ימים של חשכה

שם: ימים של חשכה.

שיפ: ג'יימס/טארה, אלבוס/סקורפיוס, לילי/נץ- לילה, לילי/OMC, ג'יימס/OFC, טארה/OMC.

ז'אנר: הרפתקאות, רומנס, מסתורין.

תקופה: שבע שנים אחרי "רגעים של תהילה": http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=4344&showchap=1

דירוג: R.

אזהרה: פאנפיק זה מכיל סלאש, מערכת יחסים בין שתי דמויות מאותו המין.

הערות הכותבת: אז לכל מי שציפה וחיכה, הינה ההמשך לפאנפיק הדור הבא "רגעים של תהילה"! קריאה מהנה (:

אשמח לקבל תגובות בונות ^^

פרק 1

ארגמן

הרחוב המרוצף אבן היה שקט, חשוך. אורותיהם של פנסי הרחוב כאילו נבלעו באפלת הלילה הכבד, חסר הכוכבים והירח. העננים השחורים שהתגלגלו על פני השמיים נעו ללא קול, עוטפים את העולם הנם, חסר האונים, באחיזה רכה.

ווילונות כיסו את חלונות הבתים, כל התריסים סגורים והדלתות נעולות. אפילו חתולי הרחוב שנמו בסמטאות הצרות לא הטו את אוזניהם או פקחו את עיניהם החדות כשדמות אנושית דוממת חלפה על אדני החלונות מעל ראשיהם.

היא נעה בדממה ובקלילות כמו צל, עוברת מאדן חלון לקצה גג, לקשת האבן שמעל הרחוב ואז אל גזוזטרה מפוארת של בית אבן שטוח חזית. היא נעה בחינניות דוממת, כשם שבאמת הייתה צל, וגלימתה – גלימה מבריקה בצבע ארגמן – לא השמיעה שום רשרוש ברוח הקרה.

הדמות זינקה בקלילות אל אדן החלון של הבית שמעבר לסמטה, אוחזת במעקה האבן ללא פחד ומניפה את עצמה למצב כריעה מול חלון הזכוכית הסגור. היא משכה את הברדס האדום היטב מעל פניה החיוורות על מנת להסתיר אותן בצללים. אז היא שלחה יד עטויה כפפה שחורה ונקשה על החלון בשקט, כמעט בנימוס. המנעול נקש ונפתח לבקשתה, כבמגע קסם. היא חייכה חיוך מתוק והחליקה מבעד לווילון הרך אל תוך החדר.

זה היה חדר עבודה צנוע אך מטופח. האח הקרה העידה כי אף אחד לא ביקר שם במשך כל הלילה. מעליה הייתה תלויה מסגרת בתוכה נצצה סיכה יצוקה זהב וכסף מעורבים בצורת מגן ועליו שני שרביטים מוצלבים. לסיכה צורפה תעודה שהכריזה: 'האות השלישי של מסדר מרלין מוענק בכבוד לאוברון וו. דמוקלס על תרומתו לגישור בין קוסמים לבני כלאיים'.

הדמות בגלימה האדומה ניגשה היישר אל שולחן העבודה. סריקה קצרה הבהירה לה שהדבר אותו היא מחפשת לא נמצא על המשטח, לכן היא פתחה את המגרה הראשונה באצבע אחת והציצה פנימה.

"מחפשת את זה?"

היא נבהלה מאד אבל הכילה זאת, גופה נמתח ומתקשה למשמע הקול. בשילוב של מבוכה ושובבות היא הרימה את ראשה לכיוון הקול.

גבר ישב באחת הכורסאות שמול האח. היא הייתה מצפה מעצמה להבחין בו, למרות שעטה גלימה בצבע צל כבד שהפכה אותו כמעט לבלתי נראה כשחפץ בכך. בחדר החשוך דמותו כמעט ולא נראתה מלבד לסימן קלוש לחיוכו הבהיר ולכדור הבדולח הקטן שאחז בידועטוית הכפפה השעונה על מסעד הספה. על הברדס שכיסה את רוב פניו היה רקום סמל כסוף של ירח ורוח מנשבת.

"נץ- לילה." היא אמרה את השם בפיוס, בשמץ מתיקות, בניסיון לרכך את הנזיפה הקרבה.

"וורד- דמדומים," הוא כינה אותה בשם שהוענק לה באותו טון שובב, אך היא ידעה שהיא לא חמקה. "הייתי משוכנע שאת מבלה את הלילה הזה בליטוש היכולות שלך."

"אני באמת מלטשת את היכולות שלי," היא ניסתה לפייס במתיקות. "חדרתי לכאן מבלי למשוך את תשומת הלב של בני הבית, ולא הותרתי שום חותם במנעול..."

"זה בגלל שאני פתחתי אותו כמה דקות לפנייך," נץ- לילה השיב בהבעה של אדם המביא בשורות מביכות. "ובאשר לבני הבית – הם מבלים את סוף השבוע בהוגסמיד."

"הו..."

לילי פוטר הסירה את הברדס מעל ראשה, מבינה שלא הרשימה את נץ- לילה. שיערה הג'ינג'י היה אסוף בזנב סוס גבוה על ראשה, משתפל בתלתלים רכים עד שכמתה. היא לא הייתה מאופרת, ובכל זאת שפתיה היו בגוון עשיר של אודם ולחייה סמוקות בסומק טבעי.

"מעניין," נץ- לילה אמר בטון מהרהר, בוחן את כדור הבדולח הצלול שבידו. "מה הבוס יאמר אם ישמע שאת מתערבת במשימה של מהלך- צללים בכיר ממך..."

לילי גלגלה את עיניה.

"אל תגלגלי אלי עניים, פרח," נץ- לילה אמר ברצינות פתאומית. "הוא אומנם אביך, אבל כל עוד את חברה במסדר – ומאז טקס הקבלה שעברת, את חברה בו לכל דבר – הוא קודם כל המפקד שלך, ואת מחויבת לציית לפקודות שלו. עוד לא השלמת את האימונים שלך, לכן את עוד לא מקבלת משימות. יש לכך סיבה. חכי בסבלנות."

לילי השפילה את עיניה. נץ- לילה תמיד היה ידידה – חברה הטוב ביותר, למעשה, מאז שסיימה את לימודיה בהוגוורטס – ולמרות שהיה בכיר ממנה במסדר הוא מעולם לא הטיף לה מוסר עד אותו הלילה.

"אתה צודק. אני מצטערת," היא אמרה. "אני פשוט מרגישה מוכנה. אני רוצה להוכיח את עצמי."

"יהיה לך מספיק זמן," ידידה הבטיח לה, מתרכך. "חוץ מזה שזה באמת היה משחק ילדים..." הוא זרק את הבדולח ותפס אותו בקלילות, קם על רגליו. "או שהאדון הזה מאד בטוח בעצמו או שהוא טיפש מאד. ההגנות שלו הן בדיחה ביחס לדברים שהוא שומר פה."

הוא הכניס את הבדולח לנרתיק עור על חגורתו ויצא דרך החלון. לילי יצאה אחריו והקפידה לשמוע את נקישת המנעול אחריה. נץ- לילה טיפס ללא קושי אל הגג והיא מיהרה בעקבותיו.

"מה נסגר עם כל האדום הזה, פרח?" הוא שאל אותה בעודם מהלכים על גגות הבתים של סמטת דיאגון בקלילות.

"תרגיל שקראתי עליו באחת המגילות הישנות," לילי השיבה. "ללמוד להסתוות באפלה בכל מצב, אפילו בגלימת ארגמן בולטת."

"אהא. אולי תאמצי את המראה, הוא הולם אותך."

לפני שלילי הספיקה להגיב למחמאה שנאמרה בטון מוזר נץ- לילה זינק משפת גג הרעפים אל ענפיו של עץ ואז נחת על האדמה. לילי קפצה בעקבותיו ומצאה את עצמה בבוסתן של אחד הבתים. שיחי וורדים רדומים הקיפו את השבילים ועצי פרי סיפקו להם צללים מרובים להסתתר בתוכם.

נץ- לילה הסיר את ברדס הצל שלו, חושף את פניו הנעריות ואת עניו המלוכסנות.

"לא דיברנו מזמן," הוא אמר בעודו קוטף שני תפוחי עץ אדומים מעץ פרי וזורק אחד ללילי.

היא תפסה אותו ללא מאמץ. "היית עסוק במשימה החשאית שלך," היא ענתה בהתגרות ונגסה בתפוח.

"אל תחפשי תירוצים." הוא נעץ את שיניו בתפוח ונגס חלק גדול ממנו. "גם את התרוצצת לא מעט בשבועות האחרונים," הוא הוסיף בפה מלא.

"היו לי הרבה עבודות להגיש בשביל ההערכה של אמצע השנה. חוץ מזה שהיו לי סידורים," היא אמרה. הם התחילו ללכת לכיוון שביל נסתר מחופה גג של גפן. "לקראת מסיבת יום הנישואים של ההורים שלי. הם נשואים כבר עשרים וחמש שנים..."

"זה זמן ארוך לאהוב מישהו," נץ- לילה מלמל, בוחן את התפוח הנגוס שבידו.

"אבל אל תשנה נושא," לילי אמרה, לא מתעמקת בדבריו. "העיסוקים שלך היו מעניינים יותר. בשביל מה אתה צריך את הבדולח הזה?" היא החוותה אל הנרתיק.

"אמצעי ריגול," נץ- לילה הסביר בקצרה. "אנחנו עוקבים אחרי כמה חשודים כבר חודשים, ואנחנו מאמינים שהבדולח הזה יעזור לנו לקבל הוכחות לפעולות שלהם."

"אז הקוסם שגר בבית הזה לא באמת קשור לקוסמים האפלים שאנחנו מנסים לתפוס?" לילי שאלה.

"לא באופן ישיר. רוב הקוסמים העשירים שחיים בסמטת דיאגון קשורים בצורה כזו או אחרת למשהו לא חוקי, אבל כל אחד מקבל את מה שמגיע לו בזמנו."

"אז למה אתם לא עוצרים אותו?"

"כי הוא עדיין לא נתן לנו סיבה לעשות את זה. מלבד זאת שכמו שאת רואה, הוא עשוי להיות שימושי." הוא טפח על הנרתיק בשובבות.

"אבל הוא פושע!" לילי התעקשה, שוכחת מהתפוח לחלוטין.

"פרח, שום דבר הוא לא שחור ולבן," נץ- לילה אמר לה ברכות. הוא סיים את התפוח והשליך את הליבה בין השיחים. "כמו הצללים, שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה."

"אתה נשמע כמו אבא שלי," לילי גיחכה.

"שלא תעזי!" נץ- לילה קרא בזעזוע מזויף. "את קוראת לי זקן?"

לילי צחקה. "אבא שלי לא זקן! הוא מהלך- צללים טוב יותר משנינו ביחד."

"כן, אבל עדיין לא הייתי רוצה להיות הוא," הוא צחק. "את מסיימת את התפוח הזה?"

היא השיבה בשלילה ואפשרה לו לסיים לאכול את התפוח שלה.

"השחר יעלה בקרוב. כדאי שתחזרי הביתה," הוא אמר לה אחרי כמה דקות של שתיקה נעימה.

"אתה צודק," לילי אמרה, מסתכלת בשמיים. השחור המוחלט ששלט בהם העיד כי הזריחה קרבה משנדמה. "אתה תבוא למסיבה?"

"אני לא אפספס את זה, פרח," נץ- לילה אמר בחיוך ואז הפנה את עניו והליט את פניו בברדס. "לילה טוב, לילי."

"לילה טוב, ג'יידן," היא אמרה בחביבות והתעתקה.

אבל היא לא התעתקה לבית הוריה. היא ידעה שבקרוב הבוקר יגיע, ושהיא עדיין לא יודעת כיצד להסתוות באור יום, אבל היה דבר אחד שהיה עליה לעשות לפני שתשוב.

היא הופיעה על גג הבית אליו פרצה קודם לכן. היא מייד כרעה ובדקה שאיש לא שמע את קול ההתעתקות. אז היא החליקה מהגג וירדה אל חלון חדר העבודה, שבה ומתגנבת פנימה.

היא חזרה לבחון את תכולת המגרות שבשולחן העבודה של אוברון דמוקלס בנחישות מחודשת. היא לא ציפתה שנץ- לילה יופיע שם – לא היה לה מושג שהוא מודע לקיומו של האדם אותו היא ניסתה להפליל בצורה עצמאית – אבל כעת היא הייתה יכולה להיות בטוחה שהוא לא יפריע לה.

המגרות לא הכילו שום דבר מפליל, לכן היא עברה לארון המעילים. הוא הכיל גלימות מחויטות ויקרות במיוחד, אבל שום מסמך או פריט שיכול היה להוכיח שאדון דמוקלס מבצע עסקאות אסורות עם גורמים מסוכנים.

בפינת החדר עמד שולחן שרטוט דק רגליים ושרפרף גבוה. לילי ניגשה עליו ובחנה את המגילה הגדולה שהייתה פרושה עליו בין כלי שרטוט מיושנים וקולמוסים. זה נראה כמו שרטוט של מבנה.

היא הוציאה מאחד הכיסים הפנימיים בגלימתה האדומה גיליון קלף גדול ופרשה אותו על השולחן. בהינף שרביט השרטוט העתיק את עצמו אל המגילה שלה. כך היא עשתה גם לכל השרטוטים האחרים שנמצאו בסביבת השולחן. היא לא הבינה מה הם אומרים, אבל היא ידעה שתגלה.

ציפור צייצה מחוץ לחלון, מסמלת את בוא השחר. לילי הטמינה את המגילות בגלימתה ויצאה במהירות דרך החלון. אור אפרפר התחיל להאיר את השמיים.

היא התעתקה ומצאה את עצמה מחוץ לבית הוריה, שם השחר היה בעיצומו, צובע את השמיים המעוננים בוורוד חריף. היא קפצה מעל הגדר, רונות ההגנה מזהים אותה כבת בית, חצתה את הגינה, וטיפסה בקלילות על הצמח המטפס שהגיע עד חלון חדרה.

היא פשטה את גלימתה וגלגלה אותה לכדור יחד עם המגילות שבתוכה, הכפפות והנעליים של מהלכי הצללים, והטמינה אותה בתוך קופסת נעליים בארון הבגדים שלה. ואז, שומעת שהוריה מתחילים להתעורר, היא לבשה פיג'מה ונכנסה למיטתה הצרה.

לאחר כמה דקות דלת חדרה פתחה. "לילי, עוד לא קמת? את שוב תאחרי לאקדמיה!"

לילי התמתחה בישנוניות. "אני כבר יורדת, אימא..."

"תמהרי, שתספיקי לאכול ארוחת בוקר."

היא קיימה את הבטחתה, מצטרפת להוריה שישבו מסביב לשולחן המטבח, מוזגת לעצמה כוס של קפה חזק תוך כדי פיהוק.

"שוב נשארת ערה כדי לקרוא את הספרים המוגלגיים האלה?" אימא שלה אמרה לה בחצי נזיפה בעודה ממלאת את צלחתה בביצים וירקות.

לילי מילאה את פיה בקפה והנהנה. היא פזלה לכיוון אביה, לראות האם הוא חושד בה, אך הוא היה שקוע לחלוטין בכתיבת מכתב וכנראה כלל לא שמע את השיחה. משקפיו החליקו לקצה אפו והקמטים הראשונים בפניו המתבגרות העמיקו בריכוז בעודו כותב.

לילי לא אהבה לשקר לנץ- לילה או להוריה. היא לא אהבה לשקר באופן כללי. אבל היא ידעה שאם אחד מהם יגלה מה היא מנסה לעשות הוא לא יאפשר לה לעבוד בשקט, ולא להוכיח שמה שהיא ידעה שהוא אמת – שיש עסקה מסוכנת ואפלה שעומדת לסכן את שלוותם של כל הקוסמים במדינה. הם ידרשו לדעת כיצד היא השיגה את המידע הרגיש שהוביל אותה לחקירה, והסיפור הזה עורר בה אשמה.

"עד איזה שעה נשארת ערה? את נראית כאילו לא ישנת כל הלילה," אימא של לילי המשיכה, בוחנת את פניה בדאגה.

"לא מאוחר מידי. אני פשוט עוד לא התעוררתי," לילי תרצה.

"אל תשכחי שהיום אנחנו צריכות להתחיל בבישולים לקראת המסיבה."

"אני זוכרת," לילי אמרה, בתוך תוכה מרגישה לאה. היא הייתה מעדיפה לבלות את הזמן שאחרי השיעורים בקידום החקירה העצמאית שלה, או לפחות כדי להשלים כמה שעות שינה, לא בעמידה במטבח. "הי, למה שאל או ג'יימס לא יעזרו?"

"אל הוא אסון מהלך במטבח, וג'יימס צריך לעבוד – את יודעת שהוא הפסיד הרבה ימי עבודה לאחרונה. חשבתי שאת רוצה לעזור?"

"אני באמת רוצה!" לילי התעקשה. היא באמת רצתה שהמסיבה לכבוד 25 שנות נישואיהם של הוריה תתקיים, ותהיה מוצלחת. זה הגיע לשניהם. אבל לפעמים הרגיז אותה שאימה לא ציפתה מאחיה לעזור בהכנות מכיוון שהם – שלא בניגוד אליה – היו צריכים לעבוד.

היא הציצה בשעון. "כדאי שאני אצא," היא אמרה, גמעה את שארית הקפה ולקחה כמה נגיסות אחרונות מארוחתה. "ביי, אימא. ביי, אבא."

"להתראות, חמודה. יום טוב."

אביה של לילי השמיע קול המהום לא ברור, ממשיך לכתוב.

"הוא ככה מאז אתמול," אשתו אמרה בשילוב של חוסר סבלנות ודאגה.

לילי רכנה ונישקה אותו על הלחי. הוא איבד ריכוז והסתכל עליה כאילו הוא רואה אותה לראשונה. "אה, בוקר טוב, לילס."

"בוקר טוב, אבא. אל תעבוד קשה מידי."

"אני יכול להגיד לך את אותו הדבר," הוא השיב, חוזר למכתב שלו. לילי לא ירדה לסוף דעתו. האם הוא יודע שלא הייתה בבית בלילה? היא לא הייתה מופתעת אם הייתה מגלה שכן. לפעמים היא חשדה ששנץ- לילה מרגל אחריה בשבילו.

היא עלתה לחדרה, פשטה את הפיג'מה ולבשה במקומה את מדי ההילאי המתלמד שלה, שהיו בצבע טורקיז.

לפני שיצאה היא בחנה את הופעתה במראה. היא באמת נראתה כאילו לא ישנה כל הלילה; שקים כהים הופיעו תחת עיניה, ועפעפיה היו שמוטים מעל ענייה החומות. בנוסף לזה שצבע הגלימה תמיד גרם לה להיראות חיוורת והתנגש עם צבע שיערה.

היא פיזרה את שיערה כדי להסתיר מעט מפניה. המראה גרם לה להיראות כמו בובת חרסינה. לפעמים היא נראתה כמו ילדה אפילו שכבר הייתה בת עשרים. חבריה ללימודים נהגו ללעוג לה על כך, והיא לא נעלבה, כי ידעה שזה בצחוק.

אף אחד מהם לא ידע שהיא כבר יודעת רזי קסם של מקצוע שהם כנראה לעולם לא ילמדו, אפילו אם יהיו ההילאים הטובים ביותר בעולם. היא הייתה חברה טרייה במסדר מהלכי הצללים האגדי.

היא לקחה את תיק הספרים שלה, נתנה חיוך למראה בניסיון להיראות ערנית יותר, ויצאה אל בוקר נוסף של לילה חסר שינה.

		הפרק הבא