הארייט פוטר

"לא מרביצים לבנות!" קרא דאדלי ופיזר את חבורת הבריונים שנטפלה לבת דודתו שהיתה לו כאחות, הארייט. הילדה הג'ינג'ית לא התרגשה במיוחד מהמחווה, גם לא מהאיום שריחף מעליה בדמות הפרחחים שנטפלו אליה. למזלה, דאדלי היה ילד גדול גוף עם חבורת בריונים משלו, כך שלמרות שהם היו רק בני גילה הם הצליחו להבריח את הנערים המבוגרים יותר שנגשו אליה.

"את בסדר?" שאל אותה דאדלי בדאגה כנה.

"כן, תודה." היא אמרה, קמה ממקומה ויישרה את חצאיתה. דאדלי וחבריו התבוננו בה בתדהמה.

"מה אתם רוצים? אני בסדר!" היא אמרה, והלכה.

מאז  שהארייט הגיעה אליהם, פטוניה נקרעה בין החיבה שלה ללילי לתיעוב שלה כלפי כל מה שקשור בקסם. אם רק הארייט היתה דומה במשהו לאביה, הפרחח הבטלן והשנוא שלילי נשאה לבעל, היה לפטוניה הרבה יותר קל להתמודד עם הבעיה. ג'יימס פוטר, האיש המנוח ואביה של הילדה, היה רזה כל כך ובעל רעמת שיער פרועה כל כך, שהוא הזכיר לפטוניה יותר מכל גרסה אנושית למטאטא. כשלילי סיפרה להוריה בהתלהבות על ספורט המטאטאים של הקוסמים, כשג'יימס ישב לצידה בשולחן המשפחתי, פטוניה לא יכולה היתה שלא לפלוט נחרת צחוק. לילי נעצה בה מבט מצמית, כאילו היא חושבת שפטוניה היא עדיין אותה הילדה הקטנה שבכתה שגם היא רוצה לנסוע להוגוורטס ולא התבגרה מאז והספיקה לפתח תיעוב אמיתי וכנה כלפי כל דבר שסוטה מהנורמה, כאילו היא חושבת שפטוניה מלגלגת מתוך קנאה. פטוניה מצאה את עצמה חורצת לעברה לשון.

היא כן חיבבה את לילי, תמיד. גם כשהיא עשתה את טעות חייה והתחתנה עם הטיפוס ההוא. גם כשהיא נהרגה. לו רק התינוקת שננטשה על סף דלתם היתה דומה במשהו לפוטר, לא היתה לפטוניה שום בעיה לקשור את התיעוב כלפי אותו האיש עם התיעוב כלפי הקסם ולתעב גם את הארייט.

אבל לא, הארייט נראתה בדיוק כמו לילי. רק עיניה היו חומות עם זיק שובב, שונות כל כך מעיניה הירוקות ושופעות הטוב של לילי. ובכל זאת, היא היתה כמו לילי קטנה.

אז חוץ מהאיומים והמכתבים המבעיתים האלה שהיו אמורים לכפות עליה ועל משפחתה לגדל את הארייט בניגוד לרצונם, פטוניה גם חיבבה את הילדה. וכך גם דאדלוש שלה. ורנון היה קצת פחות מרוצה, אבל האיומים עשו את שלהם והוא נאלץ להשלים עם זה.

כשהגיע המכתב, כשדאדלי הגיע לשולחן עם המכתבים וחייך להארייט בחביבות והחליק את המכתב שלה לכיוונה, כשפטוניה צווחה: "מה זה?" ומיד רצה לעמוד מאחורי הארייט כדי לקרוא אותו יחד איתה, היא ידעה ששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. הארייט מאוד התלהבה מהרעיון של הוגוורטס, ממש כמו אימה לפניה. ורנון התפתה לחטוף את המכתב מידה של הארייט ולקרוע אותו לגזרים, אבל המבט של פטוניה עצר אותו, והוא הסתפק בלרעוד בזעם בכסאו ולצעוק קצת בטלפון בגלל משלוח מקדחות שהתעכב.

הארייט רקדה ושרה לעצמה, ופטוניה מצאה את עצמה חושבת על לקנות לה בגדים חדשים לכבוד המאורע, ואז מתעבת את עצמה על המחשבה הזאת. היא בכלל לא הרגישה שדאדלי מדבר אליה עד שהוא נגע בה.

"גם אני רוצה ללמוד בהוגוורטס." הוא אמר, וכל מה שפטוניה יכולה היתה לעשות זה לכרוך את זרועותיה הדקיקות סביבו, בחיבוק מנחם, מזדהה.

		הפרק הבא