מאוחדים

אני מביטה בבית הספר בעודי הולכת במסדרונות לכיוון האולם הגדול, מנסה לספוג לקרבי את מראהו. היום הוא יומי האחרון בבית הספר, יום מבחני ההתאמה. פעם, לפני המשבר, מבחני ההתאמה היו נעשים בגיל שש-עשרה.

כיום הם נערכים בגיל אחת-עשרה, לטובת העריקים והמפוצלים. הכלל של פלג קודם לדם בוטל גם הוא, אז יש אפשרות לשמור על קשר עם המשפחות. גם אין כזה דבר נטול פלג. אם לא עברת את מבחני הכניסה אתה יכול לבחור פלג חדש, והכללים גם פחות נוקשים.

אחרי המשבר הפלגים הוקמו מחדש, אבל נוסף אליהם פלג – פלג המפוצלים. פלג המפוצלים הוא כמו הפלגים האחרים, אבל הוא מותאם למפוצלים. כל המפוצלים הולכים אליו. לשם הם שייכים. אין להם אפשרות בחירה.

האנשים שהגו את הרעיון היו טריס וטוביאס, את שמות המשפחה שלהם לא לומדים בבית הספר. הם היו מפוצלים שנהרגו במשבר. בתם, שהיא גם מפוצלת, זכרה את הרעיון והקימה את הפלג יחד עם עוד כמה מפוצלים מבוגרים. כיום היא בת עשרים ואחת. אומרים שהייתה להם עוד בת, אבל היא כנראה לא שרדה את המשבר.

אני עדיין לא יודעת לאן אהיה שייכת, אבל אני יודעת לאן אני לא רוצה ללכת, לפלג הקרבה עצמית או היכן איני רוצה להישאר, בפלג כנות.

אני מתנערת ממחשבותיי כאשר קוראים בשמי. אני קמה, מרגישה לא מחוברת לגוף, והולכת לחדר ה'בחינה'.

כאשר אני יוצאת אני לא זוכרת דבר מהבחינה, חוץ מהתוצאה. מפוצלת.

תמיד ידעתי שיש סיכוי שאני כזו, ובתקופה מסוימת אפילו קיוויתי, אבל עכשיו זו המציאות, ואני חוששת ממנה. אף אחד לא באמת יודע מה קורה בפלג המפוצלים, ולכן אני חוששת. אבל הם נראים שמחים בבית הספר... אולי זה לא יהיה נורא אחרי הכל.

האוטובוס, עליו עליתי בלי לשים לב, עוצר בתחנה של כנות ואני יורדת ממנו יחד עם כל שאר אנשי כנות שהיו על האוטובוס. או לפחות רובם, כי כיום מותר לבקר בפלגים האחרים לא רק ביום הביקורים הרשמי.

בבית מחכה לי ארוחת צהריים, אבל אמא ואבא לא נמצאים. אני בסדר אם זה, ככה אני לא צריכה לספר להם מה היה במבחן ההתאמה. ואם אשקר הם ידעו מיד. אחרי שאני מסיימת לאכול אני מפנה את הצלחת שלי ושוטפת אותה. מיד אחר כך אני עולה לחדר שלי, הנמצא בקומה השנייה בביתנו. הבית שלנו, בניגוד לרוב הבתים בפלג, הוא בית פרטי בעל שלוש קומות בלבד. רוב הבתים הם בעצם בניינים גבוהים, עשרים קומות כל אחד, המחולקים לפי קומות. בדרך כלל גרות בבניין חמש-עשרה עד תשע עשרה משפחות. המון. בכנות, אני יודעת בוודאות שלא הייתי מצליחה לגור יחד עם עוד ארבע-עשרה עד שמונה-עשרה משפחות. אפילו לא אם עשר.

אנחה בוקעת מפי ואני משתרעת על המיטה שלי. איך יש לי נטייה לאוריינות? אני לא מחפשת ידע בכל שנייה פנויה שלי. נכון שהשיעורים מעניינים אותי יותר משהם מעניינים תלמידים אחרים בכיתה שלי מהפלג שלי, אבל אני לא מתעניינת בהם כמו התלמידים מאוריינות. אולי זה בגלל היותי מפוצלת. את הנטייה שלי לאומץ לב אני מסוגלת להבין. היא יותר הגיונית.

אני לא מספיקה להמשיך את קו-המחשבה שלי לפני שאני שוקעת בשינה.

כשאימי ואבי חוזרים הביתה הם לא מעירים אותי ואני ישנה עד הבוקר ומתעוררת לבד בתחושה משונה. לוקחים לי כמה רגעים להבין שמישהו, או יותר נכון משהו, מתבונן בי. ייחסתי את התחושה המשונה להתרגשות ולחשש מטקס הבחירה שלא שמתי לב לכך שהמשהו / מישהו נמצא ליד ראשי.

אני יודעת שזה קצר... אבל זה רק פרולוג. תגיבו!  

		הפרק הבא