת אם כדאי להמשיך בכתיבת הסיפור :) 
תודה מראש^^