אתן לך את ליבי

-אני מקווה שתאהבו את הפאנפיק הזה ותתחברו אליו, וכמובן אל תחששו להגיב אם אהבתם.. וגם אם לא, או אם יש לכם הערות, אתם מוזמנים להירשם, לשלוח הודעות... אז די לחפירות... תהנו! 

פרולוג-

המדשאות של הוגוורטס בחורף. אני חושבת שזו הסיבה שבית הספר הזה כל כך מוצלח. בגלל  המדשאות. בכלל, חורף הוא דבר קסום. כלומר, תודו, אגמים קפואים, לחיים מסמיקות, קרב כדורי שלג, החלקה על הקרח, שוקו חם... אלו לא הדברים הקטנים שהופכים את החיים שלנו לדבר כל כך נפלא?

ללמוד בבית היה נפלא, יותר מנפלא, אבל אבא שלי זיהה את ה"פוטנציאל" שלי, לפי דבריו וכך הוחלט שאת שנת הלימוד הרביעית שלי, אלמד בבית ספר הגבוה והנחשב ביותר באירופה לכישוף וקוסמות, בית ספר הוגוורטס.

תשמעו, זה לא שחלומי היה ללמוד בבית ספר מסודר והכל, ואפילו באתי בגישה שלילית. בלשון המעטה.

זאת הייתה השנה הכי נוראית שלי, רובה לפחות. הייתי כל היום לבד. בלשון המעטה.

אוכלת לבד, ישנה לבד, לומדת לבד, בוכה לבד... לא שנת החלומות של כל נער מתבגר בבית הספר תיכון.

בכנות? פשוט הרגשתי כאילו כל העולם עובר על פניי ואני זקוקה למישהו שיוציא אותי משם. כמובן שזה לא קרה, וחודש לפני סיום הלימודים ולאחר שאבא השתכנע שבשנה הבאה אוכל להמשיך את הלימודים בבית שלי, הרגוע והמוגן, הגיעה ארנבת.

לא, לא ממש ארנבת בצורה מילולית. קוראים לה 'באני', קיצור של איזה עשרים שמות שמרכיבים לה את השם. (היא לא נראית כמו ארנבת)

הילדה הזאת, זאת שתמיד חלמתי להיות כמוה, אז היא הגיעה והתבררה כבן אדם מאד נחמד, לא הכי מפרגן או אוהד, אבל את האהבה שלה אפשר להרגיש מרחוק. היא ההפך ממני ואולי זה למה היא הפכה לחברה הכי טובה שלי,

היא הכי מוקצנת בעולם והכי שונה ממני, בורחת מהבית ומקללת את כל העולם, מעשנת ,זורקת בחורים, בקיצור- היה הכי פחות סיכוים שאני והיא נתחבר.

אבל למזלי זה קרה, היא הכניסה אותי למעגל החברים הקרוב שלה והם באמת נתנו לי להרגיש בבית, והיום, אחרי קיץ עמוס והתחלה של שנת לימודים אפילו יותר עמוסה, אני יכולה להגיד שהוגוורטס זה הבית שלי.

ולמרות כל החששות התחלנו את השנה החמישית כולנו, ואני ובאני וסופו של נובמבר הגיע, והתחלה של חורף קסום התחיל, וזה הסיפור שלי, של השנה החמישית שלי אני מתכוונת.

השנה שגם הכרתי את הבחור הכי מושלם בעולם, והכי דפוק בעולם.

השנה שבה שהכרתי את סיריוס בלק.

המחצית השנייה של סמסטר א':

חודש  ד צ מ ב ר –

" אני צריכה סיגריה דחוף, את באה איתי?" שאלה אותי באני ומצמצה בענייה הענקיות והשוקלדיות.

גלגלתי את עיניי בעודנו צוחקות ויוצאות אל מרפסת קרקע שהשקיפה על כל האגם הקפוא.

"בקרוב יתחילו להחליק שם," היא אמרה והציתה את הסיגריה.

לבשתי מעיל שחור וצמרירי, ולמרות זאת הקור חדר לעצמות והרגשתי כמו גוש קרח.

"הבנתי שהיום חבר שלך חוזר..." הבטתי בבאני במבט נוקב כאשר שיניתי אל נושא מחמם יותר.

"אוי תסתמי, סיריוס בלק לא חבר שלי!" היא צווחה.

"ובכל זאת, את בעצמך אמרת שהיה לכם קטע, אז למה להתכחש לזה אה?" חייכתי.

"אני מתה על החיוך שלך."

"חנפנית שמשנה נושאים! את מוכנה לספר לי עליו?" לא פגשתי את הסריוס בלק הזה.

מתברר שהוא ועוד קבוצה של תלמידים יצאו בסוף סמסטר א' שנה שעברה למשלחת שנמשכה עד עכשיו, לחילופי תלמידים מברזיל הרחוקה,

 לבאני ולו היה סוג של קטע ביניהם, לא חברות או משהו, אבל באני סיפרה לי שזה היה מדהים, וכשהוא עזב שניהם היו די מאוכזבים.

נראה לי שהיא יותר, כי לפי מה שהבנתי... סיריוס הוא אחד שמחליף בחורות במהירות של גרביים.

ואולי אני רצה מהר מדי ולא מספרת על עצמי, או על באני...

ואולי כדי לי להציג את עצמי, אם כל הנדושות שבענין.

ג'וזפין מקאלוי, השם הכי מוזר והכי מצחיק שתשמעו.

אתם פשוט מוזמנים לקרוא לי ג'ו. נעים להכיר.

אני אוהבת לעשות דברים פשוטים שאני מניחה שכולם אוהבים,

לקרוא ספרים, לבלות עם חברים, לטייל, לצייר, דברים פשוטים.

חוץ מאולי הנגינה בפסנתר, הדבר שאני הכי מחוברת אליו בעולם.

אימא שלי לימדה אותי פסנתר ומאז שהיא נפטרה אני מתמידה בזה כאילו זה החיים שלי. אפילו בהוגוורטס יש לי שיעור יומי בחדר המוזיקה של הוגוורטס (חדר לא משומש בכלל, כך שלי יש מקום חופשי להתאמן בו)

אני קטנה יחסית, ומראה די... מראה די פשוט, יש לי שיער שחור כהה שנופל בגלים פשוטים עד אמצע גבי ועיניים חומות פשוטות. לא משהו מיוחד. בכלל לא, אז אל תנסו לדמיין אותי כדוגמנית או משהו בסגנון שיופיע על  מגזין "עת קסם".

אני גרה עם אבא שלי בכפר קטן של קוסמים, אמי הייתה בת מוגלגים, אז אפשר להגיד שגדלתי על חלק מהקלאסיקות המוגלגיות. היא נפטרה שהייתי בת 5 מסרטן, לא משהו שקסמים יכולים לעזור או לשפר.

מאז אני חיה איתו, דואגת לו, הוא כמובן לא המשיך הלאה, ואני נותרתי, בת יחידה.

באני בניגוד אליי, גבוהה מאוד, הרבה יותר ממני, הרבה יותר בטוחה במראה שלה ממני.

יש לה שיער ארוך ארוך ובהיר בצבע כסוף והעיניים הכי שוקולדיות שראיתם. היא מושלמת מכל בחינות. הגוף, הפנים, הרגליים האין סופיות.

אני שונאת אותה בגלל זה. גברים נופלים לרגליה.

"ג'ו, את חושבת שהוא יזכור אותי?" באני שאלה אותי והסתכלה סביב בחשש כאשר הלכנו לקבל את פניהם של השבים.

אני לא מאמינה היא באמת מודאגת!  היא הבן אדם הכי חזק שאני מכירה. היא באמת חוששת!

הבטתי בה באי אמון. "את רצינית? לא רק שהוא יזכור אותך הוא ינשק אותך שהוא יראה אותך. אני נשבעת."

היא נסיתה להגיד משהו אבל נפגשנו עם שאר חברינו והתחלנו לדבר על כמה לחץ מוטל על כתפיהם של החוזרים.

" נראה לך שג'יימס פוטר בסדר?" הקניט אחד מחברינו, סבסטיאן, את לילי אוונאס, אהובתו של ג'יימס מהשנה הראשונה לפי כולם, לילי לעומת זאת, מתעבת אותו.

אני חושבת שלילי פשוט לא מבינה מה זאת אהבה, הייתי שמחה לשבת עם ג'יימס פוטר הזה לשיחה ולהסביר לו שלילי פשוט משחקת איתו משחקים.

"אוי תסתום כבר סביסטיאן!" אני ועוד כמה בנות קראנו בעוד לילי מחזירה לנו מבטי תודה.

"הם מגיעים!" צרח מישהו בעוד המנהל דמלבדור וגברת מקגונגל מנסים להרגיע את הרוחות.

מרכבה זהובה הגיעה דרך שביל הגישה כאשר אני הגנבתי מבט אל באני והבטתי בה בצפייה הולכת וגוברת.

הם ירדו מהמרכבה וחיפשתי בעיני את סיריוס בלק.

כאשר הבטתי בחברי המשלחת הנרגשים, השתנקתי, הכרתי שם מישהו.

בחור שנראה כזיכרון של  לפני מיליון קיצים, זאת הייתה אהבה, אפשר להגיד, משהו חד פעמי. הוא הגיע עם משפחתו לכפר שלי, התקרבנו וזה נגמר בנשיקה הראשונה שלי, הנשיקה הכי מתוקה אי פעם.

כאשר הוא התקרב אלינו הלב שלי פעם בחוזקה.

מה הוא עושה פה? הוא תלמיד כאן? אבל אני חושבת שהלב שלי עצר כאשר הוא נתן חיבוק רחב ונשיקה קצרה לבאני וכאשר היא הציגה אותו, כבר לא הייתי בהוגוורטס, הייתי קבורה מתחת לאדמה.

"היי ג'ו, תכירי, זה הבחור שסיפרתי לך עליו... סיריוס, סיריוס בלק."