ISBY

הרמיוני שקלה את תשובתה, ולבסוף אמרה: "ברצון, אבל חוששתני שאני לא יכולה. אתה מבין, אני מאמינה שפרופסור ספראוט תטיל את לחש ה'סלפוס' על שעורי הבית שלך כדי לבדוק מי הכין אותם באמת, כמו שהיא עושה בכל הגשת עבודה".

"לא חשבתי על זה".. מלמל דראקו.

"אבל בדקתי את יעדיו של הקסם, והוא לא אומר כלום לגבי עזרה בשעורים" אמרה בשובבות. "איך אפשר שלא, עם רון שמוצא את זה מאוד קשה לעשות הכל בעצמו". הרמיוני פלטה צחוק אך חדלה בשנייה שהבינה עם מי היא חולקת מידע.

"הרגליהם העצלניים של חברייך מעניינים לי את האברים הפנימיים" אמר ביהירות. "אם את כל כך רוצה לעזור לי, תפגשי אותי מחר בספריה. לבד!" הדגיש ואז פנה לדרכו. הרמיוני המשיכה לעמוד שם דוממת לעוד דקה ואז שמעה את קולותיהם של הארי ורון מאחוריה.

"הנה את! כבר התכוונו ללכת לחפש אותך" קרא אליה רון בעליזות. היא חייכה אליהם חיוך מאולץ והצטרפה אליהם בדרכם למגדל גריפינדור.

"לאן נעלמת?" שאל הארי, אך היא פטרה אותו בחיוך ואמרה, "הייתי צריכה לטפל במשהו קטן".

דראקו המשיך לשבת אובד עצות במיטתו. הפתרון הכמעט מיידי היה ללכת ולדבר עם הרמיוני. אולי היא תדע מה לעשות. והארי.. הארי לא פחד מכלום. אם לא מאדון האופל בכבודו ובעצמו, למה שיפחד מאביו? הם ישבו ביחד ויטכסו עצה. אם יש דבר שלמד במהלך השלושה חודשים האחרונים, היה זה אודות כוחה החזק של החברות בין הרמיוני, הארי ורון. ברגע בו הבינו שחברתם הטובה אכן מאוהבת באדם שממנו החזיקו כשפל ביותר שאי פעם פגשו – ושרגשות אלה הם הדדיים - עשו כל שביכולתם כדי לתמוך ולעודד.

דבר נוסף שלמד היה שלמהר ולשפוט אנשים לפי אמונותיהם ומוצאם זה דבר פסול. כל כך הרבה זמן בזבז כאן בשנאה, עד שהתרפא מהמחלה. ומה הייתה התרופה הטובה ביותר לשנאה אם לא אהבה, אהבה טהורה?

אך בשנייה שבה הרגיש את ליבו עולה על גדותיו מהמחשבות על הרמיוני, חלפה במוחו מחשבה מבעיתה: מה אם הוא מסכן אותה? מה אם אביו זומם את נקמתו בה? המילים מהמכתב צפו ועלו בראשו: " מקורות נאמנים בבית ספרך"... דראקו נרעד לרגע. לוציוס יודע שהרמיוני היא אותה בחורה. ומה אם היא כבר נפגעה?

מבלי לחשוב פעמיים, בעודו אוחז במכתב, זינק דראקו על רגליו ורץ אל עבר מגדל גריפינדור. הוא רץ כאילו חייו תלויים בדבר, עובר מסדרונים חשוכים, רוחות רפאים משועשעות וחתולה אחת רשעית. כשהגיע לראש המדרגות, מתנשף ומתנשם, הבחין בפרוואטי פאטיל יוצאת מהתמונה שהיוותה את הדלת לחדר המועדון. "מה? מאלפוי? מה אתה עושה כאן?" שאלה אותו המומה בעודו מזנק מאחורי התמונה, לא עוצר לרגע ורץ ישירות אל חדרה של הרמיוני.

קול החבטה כשפגע ברצפה גרם לכל התלמידים ששהו באותו רגע במועדון להסתובב ולחזות בדראקו מאלפוי, האיש והאגדה, יושב על הרצפה ומשפשף את המכה שקיבל בזרועו.

הוא סינן קללות עסיסיות מפיו כשהבין ששכח את הכישוף המונע מזכרים להציב רגליהם על המדרגות המובילות לחדריהן של הבנות. כשראה את כולם מסתכלים עליו במבט ספק המום ספק משועשע, נעמד וצעק: "על מה אתם מסתכלים? איפה הרמיוני? מישהו ראה אותה? ראיתם אותה? אני צריך שתקראו להרמיוני גריינג'ר עכשיו!"

"דראקו!"

הוא הסתובב והביט בפניה של הרמיוני הזועמת. "מה קרה?" תבעה לדעת.

הוא חיבק אותה חזק ולחש "אלוהים, הייתי בטוח שאיבדתי אותך! והנה את פה!"

"איפה אני אהיה אם לא פה באמצע השבוע?" מלמלה מאחורי גבו, בעודו מסרב להרפות. "אתה יודע כמה שיעורים יש לי למחר? ואני יודעת כמה יש לך, אז כדאי שתפסיק עם השטויות שלך ותחזור לאי"...

"הרמיוני!" התנתק ממנה וצעק כדי להשתיקה. "בשם מרלין, אולי תתני לי להשחיל מילה?"

היא הביטה בו בסקרנות.

דראקו לקח אותה לפינה כדי להתחמק ממבטיהם הסקרניים של תלמידי גריפינדור. "הוא יודע", לחש בפחד.

"מי? מי יודע מה?"

"אבא שלי".. לחש בעודו מושיט לה את המכתב.

הרמיוני קראה את המילים מספר פעמים, מנסה לגרום להם לחדור לראשה. לוציוס מאלפוי יודע על הרומן והוא עומד להפריד ביניהם. הוא עומד לקחת את דראקו ממנה. הוא עומד להעניש אותו, חשבה בחלחלה.

"אני אבוד.. עזרי לי" לחש אליה בתחינה.

"חשבתי שאבא שלך באזקבאן.."

"מסתבר שלא".

היא התעשתה כמעט ברגע. "אנחנו חייבים לספר על זה לדמבלדור" פסקה.

"במה הוא יוכל לעזור? לאבי יש כל סמכות להוציא אותי מבית הספר. הוא האפוטרופוס החוקי שלי!"

"לא אם חייך נתונים בסכנה ולא כשאביך הוא אסיר נמלט. הוא לא יכול להתעתק לכאן, ואני מניחה שאוכל מוות מבוקש לא יכול פשוט להיכנס בשערי בית הספר. אם הוא ייכנס לכאן זה יהיה רק בדרך אחת: פריצה".

המילים הלמו בדראקו. לא רק שאביו ירצה לקחת אותו מכאן, הוא מסוגל לפגוע באנשים אחרים בדרכו לעשות זאת.

"מה בשם מרלין?" אמר הארי בהתנשפות כשהגיע אליהם. "הכל בסדר?" הוסיף בשאלה כשהבחין בפרצופם החיוור של הרמיוני ודראקו.

"לוציוס מאלפוי בדרכו לכאן עם אוכלי מוות".

"מה? למה? הוא לא באזקבאן?" שאל בבלבול רון שהצטרף אל הארי.

"הוא גילה שאני והרמיוני ביחד" ענה לו דראקו.

"מתי הוא יגיע? ואיך אתה יודע על כך?"

"הוא שלח לי מכתב. והוא לא ציין זמן מוגדר. המנוול רוצה שאחכה בפחד עד שיגיע".

"אז אני מניחה שזו לא אופציה מבחינתנו" אמרה הרמיוני בקול בוטח.

"מה?" תהה דראקו.

"פחד. זו לא אופציה מבחינתנו" חזרה על דבריה, מקווה שהפעם תשתכנע מהן בעצמה.

הוא תלה בה מבט מעריץ.

"אנחנו נספר על כך לדמבלדור ונבקש את הגנתו" אמר הארי, חוזר על הצעתה של הרמיוני מלפני כמה רגעים.

"חכה", אמרה לו הרמיוני כשסבב על עבר הדלת.

"לחכות למה? שמעת מה דראקו אמר. שניכם נתונים בסכנה. כולנו נתונים בסכנה!"

"דראקו", פנתה אליו ונגעה בזרועו בעדינות. "אתה מבין מה המשמעות של לפנות לעזרה? אתה מבין מה המשמעות של לסובב את גבך לאביך? הוא לא ישכח, ובוודאי שלא יסלח. אתה עשוי שלא לראות אותו שוב לעולם. אתה מוכן להתמודד עם ההשלכות של צעד כזה?"

דראקו לא היסס לרגע כשענה לה. "אבי מרצה עונש באזקבאן. אם לורד וולדמורט ייפול, רוב הסיכויים הם שגם ככה לא אראה אותו לעולם. וחוץ מזה, עשיתי את בחירתי לפני המון זמן ואני לעולם לא מתכוון לעזוב אותך" אמר בקול יציב ותפס את כף ידה.

"אם כך, אחרי הארי" אמרה הרמיוני, והארבעה נפנו אל עבר הדלת.

הם לא הספיקו לצאת כשהרגישו את האדמה רועדת מתחתיהם.

הרמיוני הייתה מופתעת לגלות את דראקו עומד מחוץ לספריה ביום המחרת, נשען כשרגלו האחת על הקיר.

"דראקו מאלפוי, בספריה. מי היה מאמין" אמרה בחיוך.

"תשתקי. זה שהסכמתי להצעתך לעזור לא אומר שאני צריך להיות נחמד אלייך" ירה בארסיות.

"מה שתגיד, מאלפוי" אמרה ונכנסה לספריה. דראקו נעמד בהיסוס אך הרמיוני ידעה בדיוק לאיזה איזור ללכת, לאיזה מדף ואפילו איזה ספרים להוציא. הוא עקב אחריה בחיוך משועשע.

"שכחתי שהספרייה היא הבית השני שלך".

"זה שהצעתי לעזור לא אומר שאני צריכה להיות נחמדה אליך" החזירה לו כגמולו והתיישבה.

"עכשיו, אזובית הפיות הוא צמח מרפא הגדל בצפון סקוטלנד. הוא מגיע ממשפחת האזוביונים ולכן אני מאמינה שנמצא הפניות לגביו בספר הזה" אמרה לדראקו שהתיישב מולה. "יש משהו שאת לא יודעת?" שאל בהפתעה.

"אני.. אל תגזים. בכל מקרה, אני אוהבת להכין את שיעורי הבית שלי לפני שאני ניגשת לנושא מסוים".

"במקרה זה, את אוהבת להכין את שיעורי הבית לפני שאת מכינה את שיעורי הבית".

הרמיוני לא התאפקה ופלטה צחוק קטן.עיניה פגשו בעיניו. גם הוא חייך וזה.. הלם אותו.

הם התעמקו בספרים אותם הביאה הרמיוני לשולחן. היא הקריאה וביארה מושגים והוא כתב בשקדנות על פיסת הקלף שלו והוסיף מדי פעם הערות משלו. לאחר שעה הייתה בידיהם הרצאה מוכנה.

"מי היה מאמין?" אמר בהתפעלות דראקו כשהוא מסתכל על ערימת הגליונות אותן מילא בכתב ידו הלא ברור. "שאתה יודע לכתוב?" גיחכה הרמיוני, אך שתקה כשהבחינה במבטו הזועם של דראקו. "מצטערת, מאלפוי, כוח ההרגל, אתה יודע" אך הוא כבר קם ממקומו ואסף את חפציו. הייתכן שהוא נפגע?

הוא קם ויצא מהאזור שבו ישבו אך הרמיוני הלכה אחריו, וכשהשיגה אותו מחוץ לדלתות הספריה, אחזה בזרועו. "תורידי ממני את הידיים, חתיכת בו"..

"למה אתה חושב שלקרוא לי בוצדמית מטונפת עכשיו יפגע בי יותר מכל עשרות הפעמים שאמרת לי את זה?" אמרה לו בשלווה. "אני מצטערת שלגלגתי עליך, לא ידעתי שתיקח את זה כל כך קשה אבל אם אתה לא עומד בזה, אני ממליצה שנעשה הפסקת אש".

"אני.. לא עומד בזה.. בעלבונות שלך" צחק דראקו בשגעון ומחה דמעות בלתי נראות מעיניו. "תכף תציעי שנלחץ ידיים ונהיה חברים טובים. שעה של עבודה משותפת בספריה לא יימחקו שנים של איבה בינינו", חזר לטון הקר והפוגע שלו, והפנה אליה את גבו.

"למה לא בעצם?"

הוא הסתובב וסקר אותה מלמעלה עד למטה, כאילו רואה אותה היום לראשונה. "למה לא מה?"

היא צמצמה את המרחק ביניהם. "אתה שונה".

"שונה ממה?"

"אתה שונה. אתה לא דראקו הילד הרע שאתה מנסה להיות".

"אני לא מנסה להיות כלום".

"אז אתה לא רואה מה שאני רואה. אני רואה אותך מהצד, מציק לי, להארי ולרון, הולך עם חבורת הגורילות המטומטמות והמעריצות ריקות ההבעה שלך, בז לכולם ומתנשא. אבל כל זה נעלם בשעה האחרונה. כשהיית איתי לבד עכשיו בספריה היית.. נסבל. אפילו נחמד".

"בסך הכל ניסיתי לסיים את העונש שלי. וכרגע אני לא יודע מה היה גרוע יותר – לכתוב חיבור על צמח מחורבן או לבלות איתך שעה".

הרמיוני העיפה בו מבט סוקר. "אתה בטוח שזה כל מה שהיה?" שאלה ואז סובבה אליו את גבה והתרחקה, משאירה אותו לתהות על מה לעזאזל היא מדברת.

הפרק הקודם		הפרק הבא