Living in a world on fire

הפרק שלך

10 שנים לאחר מכן...

ליז והארי קמו בחדרם המצומק, שהיה בעצם הארון מתחת למדרגות. פירורי אבק ומספר עכבישים קטנים נפלו עליהם. בן דודם, דאדלי רקע בחזקה על המדרגות, צועק בקולו המרגיז למדי: "התעוררו, בני דודים, הולכים לגן החיות". התאומים קמו ממיטתם המשותפת, ולקחו את משקפיהם מהמדף השבור למחצה שמעליהם. הארי חיבק את אחותו, איחל לה בוקר טוב, נשק על מצחה, ולאחר מכן יצא בכדי לתת לה להתארגן בפרטיות בעוד הוא מתארגן בחדר השירותים. כששניהם גמרו להתארגן הם יצאו אל פינת האוכל. בה חיכו להם "בני משפחתם". הדרסלים, חייכו אל עבר דאדלי בנם חיוכי חנופה, ואיחלו לו בכל שנייה פנויה מזל טוב, דבר שגרם לצופים מהצד בחילה. הם הראו לו את הסלון מוצף המתנות, 36 ליתר דיוק, ושוב חייכו אליו. דאדלי כעס וצרח על כמות המתנות המועטה למדי שקיבל. והארי לא יכל שלא לשים לב לדמעה שהתגלגלה במורד לחייה של אחותו. הוא מחה אותה וחיזק את אחיזתו בידה, מזכיר לה שהוא איתה. ליז חייכה אליו וחזרה לאיתנה, עוטה מסכה של גאווה בעוד צעדה אל עבר המטבח להכין לדרסלים הארורים את ארוחת הבוקר שציוו עליה להכין.

כשכולם יצאו מהבית, לקח דוד ורנון את ליז והארי לצד. הוא הזהיר אותם שבמידה ויעשו דבר אחד לא במקום, הם לא יקבלו אוכל לשבוע. הוא נעץ את מבטו בליז, שענתה לו "כן אדוני" באופן מלגלג, עיניה בזות לו. הדוד השמן הביט לשנייה גם בהארי, שהחזיר אליו מבט מקפיא. וכולם נכנסו אל הרכב. דאדלי, אשר היה לבוש בבגדים חדשים שקיבל באותו בוקר, היה צריך להידחק בין הדלת לגופו הצנום של הארי, שהיה לבוש בבגדיו הישנים של בן דודו שהיו עצומים עליו, והיה צריך להחזיק אותם באמצעות חגורה שלא עזרה במיוחד ועמדה להיקרע. גם ליז לבשה בגדים די ישנים. סוודר כחול בלוי שהגיע עד למרפקיה, וחצאית אפורה שהגיעה עד כ-5 ס"מ מעל ברכיה כיוון שהייתה כבר ישנה. הם הגיעו לגן החיות ולאחר סיור ממושך, בו דאדלי קנה גלידת שוקולד ענקית במיוחד, הגיעו לביתן הזוחלים. דאדלי רצה ללכת לראות את הנחש, ולכן כולם הלכו לראות את הנחש. דאלי נעמד ליד קיר הזכוכית ולאחר שהשתעמם כי הנחש לא עשה כלום הוא עזב יחד עם הוריו לכלוב אחר. הארי וליז נשארו עומדים ליד הכלוב. הוא התחיל לגלות עניין בנחש הגדול ודיבר אליו בשפה לא מוכרת לה. אך בראשה היא ראתה את הנחש כאילו היא הארי, והיא הבינה שהארי מדבר עם הנחש והנחש מדבר עם הארי. וכעת היא גם הבינה  את השיחה. ומשום מה...הדבר הזה...השיחה...לא הייתה בשבילה מוזרה בכלל.

כשדאדלי ראה את הארי מדבר עם הנחש, או יותר נכון הוא ראה את הנחש מתנועע בכלובו, הוא רץ אל הכלוב שעל פניו חיוך תאוותני ומכוער, ושומניו מטלטלים מאחוריו בעוד הוא נסחב בכבדות ובמהירות הגבוהה ביותר אליה יכל להגיע. הוא העיף את הארי מדרכו וחצה במהירות כדי להגיע אל הכלוב. הוא רץ מהר ולא יכל לעצור, אך דבר מוזר קרה, ובמקום לשמוע את צליל ה- טראח של ילד שמן ובכיין מתנגש בזכוכית, שמעו ליז והארי קול כבד אך עמום, והם ראו את דאדלי נמצא סגור בתוך הכלוב. הנחש היה בחוץ, למרגלותיהם של התאומים. "תודה" הוא לחשש ועשה את דרכו החוצה, צעקות מלוות כל מקום בו הוא נמצא.

הארי וליז הפנו את ראשם בשנית אל עבר הכלוב, ומראהו של דאדלי ספוג במים ומנסה לפרוץ מתוך הזכוכית גרם להם לפרוץ בצחוק. קריאה נרגשת ומוכרת להחריד של מי אם לא דודה פטוניה הדואגת לדדלוש שלה הוציאה אותם מההתקף בו היו שרויים. דוד ורנון שם לב לצחוקם של התאומים, ומיד בא וסחב את שניהם מן האוזן אל עבר המכונית. השלושה חיכו  במכונית עוד מספר שעות. עד שהוציאו את דאדלי מן הכלוב ובדקו אותו קצת...

כולם הגיעו הביתה. ורנון דחף את שני אחייניו אל תוך הארון בו שכנו, ושאל אותם שוב ושוב בצרחות גסות ופראיות מה קרה, וצעק שוב ושוב על כך שהוא הזהיר אותם! ושהם לא הולכים לקבל אוכל ושירעבו ומצדו ימותו!

"בפעם האחרונה, ילדים טיפשים שכמותכם! מה בשם כל השדים קרה שם?" שאל הדוד ורנון בקול רועד מעצבים. וורידיו היו מנופחים, וכל פניו אדומים כעגבנייה בשלה.

"אני לא יודע" ענה הארי בטון מאוס, פניו מביעות קוצר רוח ברור מאליו. "כן" הסכימה ליז עם אחייה התאום. זה היה כמו קסם" היא המשיכה לומר, עיניה מרפרפות בחלל האוויר בגעגוע. אישוניו השחורים של ורנון דרסלי מעולם לא נראו שחורים ובולטים יותר. נחיריו התנפחו ושיערותיו הבודדות שעדיין היו תלויות ברפיון על ראשו קפצו. הוא נעמד, ומעולם לא נראה יותר מאיים. "אין כזה דבר קסם" הוא אמר בטון שהרעיד את הקירות. וטרק את הדלת על שני הילדים. משאיר אותם לתהות מה בדיוק קרה פה הרגע...

עברו מספר ימים והרוחות נרגעו. באחד מאותם בקרים, הבחינה הדודה פטוניה מבעד לחלון, בשעה שריגלה אחרי השכנים, בגוש כהה וחינני שעף בשמים, כנראה ציפור מסוג כלשהו. הציפור התקרבה והתקרבה, וככל שהתקדמה יותר לעבר בית הדרסלים, צורתה התבהרה, ומרגע לרגע היה ניתן להבחין ביותר פרטים. היה זה ינשוף, או ייתכן ינשופה, שריחף כעת במעגל בקלילות מעל הבית, נושא ברגליו חפץ משונה. היא חשה צביטת פחד בליבה, ונתקפה חרדה במקצת, גאווה, וגועל. היה זה ינשוף עם מכתב ברגלו, והיא ידעה זאת לא בגלל שראתה את המכתב. אלא בגלל ניסיונה המתועב עם ינשופים ומכתבים, והיא שנאה את זה.גברת דרסלי עזבה את החלון, ועברה לאכול את ארוחת הבוקר יחד עם בני משפחתה.

לאחר מכן, כשהצטרפו אל השולחן גם אחייניה, היא ציוותה על אחד מהם ללכת להביא את הדואר, ואף אחד לא שם לב לקולה הרועד במקצת כשאמרה זאת. הארי הלך לפי מצוות דודתו אל הדלת הראשית ושם חיכו מספר מכתבים. 2 מתוך המכתבים, היו ממעונים אל הארי וליז פוטר, דרך פריווט מספר 4, הארון שמתחת למדרגות. המילים היו כתובות בדיו ירוקה טהורה, והמכתב היה חתום בחותם שעווה יוקרתי, עליו מסומנת האות הייץ' (לא נתן לי לכתוב את האות באנגלית) ו-4 חיות: אריה, נחש, נשר, וגירית.

התרגשות פעפעה בדמו של הארי, וחיוך רחב עלה על פיו כשראה את המכתבים הללו. הוא לא חשב שהוא ראה את המראה הזה אי פעם, אך הוא הרגיש לו מוכר, זה הרגיש כמו בית. בפעם הראשונה הארי הרגיש בבית. הוא הלך על עבר שאר המשפחה שבחדר האוכל ומסר לכולם את מכתביהם. לאחר שמסר את לליז את מכתבה, הוא אחז במכתבו שלו. הנייר היקר הרגיש בידיו כהבטחה לדבר לא ברור, אך ביתי וחמים. הוא הסתכל על אחותו בתחושת חיבה, ושניהם פתחו את המעטפות באותו זמן בדיוק. "מה???" שאלו התאומים בקול אחד. והסתכלו לא מאמינים אחד על השני.

---------

בבקשה תגיבו

-------------

מי פה רייבנקלו באתר פוטרמו? #ravenclawpraide

הפרק הקודם