המסכה השחורה

הקשתי על החלון בחוזקה, בניסיון לשבור, לפרוץ או לפתוח אותו. 
"מה אתה רוצה ממני?! מי אתה בכלל?!" צרחתי.
כששותפתי לחדר, כריסטינה, נכנסה, היא הביטה בי במבט תוהה ואז פרצה בצחוק גדול.
"תגידי, את שפוייה?!" צעקה לעברי. תמיד שנאתי את הכריסטינה הזו.
פחדתי. לא ידעתי מאיפה הוא מכיר אותי, מה הוא רוצה, אפילו לא ידעתי מי זה!
כריסטינה הפיצה את השמועה שאני צורחת לעצמי בחדר: "מי אתה?! מה אתה רוצה?!".
אחותה התאומה, ננסי, שמעה את זה היא גערה באחותה.
ננסי תמיד הייתה המסודרת מבין שתיהן.
מהאיש במסכה לא שמעתי יותר.
עד שעבר שבוע.
היה זהו יום אפלולי, גשום וקר.
ג'יימס לא הגיע להוגוורטס, הוא נעדר.
כל הלילות ישבתי ליד חלוני ובהיתי בירח.
אולי הוא יודע איפה ג'יימס שלי, שכל כך חשוב לי, ושאני נורא אוהבת.
אמילי לא הצליחה לעודד אותי בעניין ג'יימס. אולי קרה לו משהו נורא?!
הערפל הנורא כיסה את השמיים האפלוליים, את השמש גם.
הגשם טפטף עליי בחוזקה, כאילו מישהו משתדל להכות אותי, הכי חזק שהוא יכול.
ישבתי במסדרון חשוך ושומם בקומה הרביעית של הטירה. ליד הספרייה, שהייתה ריקה גם היא.
שמעתי מרחוק את צעקותיה של אמילי: "אוליב! אוליביה! אוליביה ג'ונס! את כאן?" 
התחבאתי מאחורי פסל של מפלץ מרושע המחזיק חנית, עם קסדה מפחידה ועיניים המלחיצות את המביט בהן.
אמילי עברה אותי, ואני ברחתי לכיוון השני.
לבסוף חזרתי למועדון. 
נכנסתי לחדרי. כריסטינה בטח בילתה במסיבת שישי, מחר אין לימודים.
מתחת למיטתה ראיתי זוג עיניים קודרות, מביטות בי מבין האפלה.
"כריסטינה, זה לא מצחיק!" צעקתי.
התכופפתי מתחת למיטתה, מנסה לזהות את העיניים. עיניים אדומות.
עיניים אדומות?
הפרצוף העוטה מסכה שחורה קפץ מן המיטה ומשך בי בחוזקה, ויצאתי בחוסר רצון, היישר אל האפלה.
נראה לאן הוא יוביל אותי, הפעם. 

הפרק הקודם		הפרק הבא