האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים


לא בגלל הכסף

מי אני? לילי אמיליה אוונס, למחייתי ציידת ראשים של משרד הקסמים. כרגע, אני צריכה לתפוס את המניאק הגדול ביותר בעולם, אבל הפעם, זה אישי.



כותב: בונז
הגולש כתב 1 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 3231
5 כוכבים (5) 7 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: R - זאנר: רומאנס, מתח והומור - שיפ: אחד בעיקר - פורסם ב: 10.03.2014 - עודכן: 09.04.2020 המלץ! המלץ! ID : 5028
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה

היי,

זה פיק שהעליתי לפה לפני כמה שנים והוא ננטש, ועכשיו עם הזמן בבית יצא לי לעבור עליו ולכתוב אותו שוב. הרעיון הכללי שלו מבוסס על הסרט "הכול בשביל הכסף" למי שמכיר. 
אני אשמח לתגובות.

 

© כל הזכויות שמורות לג'יי. קיי רולינג

 

לא בגלל הכסף

תקציר מלא

מי אני? לילי אמיליה אוונס, לא קיצור של ליליאן, למחייתי ציידת ראשים בשביל משרד הקסמים. אתם יודעים, תופסת מנוולים שבורחים מהמשרד ונותנת להם את מה שמגיע להם. המשימה הנוכחית שלי היא לתפוס את המניאק הגדול ביותר בעולם הקסם וגם בזה שבלעדיו. המבוקש שלי הוא אחד כזה שבאופן אישי אני אשמח לראות בכלא לעוד הרבה, הרבה שנים, למרות שזה לא אישי, מן הסתם.

אבל כמובן שהחיים שלי צריכים להיות הרבה יותר מסובכים מזה, כי הוא פשוט לא יכול להסגיר את עצמו ולתת לי לקבל 25 אלף אוניות, אלא הוא גם צריך לטעון שהוא חף מפשע.

ברור שהוא חף מפשע. ברור.

ועכשיו, תקנו אותי אם אני טועה, אני עוזרת לו בפרשה שהוא הסתבך בה. 

אנחה, לאן החיים שלי התדרדרו?

אה, ודרך אגב, נעים להכיר. 

 

פרק 1 - אצל מרגרטה


חמושה בשרביט שטחוב עמוק בז'קט שלי ובכישוריי הנשיים למקרה הצורך, אני מתפללת למרלין שהמבוקש שלי לא יזהה אותי. אני נכנסת אל המסעדה הפלצנית ביותר בלונדון, "טעים עם מרגרטה" ומתיישבת באחד השולחנות הפינתיים, ממתינה. למה? אין לי מושג. אולי עד שהמבוקש שלי יגיע, אולי עד שאני אברר למה בשם כל הגובלינים אני נמצאת פה, ואולי, בתקווה נואשת, שהמשימה הזו תהיה הרבה יותר קלה ממה שאני מצפה ושהוא פשוט יהיה קוסם טוב ויסגיר את עצמו.

כאילו שזה יקרה.

אני מסתכלת באי נחת על קירות המסעדה הדביקה והפלצנית שאני נמצאת בה. קירות כחולים וזועקים, כיסאות מעץ חורק ומנורות מבחילות ומנצנצות שתלויות גבוה מהתקרה.

ממש כמו בבית.

מלצרית עם סינר שחור ניגשת לעברי ומושיטה לי תפריט אדום. "שלום, אני מירי ואני אהיה המלצרית שלך לערב," היא אומרת בחיוך רחב.

אושר.

"אה, היי," אני משיבה.

"זה התפריט שלנו," היא אומרת ומצביעה על התפריט שנח סגור על השולחן.

מה את אומרת.

"תרצי לשמוע על המיוחדים שלנו הערב?"

לא, באמת, יש לי חיים. את יודעת, כאלה שלא כוללים שיחות על כל מיני מנות "מעוררות תיאבון" מהמסעדה המגעילה שהמבוקש שלי הולך אליה. בעצם, חיים כאלה שאם הם היו תלויים בי לא הייתי באה לפה מלכתחילה, אבל הי, זה רק הפרטים הקטנים.

"אה, כן, למה לא?"

"הו, מעולה!" היא אומרת באושר. זאת אומרת, ממש באושר. "אז יש לנו מנות ראשונות, שהיום הן טורטליני עגל וכרישה, טטאקי פילה בקר, ירקות קלויים על מצע של קרם שעועית לבנה וניוקי תפוחי אדמה בקרם אספרגוס. בעיקריות יש לנו ריגטוני טרי – "

וכאן אני מפסיקה להקשיב פחות או יותר. והי, אני אמרתי שהמסעדה הזו פלצנית. זאת אומרת, בחייכם, חצי ממה שהיא אמרה אפילו לא הבנתי!

לפתע נפתחת דלת המסעדה ולא פחות ולא יותר מאשר המבוקש שלי נכנס אליה.

סוף, סוף. המשחק מתחיל.

"במחשבה שנייה, אני אשמח לעיין כמה דקות בתפריט," אני אומרת וקוטעת את המלצרית שלי משטף דיבורה, לא מסיטה את מבטי מדלת הכניסה.

"בטח," היא משיבה לי בחיוך מתוק והולכת.

תודה לאל.

המבוקש שלי, מחייך כהרגלו, יושב באחד השולחנות הקדמיים. מעולה, מכאן אני יכולה לתצפת על כל השטויות שהוא עושה ולהניח עליו עין. בעודו מחכה, למי, אין לי שמץ של מושג, אני תוהה ביני לבין עצמי איך הגעתי למצב הזה מלכתחילה.

רק אתמול עוד הייתי במשרד, ועכשיו.. שהפיות יעזרו לי.

אתמול נכנסתי למשרד כמו בכל בוקר, השרביט שלי בגלימתי. לא הספקתי לשתות את הקפה של הבוקר כשרוג'רס אוקלני, הבוס שלי, קרא לי. "ליליאן, יש לי משימה חדשה בשבילך!"

"לילי. לי - לי. לא ליליאן, לילי. כמה פעמים אני עוד אצטרך להגיד את זה?" מלמלתי לעצמי. באנחה גדולה הנחתי את הספל הרותח על השולחן וניגשתי אל חדרו של הבוס, שהיה בדיוק במעלה המסדרון הארוך של מחלקת המבוקשים. דפקתי קצרות לפני שנכנסתי.

"כן?" אמרתי בעודי נכנסת.

"בואי שבי, ליליאן. יש לי אחד שיגרום לך לרצות לנשק לי את הרגליים," הוא אמר ברצינות מלחיצה. הסתכלתי על פניו העגלגלות של רוג'רס, שהיה קוסם בשנות הארבעים לחיו. התיישבתי בצייתנות, תוהה על מה כל המהומה.

הוא החליק לעברי תיקייה חומה. "כמה?" שאלתי לפני שפתחתי אותה.

הוא השתהה מעט בתשובתו, גורם לי לזוז בקוצר רוח בכיסאי. "עשרים וחמש," ענה לבסוף.

"אתה צוחק," קבעתי בלסת שמוטה.

רוג'רס הניע את ראשו לשלילה. "וזה לא הכי טוב. תפתחי אותה, ליליאן."

בגבה מורמת פתחתי את התיקייה. התמונה שניבטה אלי מהדפים גרמה ללסתי להישמט, שוב. עיינתי בדפים, עיניי פקוחות לרווחה. "איך הוא הגיע למצב הזה?" מלמלתי בתדהמה.

"הוא בורח מהמשרד כבר כמה חודשים. לפני יומיים קיבלנו בדיוק את המידע שהיינו צריכים – הוא עבר צד," אמר בעצב ברור. "הוא קוסם מוכשר כל כך, חבל שהוא לא משתמש בכוח שלו לטובה."

נחרה נפלטה מפי. המשכתי לסרוק את התמונות, לא מאמינה למראה עיניי. לפתע, דבר מה בתיקיה תפס את עיניי. קראתי את אותה השורה מספר פעמים, מסרבת להאמין, מרגישה את הכעס מחלחל אלי לאט, לאט. "הוא.. הוא – "

רוג'רס הנהן בנוקשות. "כן, ליליאן."

"לא.." סירבתי להאמין, אך רוג'רס המשיך להביט בי בקדירות. אגרופיי התקשחו. "אמורי, הוא – לא, לא! לא יכול להיות.."

"אני מצטער," אמר רוג'רס בעצב, מוחה דמעה מלחיו.

דמעות נקוו בעיני. קולי רעד כששאלתי, "זה ב-בטוח?"

רוג'רס הנהן, מאשש את חששותיי. הטחתי את ידי על השולחן בחוזקה, גורמת לכוס הקפה של רוג'רס להתנפץ על הרצפה. בלהט הרגע נעמדתי, נחושה לרסק כל מה שבטווח ראייתי. לא זיהיתי את קולי כשהתחלתי לצרוח, "בן זונה! בהמה! נבלה! חתיכת – "

"תירגעי, ליליאן," פקד רוג'רס בקול שהתיימר להיות יציב. קרסתי אל הכיסא באפיסת כוחות, כתפיי רועדות, ובכיתי. פשוט בכיתי. לא האמנתי למה שראו עייני. לא יכולתי אפילו לשער שהמבוקש שלי יהיה מי שאני מחפשת כבר שבועיים.

"יש לך אפשרות להחזיר לו, ליליאן ולשלוח אותו לאזקבאן על מה שעשה," שמעתי את רוג'רס אומר. הרמתי אליו את ראשי, שובלי דמעות מלוחות נוצצות על לחיי, עיניי נפוחות.

"כן," אמרתי חלושות. נשמתי עמוקות למשך מספר דקות ארוכות, מנסה להירגע. לבסוף, נרגע קצב נשימותיי בעוד דמעותיי הרטובות התייבשו.

בהחלטה נחושה אימצתי את התיקייה לחיקי והמשכתי לדפדף בה, כמעט קורעת את הדפים ממקומם. "אז מה את אומרת?" שאל רוג'רס לבסוף.

"לקחתי. גם אם זה היה בחינם או שחיי היו תלויים בזה, הוא שלי."

"ידעתי שלא תאכזבי אותי, ליליאן."

"עד מתי יש לי?" שאלתי.

"עד יום רביעי הבא. אני לא צריך להזכיר לך, ליליאן, שאת הציידת המוכשרת ביותר שיש לי, כן? הבחור הזה מסוכן," אמר באזהרה, סכנה ברורה נשמעת מקולו.

"הו, אני יודעת. אל תדאג, בוס. הוא הולך לשלם על מה שהוא עשה."

רוג'רס הנהן. "לכי תעשי חיים, ילדה."

יצאתי מחדרו של רוג'רס בכעס כמותו לא חשתי מעולם, לקחתי את התיקייה למשרדי וקראתי אותה ביסודיות, מרגישה את הזעם גואה בי ככל שאני מעמיקה בה.

לאחר מכן, הייתי חייבת למצוא אותו, ובתור ציידת ראשים מיומנת הלכתי אל המקום הסביר ביותר שבו אני אמצא אותו – הבית שלו. התעתקתי אל אחד הרחובות הצדדים בלונדון, אחד מאותם רחובות שבקצה שלהם מתחברים לרחוב הראשי. הלכתי במורד הרחוב עד שהגעתי לבית מספר 16. כשהגעתי אל הדלת בחנתי את סביבתי, ובעודי תוהה מה לעשות, שמעתי צעדים שמתקרבים לעברי. הסתתרתי במהירות מאחורי הבית, מוחצת את עצמי אל הקיר הימיני החיצוני, כשמשמאלי הגיח, מי לא, פיטר פטיגרו בכבודו ובעצמו.

התנשפתי בהפתעה כשהוא פתח את הדלת של הבית של המבוקש שלי ונכנס לתוכה והחלטתי, באומץ רב, אני חייבת לציין, להתגנב מאחוריו. הוא הלך ישירות לאחד החדרים שבתוך הבית, ואני מיהרתי לסלון, סוקרת את סביבתי. הבית היה מרוהט בחום ובטוב טעם, עם כמה תמונות של המבוקש שלי וחבריו פזורים פה ושם. הכול היה נקי מאוד – דבר שהפתיע אותי, מן הסתם.

הייתה לו ספרייה גדולה שהפרידה בין הסלון לפנים הבית, ומתוך סקרנות בסיסית סקרתי אותה. היו שם ספרים כמעט בכל ז'אנר שהוא: מספרים על קווידיץ', התגוננות מפני כוחות האופל ושינוי צורה, ועד ספרי מתח מוגלגים וקלאסיקות.

אבל שלא תתנו לזה להטעות אתכם, חברים. המבוקש שלי תמיד היה ותמיד יהיה מניאק שפל. מניאק שפל מחונך ומשכיל, אבל עדיין מניאק.

בעודי משוטטת בסלון, שמעתי צעדים מגיעים מפנים הבית ומתקרבים אלי. מיהרתי להתחבא מאחורי אחת השידות, כשפטיגרו הגיח ועבר ממש על ידי, לא מבחין בי. הוא החזיק בידיו תיק גדול ומלא, אבל במקום לצאת, ראיתי אותו פונה אל המטבח. הוא היה מטבח בינוני למראה, אבל נקי מאוד ומאובזר היטב: היה שם כל מה שעקרת בית טובה או שף מנוסה ירצה במטבח שלו.

פטיגרו, באופן ממש לא מפתיע, החזיק את התיק על כתף אחת והוציא בידיו השמנמנות מאכלים מהמקרר הגדול. גלגלתי עיניים ונשפתי בחוסר סבלנות. אם הוא ימשיך לבלוס כל מה שהוא רואה, אני אבלה פה את כל אחר הצהריים, חשבתי. אבל אז נשמע צלצול שהזכיר צלצול של טלפון נייד, אבל למה בשם כל כרובי הניצנים שלפטיגרו יהיה טלפון נייד? ידיו מלאות בעוף וחמוצים, הוא מיהר להוציא מהכיס שלו, לתדהמתי, טלפון נייד וענה בפה מלא, "הלו? כן, כן. אני בא. אני בדיוק בדרך.. לא, אני לא אוכל. אני מצונן."

אהא. אפילו הוא לא מאמין לזה.

הייתה שתיקה לרגע, אבל אז פטיגרו דיבר שוב בזמן שלקח עוד ביס מהעוף האכול בידו השנייה. "בטח שאני מכיר! יש איזו מסעדה טובה ברחוב צ'ייסר, 'טעים עם מרגרטה'. בטח שאכלתי שם! היא מעולה. אוכל מדהים, שירות מעולה.. מה? כן, אין בעיה, אני אזמין. מחר בשבע זה טוב, כן? טוב, חבר, אני צריך לסגור. אני בדרך אלייך."

הוא ניתק. כמובן שהוא לא יצא מיד, אלא רק לאחר שאכל חצי מקרר ולקח צידה לדרך, הוא יצא מהבית, נעל אותו והתעתק מהמקום.

וככה, יום לאחר מכן, כמו שכבר ציינתי, אני מוצאת את עצמי נכנסת אל המסעדה הדביקה, מתיישבת באחד השולחנות הפינתיים ומשקיפה על המבוקש שלי שיושב באחד השולחנות הקדמיים. הוא מעביר את מבטו מדלת המסעדה אל שעונו.

המלצרית שלי ניגשת אלי. "אז מה תרצי להזמין?"

אני מלכסנת מבט מהיר אל עבר התפריט שנח על השולחן. "סלט עלים ירוקים," אני אומרת, לא מתיקה את עיני מהמבוקש שלי.

"איזה לחם תרצי עם זה? שחור או לבן?" היא שואלת.

"לבן, וגם כוס לימונדה, אם אפשר," אני מקדימה את שאלתה.

"כמובן," היא אומרת בחיוך, רושמת קצרות בפנקסה והולכת ממני, מותירה אותי סוף, סוף לבד לתצפת על המבוקש שלי.

מי אני, אתם בטח שואלים? לילי, לא קיצור של ליליאן, אמיליה אוונס, בעוד ארבעה ימים בת עשרים וחמש. בוגרת הוגוורטס, מומחית בהכנת שיקויים ובהתגוננות מפני כוחות האופל.

גרה בדירת שלושה חדרים עם נוף לכביש המרכזי בלונדון יחד עם החבר, וכרגע לא מעוניינת להתעכב על הסוגיה הזו.

יש לי אחות מוגלגית שגדולה ממני בשנתיים ובטוחה שאני פריקית, למרות שהיא זו שעזבה את הבית בגיל 17 כדי לגור עם החבר שלה. לא ראיתי אותה כבר כמה חודשים טובים, כי היא מתחמקת כמה שיותר מארוחות משפחתיות, אבל בעניין הזה אני יכולה להבין אותה.

הורים יש, שפיות לא כל כך. אימא שלי היא המנהיגה של האנשים השרלטניים ביותר בלונדון, אז היא השרלטנית הראשית, פחות או יותר. האמת היא שהיא והחברים המוטלים בספק שלה הקימו קבוצה שאחראית על אורח החיים הרוחני  והבריאותי של התושבים. גם אני התפלאתי שהממשלה הסכימה לממן כזה דבר, אבל מסתבר שזה קשור לדמוקרטיה והבעת דעה חופשית או משהו בסגנון. באופן כזה ביליתי את הילדות שלי – בבית יש רק אוכל אורגני, לאימא לא מפריעים בין שתיים לארבע (היא עושה מדיטציה ומתפללת לרוחות הטובות), קטורת מפוזרת בכל חדר וכל בוקר אני מחויבת לעשות את ברכת השמש ליום קסום ומלא חיוכים.

אבא שלי, לעומת זאת, בעל חנות עצמאית וקטנה משלו שממוקמת באחת הפינות השוממות ביותר בלונדון. הוא מרוויח לא רע, בהתחשב בעובדה שהוא מוכר דשנים. אבל ממש דשנים. ירוקים וחומים כאלה שתוקעים אותם בגינה. אתם יודעים, אלו שכל עקרת בית טובה בטוחה שזה מה שיעשה את הגינה שלה יותר ירוקה מהדשא של השכנה.

ככה יצא שאת ההורים שלי הפסקתי לשאול שאלות בגיל שתיים עשרה פחות או יותר.

למחייתי שלי, אני תופסת ממזרים חסרי מזל שבורחים ממשרד הקסמים, או במילים אחרות – ציידת ראשים. אני מאתרת את המנוולים, מפעילה כמה קסמים וגוררת אותם אל מחלקת המבוקשים של המשרד, שם אני יכולה לנופף להם לשלום כשהם מאחורי סורג ובריח ומקבלים את מה שמגיע להם. בתמורה אני מקבלת על כל תפיסה כמה אלפי אוניות מהמשרד שעוזרות לי בקושי לסגור את החודש.

שגרה.

דלת המסעדה נפתחת ואני מסיטה את מבטי אליה, מתנערת מהמחשבות, בדומה למבוקש שלי. גבר כבן חמישים נכנס למסעדה הגדולה, שיערו המאפיר מסורק על ראשו בקפידה, חולצה כחולה ומכופתרת טחובה בין מכנסיו. בידו הימנית הוא מחזיק מזוודה כסופה ועניינית מאוד, שגורמת לי מיד להבין שהוא בא לעשות עסקים – ישר ולעניין. הוא ניגש במהירות אל שולחנו של המבוקש שלי, מתעלם מהמארחת בכניסה.

אני סורקת אותו מעט, כי משום מה, הוא נראה לי מוכר. אני משתהה על תווי הפנים שלו עוד קצת, ואז מבינה שהוא אחד מעובדי עיריית העיר, מה שאומר, שהוא מוגל. זה מסביר את פשר הפגישה במסעדה מוגלגית. חוץ מזה, אני חושבת, המבוקש שלי יכול להיפגש איתו במסעדה הזו מבלי שאף אחד יחשוד בו – כי הוא מבוקש רק בעולם הקסם – ויותר מכך – באותה הזדמנות הוא גם בורח מהמשרד למקום שאף אחד לא יעלה על דעתו שהוא נמצא בו. חכם.

מסוקרנת עוד יותר, אני מפנה את מבטי אל עבר הקוסם המבוקש שלי שקם ולוחץ את ידו של המוגל בחום. הם מחליפים כמה מילים שלא מגיעות לאוזניי, כי בכל זאת אני יושבת רחוק מהם. המוגל פותח את התפריט שמולו ומעיין בו קצרות.

המבוקש שלי מסמן בידו אל המלצריות, ובמהירות מלצרית בלונדינית ובעלת חיוך מפתה ניגשת אל השולחן. אני מגלגלת את עיני כשהמלצרית מחייכת חיוך פלרטטני אל המבוקש וצוחקת מחיוכו הכובש. היא מסלסלת תלתל בלונדי סביב אצבעה, ואז כותבת את הזמנתם של השניים, מתעלמת קליל מהמוגל המבוגר. היא צוחקת שנית, ואני נאבקת בדחף הפתאומי לקום ולנער אותה, ובו בזמן להביא כמה מכות הגונות אל המבוקש שלי. אבל אז אני נזכרת שיהיה לי זמן לזה, ושאם אני אחשוף את עצמי מוקדם מידי, המשימה תיהרס.

לעזאזל עם זה.

כשהיא הולכת סוף, סוף, לאחר שהיא דואגת להפיל "בטעות" פתק עם מספר הטלפון שלה, אני משחררת אנחת רווחה. עכשיו השניים יהיו עסוקים במה שהם אמורים לעסוק בו ולא במלצריות רדודות.

הללויה.

אז כן. יכול להיות שהמבוקש שלי נראה לא רע, אפילו טוב למדי, וכשהוא מחייך את החיוך הזה שלו הוא יכול להמיס אפילו את פרופסור מקגונגל החמוצה, אבל שם בפנים הכול חלול ורקוב. מתקרבים אליו לרגע, ומבינים שיש כאן עסק עם זבל אחד גדול. זו בדיוק הסיבה שאני יותר ממאושרת לבצע את המשימה הזו. להבדיל מהמשימות הקודמות שלי, שבהן נאלצתי לתפוס כמה שיכורים וזקנים עירומים בשביל משרד הקסמים, במשימה הזו אני אוכל גם באמת ליהנות. כי המשימה הנוכחית שלי היא לתפוס את המניאק השפל ביותר בעולם הקסם, אחד שבאופן אישי אני אשמח לראות מבעד לסורגים. אחד כזה  שכמה חקירות ושימועים מהמשרד יעשו לו רק טוב.

הו, כן, הוא עד כדי כך נורא המבוקש שלי.

מתוך "האגף ללוחמה בטרור ובפשע מאורגן - מחלקת המבוקשים" – פרטים אישיים/ מבוקש מס' 472013:

סקירה כללית

שם מלא – ג'יימס וויליאם פוטר

תאריך לידה – 27.3.1960

מומחיות – שינוי צורה והתגוננות מפני כוחות האופל

פרטיים כלליים

תיאור כללי – שיער שחור פרוע, עיניים חומות שמסתתרות מאחורי מסגרת דקה של משקפיים, גוף מוצק וחסון ושפתיים עבות.

משפחה – היה בנם היחיד של אליזבת' וויליאם פוטר, שהתגוררו בבית מספר 53 במכתש גודריק. הם היו הילאים במשרד הקסמים ונרצחו בביתם על ידי אוכלי מוות. יש לציין כי משפחת פוטר היא אחת מהמשפחות טהורות הדם העתיקות ביותר בעולם הקסם.

סוג שרביט – שרביט מהגוני מוצק, 14 אינצ'ים. ליבתו עשויה משיער חד קרן והוא משמש במיוחד לשינוי צורה ומניעת כוחות האופל.

מקום מגורים – התגורר בבית מספר 7 ברחוב ריצ'מונד בפאתי העיר. לא נצפה שם כבר זמן מה.

נראה לאחרונה – לא ידוע.

הוגוורטס

בוגר לשנת 1977 מומחה בקווידיץ', מחפש מצטיין מתרועע עם סיריוס בלק, רמוס לופין ופיטר פיטגרו . מקומם – לא ידוע.

עבירה

הילאי במשרד הקסמים, שממאן להופיע כבר זמן מה, אי לכך חשוד בביצוע עבירה מספר 78209/ שימוש בקסמים אפלים וסיוע לזה-שאין-לנקוב-בשמו. בהתאם לעבירה 78209 חשוד ברצח ההילאי אמורי שיין.

אז כן, המבוקש שלי הוא לא אחר מאשר ג'יימס פוטר, ג'יימס וויליאם פוטר בשבילכם, השמוק בכבודו ובעצמו שמואשם בסיוע לוולדמורט. כשקראתי את התיקייה בפעם הראשונה, לא יכולתי שלא לנשוך את שפתיי. הוא תמיד מסתבך, עוד מאז שהיה בהוגוורטס. לצערי יצא לי להכיר את הנבלה מקרוב, חוויה שהשאירה אותי מצולקת לכל החיים, ולכן לא הייתי מופתעת שהוא בורח ממשרד הקסמים. חבל שהוא לא יודע עם מי הוא הסתבך, אני חושבת לעצמי בסיפוק.

כרגע הוא יושב במסעדה מוגלגית, מדבר עם מוגל בהתעניינות לכאורה מבלי שום סיבה נראית לעין. מה לעזאזל הוא מתכנן עכשיו?

הסלט שנוחת על השולחן שלי וצלה של המלצרית שמתנשא מולי קוטעים לי את חוט המחשבה. היא מניחה את כוס הלימונדה והלחם על יד הסלט והולכת מבלי לומר דבר. אני מצידי רק חוזרת בבהייה ממושכת בפוטר. האידיוט צוחק בקול רם מדבר כלשהו של המוגל על ידו וגורם בכך לחבורת בחורות שופעות בשולחן הסמוך לשלוח לו מבטים מפתים. אני מגלגלת את עיני בעוד הוא שולח אליהן חיוך ממיס ופונה בחזרה אל אורחו שנראה משועשע.

אני לא מופתעת כשהמלצרית של השניים – אם - רק - הייתי - יכולה - הייתי - מורידה - לך - את - החולצה - כאן - ועכשיו - פוטר – מניחה מולם שתי כוסות עם משקה חריף בחיוכה הפלרטטני. בעוד המוגל שותה את המשקה המבחיל בלגימות קטנות ובזהירות, פוטר מחליק את המשקה אל גרונו בלגימה אחת. אני נוהמת שלא מרצוני, וכדי לכפר על הזעם שאני מרגישה שעצור בתוכי, אני משפדת עגבנייה על המזלג ומכניסה אותה לפי.

ואז, להפתעתי, מרצין המוגל המבוגר ומוציא ממזוודתו שנחה על ידו כמה דפים גדולים, שעם התאמצות גדולה ואורות הפלורוסנט של המסעדה אני רואה שהם מבריקים ומבינה שאלו תמונות. עיניי מתכווצות וחוש השמיעה שלי מתחדד, ופתאום פוטר נראה כמעט בוגר בהשוואה לקוסם הילדותי שהוא. ואתם יכולים לסמוך עלי בעניין הזה – ג'יימס וויליאם פוטר הוא הקוסם הילדותי ביותר וחסר האחריות הגדול ביותר שקיים. עיניו החומות מצטמצמות בחשדנות וחיוכו נמחק. השניים מחליפים כמה מילים, בעוד אני מקללת את הרגע שבו החלטתי לשבת רחוק מפוטר רק כדי שלא יראה אותי. פחדנית, אני גוערת בעצמי ומתאמצת לראות את התמונות הארורות שהמוגל מחזיק.

השניים ממשיכים לדבר בפרקטיות בעוד עצביי מתפקעים. הסלט המסכן שמולי והלחם הופכים לקורבנות להרגעת המתח. בפעם השלישית מופיעה המלצרית הבלונדינית של השניים ומניחה על השולחן את מנותיהם בחיוך מזמין, אך הפעם אף אחד מהם לא טורח להסב אליה את מבטו, במיוחד לא פוטר. נהמה נוספת כמעט נפלטת מפי כשאני רואה את המנה שפוטר הזמין - חתיכה  עבה וגדולה של בשר אדום עם צ'יפס, מוכיח לעולם כמה הוא גבר.

ידיו מתעסקות בסטייק שמולו בעזרת הסכו"ם המשונן, אבל עיניו לא זזות מהמוגל המבוגר שנראה לפתע מאוד ענייני וסמכותי. הוא מגיש לפוטר את התמונות והמסמכים, ופוטר מפסיק לרגע מאכילתו ופונה לעסוק בדפים שמולו בבהירות. צווארי נמתח במטרה לראות במעט את הדפים אותם מחזיק פוטר בריכוז, אך לשווא.

"הכול טוב? טעים לך?" שואלת המלצרית שלי ומפתיעה אותי.

"כן, כן. תודה," אני אומרת ולוגמת מכוס הלימונדה. כשהיא הולכת אני ממשיכה במעקב שלי, תוכניות נרקמות בראשי כדי לגלות מה לעזאזל פוטר מתכנן כשהוא נפגש עם מוגל. אולי זה חלק מהתוכנית הזדונית של וולדמורט, מופיעה בראשי המחשבה, אך אני מנערת אותה מיד, יודעת כי וולדמורט לעולם לא ישלח קוסם מטעמו להיפגש עם אף אחד, בטח ובטח שלא עם מוגל.

כל אותו הזמן יושב מול פוטר אותו המוגל, שלפתע אני מבינה שאת שמו אני לא יודעת, בעוד הוא אוכל בשתיקה מצלחתו, לוגם מידי פעם מהמשקה החריף שנח בכוסו. אני כמעט מפספסת את חיוכו המסופק של פוטר שנמרח על פניו, ועם זאת, אפילו ממרחק שכזה אני מסוגלת לראות שהאידיוט שבע רצון. הוא מהנהן אל המוגל ולוחץ את ידו ברשמיות, דבר שמבהיר לי שהרגע התבצעה עסקה. של מה לעזאזל, אין לי מושג.

פוטר קורא למלצרית בתנועת יד כמעט בלתי מורגשת, אבל המתלהבת כמעט רצה אליהם במטרה לשרת אותם. אני מגלגלת את עיני בזלזול מובהק כששתי דקות לאחר מכן מוגשות לשולחן שתי כוסות נוספות עם משקה חריף. פוטר, כמו הבהמה שהוא, מחליק את המשקה לגרונו בלגימה אחת, חיוך רחב מרוח על פרצופו המאוס ועיניו מנצנצות במעט טירוף. "אני מתחילה לזהות כאן דפוס חוזר, פוטר," אני מלמלת לעצמי ודוחפת לפי עוד כמה ירקות מהסלט האכול למחצה שלי.

את שאר הערב מעבירים השניים בדיבורים, ואני שומעת כמה פעמים את צחוקו המבוגר של המוגל. אני מקללת בשקט. פוטר השמוק יודע להתחבב על אורחיו, ללא ספק. כשהוא קם מהשולחן לשירותים כנראה, אני רואה שהוא לבוש בקפידה, שיערו אומנם מבולגן כתמיד, אבל על גופו המוצק מתוחה חולצה לבנה אליה קשורה אפילו עניבה שחורה. אני מגחכת למראה פוטר בלבוש רשמי, דבר מאוד לא אופייני לו, כשנורה אדומה נדלקת במוחי. הפגישה הזו, חביבה ככל שתראה, חשובה מאוד. אם פוטר טורח להיראות ענייני ובוגר, אחד שאפשר לבצע איתו עסקאות, זה אומר משהו, כי כמו שאפשר להבין – פוטר רחוק מלהיות האדם הרשמי והענייני שהוא מנסה להציג. ואני יודעת שעד שאני לא אגלה מה בשם כל הקדושים של מרלין הוא מתכנן, אני לא אנוח.

הוא חוזר מהשירותים, גבוה כתמיד, כשחיוכו התמידי והנלעג פרוש על פניו. שיערו, אני שמה לב, מעט מסודר יותר, ודאי ראה את עצמו במראה שבשירותים והחליט שזה לא מספיק מכובד. אני מגלגלת את עיני בפעם העשירית לאותו ערב, תגובה שבהחלט משויכת רק לו, כשהשמוק קורץ לאחת הבנות שבמסעדה בדרכו חזרה אל השולחן. המסכנה נראית על סף עילפון, ואני שוקלת ברצינות לבקש מהמלצרית שלי להגיש לה כוס מים. וטיפת כבוד עצמי, כשאני חושבת על זה.

לבסוף, עם אנחת רווחה מצידי, אני רואה את פוטר מזמין את החשבון מהמלצרית בהבטחה שהוא יתקשר אליה. כן, בטח, פוטר. כי אתה פשוט האדם הראשון למלא הבטחות, במיוחד כאלו שניתנות למלצריות חלולות.

אני ממהרת להזמין גם את החשבון, מבקשת מהמלצרית שלי לארוז את הסלט האכול למחצה שלי ואת הלחם כי אני שונאת להשאיר אוכל, בהבטחה משלי שאם היא תעשה את זה מהר יותר מאשר המלצרית הבלונדינית היא תקבל 20% טיפ. כצפוי, היא מזדרזת ומגישה לי את החשבון. אני מקשקשת משהו על הטופס, זורקת את התשלום ביחד עם הטיפ, חוטפת את השקית עם האוכל ויוצאת במהירות מהמסעדה.

כמו חיית טרף שאורבת למנה הבאה שלה, אני מחכה בין הצללים בסמטה צמודה לכניסה למסעדה. אני שומעת מרחוק את קולו העמוק של פוטר ומתקשחת במקומי, מוכנה לפעולה. רעמת השיער השחורה יוצאת מן המסעדה בליווי המוגל המבוגר. הם נעצרים בכניסה לסמטה. זהו זה, פוטר. אתה שלי.

"היה לי נחמד מאוד לעשות איתך עסקים, מר פוטר," אומר המוגל המבוגר בחיוך.

"גם לי, רוברט. גם לי," השמוק משיב בקולו העמוק ולוחץ את ידו של רוברט בחוזקה. אני שמה לב שהתמונות מהעסקה לא בידיו של פוטר, ואני משערת שהוא טחב אותם אל בין גלימתו.

"תמסור לדמבלדור דרישת שלום, כן?" אומר רוברט לפני הוא מסתובב אל הרחוב הלונדוני החשוך והולך בו.

רק רגע אחד – המוגל, שמסתבר ששמו רוברט, אמר הרגע את מה שחשבתי שאמר? אה?

אני ממצמצת בעיניי כמה פעמים כדי לוודא שאני לא חולמת.

"הו, אל תדאג, אני אמסור," מלמל פוטר. אני רואה אותו צופה במוגל המבוגר הולך בדרכו, נכנס אל תוך הסמטה ומתכונן להתעתק, אך אני מהירה ממנו ושולפת את שרביטי, קוראת, "שתק!"

לצערי הלחש מחטיא ופוטר מסתובב בחדות, קופא במקומו, שרביטו שלוף. לעזאזל עם פוטר והאינסטינקטים המהירים שלו!

צעדיו קטנים ובוחנים, עיניו מצומצמות, והוא מתקדם אל עבר המחבוא שלי. בהחלטה אמיצה ונחושה אני מחליטה לצאת, שרביטי שלוף לעברו, בידי האחרת השקית החומה עם האוכל מהמסעדה. אני ניצבת מולו כשמנורת הלילה מאירה את פניי. אני בטוחה שאם הייתי יכולה לראות את פניי, הן ודאי היו נראות מטורפות.

"אוונס?" הוא אומר, הפתעה ברורה בקולו, ועם זאת שרביטו מכוון בדייקנות אלי, ידיו לא מרפות מאחיזתו הנוקשה בשרביט.

"פוטר," אני משיבה באדישות ומחזקת גם אני את אחיזתי בשרביט.

עיניו סוקרות אותי מעט, שמץ גיחוך עולה על שפתיו, דבר שגורם לי לרתוח. "לילי אמיליה אוונס, בחיי.." הוא ממשיך לסקור אותי עוד, בעוד אני מתחילה להרגיש שהעצבים שלי מתפקעים. "מה את עושה פה?" הוא שואל לבסוף, קצה חיוכו מתרחב.

האידיוט. "מה אתה עושה פה?" אני שואלת בחוסר סבלנות. באמת, כמה אידיוט הוא יכול להיות? אני מופיעה מולו עם בגדים מוגלגים מחוץ למסעדה מוגלגית כשבידי השנייה שקית מלאה באוכל. מה הוא חושב שאני עושה? אודישנים לסו שף של המסעדה?

ידיו מתופפות בקלות על שרביטו, מגע קל, לא מאיים, ובכל זאת.. "אני שאלתי קודם, אוונס," הוא מזכיר לי בחיוך חצוף ובקול עמוק. אני נושפת בקוצר רוח ומשתדלת להרגיע את הג'ינג'ית שבי שמנסה לפרוץ.

עיני הירוקות לא מרפות מעיניו החומות כשאני שואלת בלעג, "היה לך טעים? ומה עם רוברט? לו היה טעים?"

לפתע עיניו מאפילות, גופו מתקשח וידיו מתאגרפות סביב האחיזה בשרביט. ברצינות, אני לא מבינה איך השרביט לא התנפץ לרסיסים ממזמן. הוא נראה מאיים פתאום, אבל זה פוטר שאנחנו מדברים עליו, האדם האחרון בעולם שמפחיד אותי. "אני אשאל פעם אחרונה, אוונס," הוא לוחש בקול נמוך ומאיים, מסוכן, "מה את עושה פה?"

אני מתקדמת לעברו בצעדים איטיים, כשם שטורף מתקרב אל הטרף שלו לאט, לאט. אני שומטת בצד את השקית החומה ואומרת, "לילי אוונס, ציידת ראשים בשביל משרד הקסמים. למחייתי תופסת בני זונה כמוך שעוברים צד ורוצחים למחייתם שלהם. נעים להכיר." קולי נוטף ארס כשאני מושיטה לעברו את ידי. "ונחש מה? את המשימה הזו הייתי עושה גם בחינם," אני מודיעה לו בקול שקט.

להפתעתי, החמור צוחק. עיניי מסתכלות עליו בטירוף, ואני מבינה שהוא שוקל ברצינות ללחוץ את ידי, לשתף איתי פעולה במה שהוא מחשיב כמשחק. אני רותחת, כי אני מבינה שבשבילו אני לא מהווה איום, אלא שעשוע קטן לפני השינה. צחוקו נרגע, עיניו קלילות ומשועשעות. "וואו, אוונס. תמיד מפתיעה, מה? חשבתי שיצא ממך משהו טוב יותר מציידת ראשים," הוא אומר פתאום בחיוך מדושן עונג.

השמוק! זה באמת משחק בשבילו! "אל תנסה אותי, פוטר. אתה תבוא איתי בכל מקרה אל המשרד, השאלה היא אם אני אצטרך להתאמץ בשביל זה או לא."

"אז הם שלחו אותך, מה? תהיתי את מי הם ישלחו. מעניין, מאוד מעניין.." הוא אומר בחיוך מגחך, עיניו משוטטות על הגוף שלי, שוב.

המנוול. אני מרימה את השרביט שלי יותר גבוה ממה שהוא וממשיכה להתקרב אליו באיום. הוא מרים את גבותיו בשעשוע כשהוא רואה את שרביטי השלוף לעברו. "את רוצה להחטיף לי, אוונס?" חיוכו המפלרטט מודיע לי על כוונותיו.

אני לא שולטת במעשי כשאני קוראת, "אִימְפֶ‏דְיִמֶ‏נְטָ‏ה!"

פוטר זז ברגע האחרון, מונע מהקללה לפגוע בו, בעוד אני נושפת בכעס. "אין בעיה, אוונס. את רוצה לשחק מלוכלך? בואי נשחק." קולו מחוספס לפתע ועיניו מצומצמות. "אינקרצרוס!"

אני מצליחה בקושי להדוף את הקללה בלחש מגן. "לויקורפוס!" אני קוראת, אחוזת טירוף. בחיי, רק פוטר מצליח להוציא ממני תגובות כאלו.

הוא מתחמק מהקללה והופך אותי לעצבנית מתמיד. אנחנו ממשיכים לירות אחד על השני קללות בקצב מסחרר, שנינו נחושים לפגוע במטרה. "אקספליארמוּס!" הוא פתאום קורא, ואני, שלא מוכנה לזה, מוצאת את עצמי צופה בשרביט שלי נורה אל עבר ידו המושטת. על פניו נפרש חיוך רחב ומסופק, שמודיע לי שהוא ניצח ואני הפסדתי, שאני טיפשה שבכלל התעסקתי עם מישהו כמוהו. עוד נראה בקשר לזה.

"נרגעת?" הוא שואל אותי.

"לא," אני מודיעה לו ומשלבת את ידי על חזי, מנסה להשיב לעצמי במקצת את הכבוד הפגוע שלי.

"זה," הוא אומר ומנופף מולי בשרביטי, "נשאר אצלי עד שתחליטי להירגע ולפרוש מהמשימה המטומטמת הזו."

"אז אתה לא מכחיש שעברת צד?" אני יורקת לעברו.

"לא אמרתי את זה," הוא קוטע אותי בחדות. "אבל את והמשרד לא בעניין של להקשיב עכשיו, אז אני אמשיך לברוח, ברשותך. היה נעים, אוונס," הוא אומר לי בחיוך חצוף, קורץ לעברי ומתעתק.

אני צופה בזעם במקום הריק שהוא הותיר, דמי גועש בגופי ואני יודעת שכדאי שאני אירגע במהירות, לפני שאני אפוצץ משהו בטעות. אני מרימה את השקית החומה מהרצפה בכעס טהור ומתעתקת במהירות אל הדירה הצפופה שלי ושל ג'וש, החבר שלי, שיושב בסלון וקורא את מדור הספורט בנביא היומי.

"היי, מאמי – "

"אני הולכת להתקלח," אני מודיעה לו מבלי יותר מידי גינונים וטורקת את דלת חדר האמבטיה.

"מישהי פה עצבנית," הוא ממלמל וחוזר לקרוא את מה שנראה כמו הכתבה העשירית לאותו חודש על המחפש של הקבוצה האירלנדית.

אני, בחדר האמבטיה, בעודי כמעט תולשת את וילון המקלחת מרוב עצבים, מחליטה לקחת את המשימה הזו ביותר רצינות, כי עד עכשיו זה באמת היה משחק. פוטר רוצה לשחק? אין בעיה, כי מעכשיו זה עקרוני.   


הפרק הבא
תגובות

ממש אהבתי D: · 12.03.2014 · פורסם על ידי :סטפני פוטר

תודה =) · 13.03.2014 · פורסם על ידי :בונז (כותב הפאנפיק)

. · 10.04.2020 · פורסם על ידי :הרמיוניוהארילנצח
הפאנפיק ממש טוב. הכתיבה מעולה, והרעיון מצויין. בקיצור, הכל מושלם חוץ מזה ש... טוב, בספרים לילי מתוארת כאחת נחמדה כזו ושתמיד מנסה למנוע מאנשים לפגוע זה בזה, לעומת הפאנפיק הזה בו היא מתוארת כעצבנית ולא ממש חושבת פעמיים.
זהו, חוץ מזה ממש אהבתי. מחכה להמשך!!!

תודה רבה :) · 10.04.2020 · פורסם על ידי :בונז (כותב הפאנפיק)
בנוגע למה שכתבת על לילי, אני חייבת להגיד שאני רואה את זה קצת אחרת. זה נכון שהיא מתוארת כבן אדם נחמד שמתחבר עם כולם, אבל היא גם מתוארת כמו מישהי מאוד נאמנה שאין לה בעיה לקלל את ג'יימס ולדחות אותו מול כולם כשהוא תולה את סנייפ. חוץ מזה, אני מתארת לעצמי שקראת כבר את המשך וראית שלילי וג'יימס היו פעם זוג והוא בגד בה - אז אפשר להבין למה היא כל הזמן עצבנית עליו. הוא הפר את האמון שלה ופגע בה מאוד.
בכל אופן, זה ישתנה בהמשך. היא תתרכך עם הזמן :)

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
5069 4477 7057 1657


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2020 - 2007