שתיים? זה כבר יותר מדי!

מייגן שוכבת על המיטה הורודה התפוחה שלה, בודקת שלא נהרס לה המניקור.

קיילה משועממת.

היא נזכרת בבלטה הבולטת ופונה למייגן.

"אממ, מייגן?" היא שואלת בהיסוס לא אופייני לה.

"מה את רוצה, קיילה?" שואלת מייגן בקוצר רוח.

ואז היא מגלה שיש לה ציפורן שבורה ומתחילה לצרוח. 

קיילה מחכה עד שהיא תרגע, תדביק ציפרון מזויפת שהייתה רק במעט ארוכה יותר מציפורניה הרגילות והמטופחות ותחזור לשבת על המיטה.

קיילה מביטה בציפורניה הכסוסות עד העור. אני באמת צריכה להתחיל לטפח את עצמי, חשבה.

היא תגנוב לה כמה ציפורניים מזויפות בלילה. היא דוחקת את כל בירבורי הטיפוח ומתרכזת בבלטה הבולטת.

לפני שהספיקה לדבר דיברה מייגן. "את חייבת לטפח את עצמך" היא אמרה. "נכון". אני ממש מתחילה להשמע כמו מייגן.

תתאפסי."מייגן, אני צריכה עזרה". אף פעם לא ביקשתי ממייגן עזרה. הרגשתי מגוחכת.

היא נשמעה רצינית. "את אף פעם לא מבקשת ממני עזרה". 

" אני יודעת, אבל עלייך אני יכולה לסמוך. אני באמת צריכה עזרה". דמעה בודדה זלגה מעיני. לא ידעתי שאני כל כך חלשה.

חלשה... זהו זה. אני לא חלשה. אני רגישה לסביבה. צחקתי ופניתי למייגן.

"אם את צריכה עזרה אני אעזור לך" היא אמרה בשקט ואז חייכה."תודה". כיף לדעת שבכל זאת אפשר לסמוך על אחותי הקטנה. בשתי דקות.

חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי ואפילו לא שמה לב שנשברה לה הציפורן המזויפת. התנתקנו. ואז היא צרחה כי היא שמה לב שנשברה לה הציפורן.

חייכתי. מייגן זו מייגן, והיא לא תשתנה. ואני אוהבת אותה על כך.

ת"ב?

הפרק הקודם