אף אחד עוד לא יודע

היא-

״מתרגשת?״ הוא שאל.

חשבתי שלא, ועדיין, לא רציתי לקפוץ מצוק. הוא אמר לי שבעזרת קסם הכל אפשרי. אני האמנתי.

אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי

הוא-

הגיע הזמן, היא פחדנית, אין לי כוח אליה. היא רעה בנשמה, אני רוצה שהיא תמות.

היום הראשון-

היא הביטה בי בליל הזוגות השבועי שלנו. עד עכשיו אני והיא היינו כמו בכל השנים. לה ולרון יש בעיות, היא יפה. היא לבשה גופיה וחצאית קצרה. אישתי השמינה, אחרי ההריון היא הגזימה עם השוקולד. את הנשמה של שתייהן אהבתי, אבל אף אחד לא יודע שבחיי התנסתי. רון היה שיכור, ג׳יני הייתה עייפה. הרמיוני ואני שתינו יין על יד הבריכה. היא צחקה, מאז הוגוורטס היא השתנתה היא כבר לא ילדה קטנה. רון נרדם ואני כמו טיפש שמחתי. גם היא טיפשה, אבל לנשים מותר להיות טפשות כשייש להן חזה. היא נגעה לי ביד, זה הרגיש כמו הפעם ההיא שהתנסנו. דיברנו ושתקנו, זרמנו. היא אמרה לי לבוא למכונית. אני לא רציתי לבגוד ברון, גם לא בג׳יני.היא ממש רצתה, היא הובילה.

נגעתי לה בחזה שלא היה מכוסה בשומן. ואז נזכרתי שעדיף שלא. ואז ראיתי אותה עם דברים שרון לא מחבב והבנתי שהיא בוגדת.

אז החלטתי היא רעה והיא תמות. אמרתי לה לחכות והפעם אני הובלתי. 

היום השני- 

בבוקר דיברתי עם ג׳יני, ג׳יני אישרה!

באותו היום בלתי בתכנון. ג׳יני אהבה את העובדה שחשבתי על רצח, היא סיפרה לי שהכי כדאי זה לגרום לה להתאבד.אחרי הרבה מחשבה פשוט רציתי לנעוץ בה סכין או לשלוח אותה מצוק ולהגיד שהיא התאבדה.

וזה מה שאעשה.

היום התשיעי- 

היא הייתה מאוהבת בי. ורון עסוק בעבודה כך שלה היה זמן. היא תמיד שאפה אבל גמרה כעקרת בית עייפה. היא ספרה לי שחלמה עלי. ואני העמדתי פנים כמאוהב.

היום העשרים-

סיפרתי לה על נסיון שאנחנו עושים במשרד. היא התעניינה כמו שציפיתי ואמרתי לה שאני ינסה את זה איתה, אמרתי לה שאני יקפוץ איתה מצוק ונציל אחד את השני, לרגע חשבתי שהיא תיפול לגמרי, בשבילי. אבל היא היססה. סיפרתי לה שתחננתי לנו סוף שבוע רומנטי, אמרתי לה שמאחר ואני הבוס של רון אז הוא קיבל המון עבודה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, נגעלתי אבל אמרתי בחזרה.

היום העשרים ואחת-

היא הסכימה.

היום העשרים וחמש-

היא ספרה לי שהיא בגדה ברון המון פעמים, אבל רק בי היא באמת התאהבה, היא בכתה.היא אמרה שהיא מצטערת בשביל רון ואני גיחחתי והיא לא הבינה. ניסיתי להסביר את עצמי ופשוט אמרתי לה שרון הרגיש בכך ובגלל זה הוא שותה, למרות שהוא לא באמת שותה, היא פשוט לא מספיק בבית כדי לדעת. 

היום העשרים ושישה-

היא סלחה לעצמה

היום השלושים- 

ג׳יני הרזת, היא אמרה לי בהצלחה.

היום השלושים ושתים-

אחרי בילוי של יומיים היא קפצה. היא מתה, סידרתי אותה קיוויתי שרון לא יצטער יותר מידי. כך לפחות חשבתי

היום השלושים וחמש-

חזרתי העירה ראיתי את הרמיוני. היא חיה, שיכורה, הרגשתי שנכשלתי.

היום השישים-

היא הייתה כל הזמן שיכורה, כבר לא בילינו, רון נפרד ממנה, הוא לא הבין למה היא צחקה עליו, למה היא דברה כל הזמן על הארי ערום ולמה הארי יותר טוב ממנו. רון לא האשים את הארי והילדים נשארו הקיץ בהוגוורטס. 

היום השישים ואחת-

מכתב על שידה, דם על הריצפה, שמחה בראשו השחור של אהובה.

החמאה נמסה והנקניק מזדווג עם הלחם המתוק שמשנה את המראה שלו.

ואתה מחזיק את הלחם, מקרב אותו לפה שלך. 

הלחם בפנים מנשק לשון, טעמים רצים, צועקים ודוחפים לעוד.

ושם אני נמצאת, לפחות בחלום.

שם אני רוצה להיות, לרקוד, לבנות מיטה מתחת ללשונך.

למרות שאני אף פעם לא ממש נשמתי שם,

אבל אני יודעת שאוויר מתוק יהיה זה,אשר שלך.

ויגע בלשוני, ואגע בלשונך, עם אצבעותי.

ואלטף את שערך, אשר שחור ובוער.

ופניך יצחקו או יצעקו,

לא ישמיעו קול,

מלבד החמאה שכבר התקלקלה מרוב הרקיבות הריקה שבמוחך.

כי אתה הוא האחד שרצח את מוחי לפני שליבי נבנה.

והינה אני מתה רקובה ברצפה.

ונקרופיל אתה,

בגופתי המתה אתה חושק.

וכשאני יתעורר ,

שם לא אהיה,

אהיה לשערה לבנה על חולצה שחורה,

המחכה לכביסה השבועית,

שם אמות ובעצם אתעורר.

אתה הרגתה את הפנים שלי.

היא התאבדה!

*לחיות את החלום זה לחיות את המוות ועם רושמים עם חרטה לא רושמים כלל.