לומר לך שאני אוהב אותך

הרמיוני נכנסה לחדרה בשמחה ובהקלה. זהו! נגמרה המלחמה, וולדמורט איננו, זה נגמר!
היא ארזה את חפציה, כשלפתע מגלה בתוך תיקה פיסת קלף.

הרמיוני היקרה,
כל השנים, כל השנים האלו, אני מחפש ומחפש ולא מוצא.
מחפש בכל מקום, כל שעה ובכל זמן.
אבל לא מצאתי, פשוט לא מצאתי.
חיפשתי באגם השחור.
חיפשתי במעונות של כל הבתים.
חיפשתי בכיתות.
חיפשתי במשרדים.
חיפשתי בבתים.
חיפשתי אצל אנשים,
חיפשתי חיפשתי חיפשתי,
ולא מצאתי.
אני אל יודע איפה לחפש, ואיפה אני אמצא.
ואני יודע שאני גם לא אוכל להמשיך לחפש.
הרמיוני, אם את קוראת את זה, סימן שאני כבר לא יכול לחפש. 
את יודעת מה חיפשתי?
זה לא מוחשי. וזה גם לא מופשט. 
אני זה שאמור לחפש, ואת זו שאמורה למצוא.
לספר לך למה?
כי אני חיפשתי את הדרך להגיד לך שאני אוהב אותך. 
אוהב אותך יותר מכל הבנות.
אוהב אותך יותר מאת עצמי. 
אבל לא מצאתי, ועכשיו אני לא יכול למצוא.
אבל את חייבת לדעת, אני אוהב אותך.
יותר מכל דבר שקיים!
אוהב, אוהב, אוהב.
ואני נורא נורא מצטער שלא אמרתי לך קודם.
כי עכשיו... עכשיו אי אפשר. 
אבל את היית חייבת לדעת. 

 

ברגע שקראה את שם הכותב זלגה דמעה על לחייה ונפלה על השם, וזה הפך לבלתי קריא.
אבל היא זכרה.
היא זכרה את המילים האחרונות במכתב.
באהבה, פרד וויזלי.